בעניין אמירת "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" בעשי"ת

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הגמרא בברכות (יב.) אומרת:

"ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל 'הא-ל הקדוש', 'מלך אוהב צדקה ומשפט' (גרסת הרמב"ם: 'אוהב צדקה ומשפט'), חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, שמתפלל 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט'. ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר 'הא-ל הקדוש' - יצא, שנאמר: 'ויגבה ה' צב-אות במשפט, והא-ל הקדוש נקדש בצדקה' - אימתי 'ויגבה ה' צב-אות במשפט', אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יוה"כ, וקאמר 'הא-ל הקדוש'. מאי הווה עלה? אמר רב יוסף: 'הא-ל הקדוש ו'מלך אוהב צדקה ומשפט'. רבה אמר: 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט'. והלכתא כרבה".

            ונחלקו הראשונים בהבנת המחלוקת בין רב לרבי אלעזר. רוב הראשונים סוברים שמחלוקתם היא האם האומר "הא-ל הקדוש" יצא בדיעבד או לא, וכך משמע מפשט לשון הגמרא "ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר 'הא-ל הקדוש' - יצא", ומשמע שרב אינו סובר שיצא.

            אולם בעה"מ כותב: "והלכתא כרבה למעבד הכי לכתחילה, ואי שני - לא מהדרינן ליה, דלית לן ראיה מהכא לאהדורי. ודאמר רבה בר בר חנה משמיה דרב שמתפלל אדם 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים - לכתחילה קאמר, ולא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא". בעה"מ טוען, א"כ, שרב ורבי אלעזר כלל אינם חולקים, אלא ר' אלעזר בא רק להסביר דברי רב, שהם רק לכתחילה, ובדיעבד - יצא.

            הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ אמנם חולק על דבריו אלו, אולם להלכתא הוא פוסק כמוהו, דהנה בפ"י מהל' תפילה הי"ג פוסק הרמב"ם: "עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכיפורים טעה וחתם בהם בברכה שלישית 'הא-ל הקדוש' - חוזר לראש. טעה וחתם בעשתי עשרה 'מלך אוהב צדקה ומשפט' - חוזר לתחילת הברכה, וחותם בה 'המלך המשפט', ומתפלל והולך על הסדר...", והשיג הראב"ד: "יש מי שאומר שאינו חוזר לראש, ומ"ש בגמרא 'לא יצא' לומר שלא יצא ידי חובת ברכה כתקנה, ומצאנו בעניין ק"ש, שאמרו שהקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, מפני שאנשי  משמר מקדימין, והדבר ידוע שהיו קורין אחר עמוד השחר, ובשעת הדחק אדם יוצא בה, ומאי 'לא יצא' דקאמרינן, אלא שלא יצא כתקנה, וגם זה כמו זה".

            והנה, אף שבעה"מ והראב"ד שניהם סבורים שבדיעבד אם לא אמר 'המלך הקדוש' יצא, ייתכן שעם זאת נחלקו בהבנת הסוגייה, דאפשר לומר שבעה"מ סובר שלא נחלקו כלל רב ורבי אלעזר שבדיעבד אם לא אמר "המלך הקדוש" יצא ותפילתו אינה פגומה כלל, ואילו הראב"ד סובר שאם לא אמר "המלך הקדוש", הרי שתפילתו פגומה, אלא שאין מחזירים אותו על כך.

            ניתן להעלות עוד שתי אפשרויות הסבר בסוגייה. ניתן לומר שמחלוקתם של רב ורבי אלעזר היא רק במישור הלכתחילה, ובדיעבד הכל מודים שיצא. וניתן לומר שמחלוקתם קוטבית, ורב סבור שהן לכתחילה והן בדיעבד יש לומר "המלך הקדוש", ואילו רבי אלעזר סובר שהן לכתחילה והן בדיעבד יש לומר "הא-ל הקדוש".

            יש לבחון מה היחס בין שתי המחלוקות בגמרא - מחלוקת רב ורבי אלעזר ומחלוקת רבה ורב יוסף. ליחס זה תהיינה, כמובן, השלכות לגבי פסיקת ההלכה במקרה של דיעבד, שהרי אם המחלוקות מקבילות הרי שפסקינן כרב, שסובר כרבה.

            והנה, עפ"י פשט לשון הגמרא, נראה שהמחלוקת הראשונה עוסקת בדיעבד אם יצא או לא, ואילו המחלוקת השנייה עוסקת במישור הלכתחילה, וא"כ לא ניתן ללמוד כיצד לפסוק במחלוקת הראשונה. אולם התוספות כתבו (בד"ה 'והלכתא כוותיה דרבה'): "דצריך לחתום 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט', ואם לא אמר - מחזירין אותו. וכן 'זכרנו' ו'מי כמוך', 'וכתוב לחיים' ו'בספר חיים' מחזירין אותו אם לא אמר, דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו". והנה תוספות תלו המחלוקות זו בזו, ונראה שתוספות הלכו לשיטתם. שהרי ביסוד המחלוקת אם בדיעבד יצא או לא, ניתן לומר שהמחלוקת היא עובדתית, בתקנה שתיקנו חכמים - אם תיקנו תקנתם רק לכתחילה או אