דילוג לתוכן העיקרי

בעניין ברכת הגומל

קובץ טקסט

את השיעור סיכם איתן אדרעי, ערך שאול ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב

איתא בברכות:

"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא"

(נד:)

בהמשך, מביאה הגמרא מקור לכל אחד מארבעת חיובים אלו, השאוב מפרק י"ז בתהילים.

בעקבות דברי ר' יהודה, נדמה שמתעוררות שתי שאלות לגבי היקף הדין המדובר:

א. האם רק יורדי ים, הולכי מדבריות, חולה שנרפא וחבוש שנפדה חייבים בברכת 'הגומל', או שמא ישנן סיטואציות נוספות המחייבות ברכה?

ב. באיזו רמה של חולי או מאסר התכוון ר' יהודה שמתעורר חיוב ברכת 'הגומל'?

השאלה הראשונה נשאלה מפי הריב"ש:

"עוד שאלת: הא דאמרינן בפרק הרואה 'ארבעה צריכין להודות' בסמך פסוקי המזמור, מי נימא אלו דוקא דהא אקרא סמכי, וא"כ אפילו נפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך, או נימא דכל שכן הוא?

תשובה: נראה שצריך לברך, שהרי הולכי מדברות שצריכין להודות זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים, וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר, אם גנבים באו לו אם שודדי לילה, וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו - כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים... וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה"

(שו"ת, סימן של"ז)

כפי שניתן לראות, מתוך דברי הריב"ש עולה הרחבה משמעותית לדברי הגמרא. לדעת הריב"ש, כל סיטואציה בה היה חשש סכנה והאדם ניצול ממנה - מחייבת ברכה.

מהו המחייב של ברכת 'הגומל'?

בגמרא נאמר ש"ארבעה צריכין להודות", אולם לא צויין מהי בדיוק עילת החיוב. אפריורית, ניתן להעלות שתי אפשרויות:

א. הברכה היא על מה שעלול היה להתרחש במצב המסוכן ובסופו של דבר לא קרה; כלומר, הברכה היא על ההצלה מסכנת המוות שהייתה טמונה בארבעת המקרים שציינה הגמרא. במקרה שאדם נחשף לסיכון אמיתי ולא נפגע ממנו בסופו של דבר - עליו לברך 'הגומל'. לפי אפשרות זו, יש לברר מה נחשב 'גורם מסכן', וכן מהי רמת הסיכון המחייבת ברכה.

ב. הברכה היא על המציאות המסוכנת בה היה נתון האדם. המחלה כשלעצמה היא סבל, וכן הטעיה במדבר והשיטוט בים, וסבל זה עצמו מחייב ברכה כאשר נגאלים ממנו. לפי אפשרות זו, האדם מתחייב בברכת 'הגומל' רק אם נכווה מסבל ממשי. בניגוד לאפשרות הראשונה, חובת הברכה איננה מוטלת על האדם בגלל שניצל מסכנה פוטנציאלית, אלא בגלל סבל ממשי ממנו יצא לחופשי.

כפי שניתן לראות בדברי הריב"ש לעיל, הדוגמא הנוספת אותה הוא מציין לאדם המחוייב בברכת 'הגומל', היא של אדם הניצול מגנבים ושודדי לילה. מסתבר, שבמקרים כאלו האדם לא סבל כלל, אלא רק ניצל מסכנה פוטנציאלית. ייתכן שאותו אדם חווה רגע של פחד, אולם לא מדובר בסבל הדומה לזה של יורדי ימים או הולכי מדבריות. לכן, מסתבר שהריב"ש נקט כהבנה א' לעיל, והבין שהמחייב בברכת 'הגומל' הוא ההצלה מהסכנה הפוטנציאלית, גם אם לא היה מעורב בה סבל כלל.

לעומת הריב"ש, השו"ע מצמצם את מחוייבי הברכה לארבעת המקרים שהזכירה הגמרא במפורש:

"הני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; יש אומרים שאין מברכים 'הגומל' אלא על ארבע אלה דווקא, וטוב לברך ללא שם ומלכות"

(או"ח רי"ט, ט')

מסתבר, שלדעת המחבר מברכים דווקא על ארבעת המקרים הללו, מפני שהפסוקים אותם מציינת הגמרא הם מעיין 'גזירת הכתוב'. כמובן, ניתן היה לשאול מדוע הפסוקים בוחרים לציין דווקא מקרים אלו, אולם זו כבר שאלה ברובד אליו לא נתייחס במסגרת זו.

לעומת ההסבר שאנו מציעים, המשנה ברורה על אתר מביא סיבה אחרת:

"משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל, מה שאין כן אינך שאינם שכיחים כלל"

יש לשים לב, שהטעם שארבעת המקרים המוזכרים בתהילים הם השכיחים ביותר, הופיעה כבר אצל הריב"ש. ובכל זאת, בעוד שהריב"ש הסיק מכך שצרות אחרות מחייבות גם הן ברכה, המשנה ברורה מסביר באמצעות טעם זה מדוע דווקא ארבעת המקרים הללו הם המחייבים ברכה ותו לא.

נדמה, שהיה ניתן להציג עמדת ביניים לאור שתי ההבנות שהצגנו לעיל: ארבעת הסכנות המצוינות בפירוש מחייבות ברכה בכל אופן, ואילו צרות אחרות מחייבות ברכה רק אם האדם סבל במהלכן וניצול. אמנם, כפי שראינו, המחבר מציג רק שתי אופציות: או שרק הארבעה חייבים ברכה או שכל סכנה מחייבת.

איזו מחלה מחייבת ברכה?

בתחילת השעור, הצגנו תמיהה לגבי רמת הסכנה המחייבת ברכה. ההגהות מיימוניות דן בנושא זה ומכריע:

"החש בראשו ומעיו ולא נפל למשכב לא צריך לברך"

(הלכות ברכות, פ"י הל"ח)

לדבריו, הקריטריון המחייב ברכה הוא הנפילה למשכב. אולם, ההגהות ממשיך ומביא:

"אמנם, בערוך בערך 'ארבעה' פירש בשם רב האי גאון, שאפילו חושש בראשו או בגרונו נהגו לברך אחר שקראו בתורה"

כלומר, לדברי ר' האי גאון, כל אחד שקצת מרגיש לא טוב יכול לברך 'הגומל'. לעיל ראינו בדברי הריב"ש, שיש לברך 'הגומל' גם על מקומות בהם אין סבל אבל יש סיכון, ואילו כאן אנו רואים דעה הסוברת שיש לברך במקום בו יש סבל גם אם אין בו סיכון כלל!

כמובן, שדברי ר' האי גאון מעלים תמיהות גדולות: אמנם הוא הזכיר מחלה, אולם לפי אותו עיקרון האם גם נרחיב את שאר המקרים המוזכרים בתהילים? האם גם אדם היוצא לשיט בירקון נחשב 'יורד ים', או אדם שנוסע לאילת נקרא 'הולך מדבריות'? וצ"ע.

לעומת הכיוונים שראינו עד עתה, הרמב"ן נוקט בדרך שונה לגמרי:

"ולענין ברכת החולים - לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות, מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להנצל ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין. וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכין להודות. ואע"ג דרב יהודה הולכי מדברות אמר, לישנא דקרא נקט וכל דרך במשמע"

(תורת האדם,שער הסוף, ענין הרפואה)

הרמב"ן מחדש בדבריו, שחיוב ברכת 'הגומל' לא נוצר בעקבות נפילה למשכב או סבל הכרוך במחלה, אלא בעקבות מחלה שהיה בה חשש מוות. אמנם, עולה מדברי הרמב"ן שכיוון שכל מחלה יכולה להוביל במקרים מסויימים למוות, כל מחלה מחייבת ברכה.

כמובן, שכאן עולה השאלה האם גם לגבי הולכי דרכים יאמר דבר דומה - כלומר, האם כל דרך היא בחזקת סכנת מוות ומחייבת ברכה, או שמא רק דרכים שאכן מהוות סכנת מוות ברורה מחייבות ברכה? הדברים איננו ברורים.

אם נסכם, ראינו מספר גישות לגבי המחייב בברכה לגבי חולה שניצול:

א. המחייב בברכה הוא הסבל (ר' האי גאון).

ב. המחייב בברכה הוא הנפילה למשכב (הגהות מיימוניות).

ג. המחייב בברכה הוא סכנת המוות הכרוכה במחלה (הרמב"ן).

השו"ע דן בנושא ברכת 'הגומל' ופוסק:

"באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים... בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום... הגה: י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף וכן נוהגין באשכנז)"

(או"ח רי"ט, ז'-ח')

לדעת השו"ע, בעוד שכל סוג של מחלה נחשבת מסכנת ומחייבת ברכה, לא כל הליכה מחייבת ברכה. רק הליכה המשלבת סיכון מחייבת ברכה בסופה.

ההודאה שבברכה

למעשה, נדמה שיש להוסיף כאן קריטריון נוסף.

מעבר לגדר ההלכתי המחייב ברכה, מסתבר שבנוסף לכך יש לדון בתודעה האופפת את האדם כאשר עבר את אותה סיטואציה מסוכנת. נביא דוגמא פשוטה: גילו אצל אדם גידול סרטני שלא יודעים אם הוא ממאיר או שפיר. שולחים דוגמא של הגידול לבדיקה, ובינתיים אותו אדם נמצא במתח כביר. בסופו של דבר התוצאות הן שהגידול שפיר. האם אדם כזה יתחייב בברכת 'הגומל'? האדם הנ"ל לא נפל למשכב ולא היה בסכנת מוות, אולם ברור שהדאגה שאפפה את האדם הייתה גדולה פי כמה מאדם ששכב כמה ימים בבית עם חום של 38 מעלות. אפילו לדעת הריב"ש, המחייב בברכה גם על הצלה גרידא ללא סבל, לא ברור שנחייב במקרה זה ברכה, שהרי בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה לשאו ולא היה לה שום ביסוס!

למרות זאת, ברור שאדם בעל רגישות דתית גבוהה מבקש גם בדוגמא שהבאנו דרך להודות לקב"ה, למרות שלא ברור שניתן להכניס רצון זה לגדר הלכתי מחייב. ייתכן, שכאן נכנסת אפשרות ביניים אליה ארצה להתייחס.

בסוף הסימן מעיר המחבר:

"וטוב לברך ללא הזכרת שם ומלכות"

לכאורה הצעה זו תמוהה, שהרי ברכה ללא שם ומלכות איננה ברכה? אם אותו אדם חייב בברכה - שיברך עם שם ומלכות; ואם הוא איננו חייב בברכה - שלא יברך כלל?! בתחילה חשבתי, שפתרון זה אמור להוות פתרון פסיכולוגי, למרות שאין לו שום משמעות הלכתית. אולם, במחשבה שניה הבנתי שמדובר כאן בפתרון מהותי.

הגמרא אמרה "ארבעה צריכין להודות", והרמב"ם מצטט את דברי הגמרא ושואל: "וכיצד מודה וכיצד מברך?...". לכאורה לא ברור מה כוונת שאלתו הכפולה של הרמב"ם? מה ההבדל בין ההודאה לבין הברכה? נדמה, שהרמב"ם רומז לנו שבשורש ברכת 'הגומל' יש גם מרכיב של הודאה. ניתן להקצין את הדברים, ולטעון שהברכה היא רק הכלי - השפה - שתיקנו חז"ל כדי להודות על הצלה. אם אכן נטען כך, יש משמעות גדולה גם לברכה ללא שם ומלכות. ברכה כזו אמנם לא עומדת בקריטריונים של 'ברכה', אולם היא עדיין מראה על רצונו של האדם להודות לקב"ה. אם כן, ייתכן שאדם שמרגיש שהיה בסכנה גדולה וניצול ממנה אמנם פטור מברכה (אם הוא לא שייך לאחד מארבעת המקרים הספציפיים), אולם הוא עדיין חייב בהודאה. ממילא, הפתרון לברך ללא שם ומלכות הוא הפתרון ההלכתי המתאים לאותו אדם - הודאה לקב"ה ללא ברכה לבטלה. אם כן, מובן לגמרי מדוע "טוב לברך ללא שם ומלכות"!

כפי שכולם יודעים, השבוע התעלפתי במהלך התפילה ולקחו אותי לביה"ח. ב"ה, בסופו של דבר התברר שהכל בסדר ואין שום בעיה. לכאורה, דומה הדבר לאותו אדם שהבאתי קודם כדוגמא, שחשש מאד שמא הוא חולה ובסופו של דבר התבדה. לכן, מלכתחילה סברתי שהדבר אינו מחייב ברכת 'הגומל'. אמנם במהלך הנפילה חבטתי את עצמי, וחבטה זו יכולה הייתה להיות מסוכנת ומחייבת ברכה לדעת הריב"ש, אולם לא עלה על ליבי לברך בגלל דעת הריב"ש כנגד דעת השו"ע. למרות שהרגשתי צורך גדול להודות לקב"ה, בתור איש הלכה נמנעתי מלהכנס לספק ברכה לבטלה, ולכן לא ברכתי גם ביום חמישי לאחר מכן וגם בשבת בשחרית.

אולם, לאחר שהרהרתי בדבר הגעתי למסקנה אותה הצגתי בסוף השעור, והבנתי שברכה ללא שם ומלכות תבטא את הרצון שלי להודות, בלי להכנס לבעיה של ספק ברכה לבטלה. לכן בירכתי 'הגומל' ללא שם ומלכות במנחה של שבת.

יהי רצון, שלא יכנס אף אחד מאתנו לאותה סיטואציה בה ייאלץ לבחון לאיזה גדר בדיוק הוא שייך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)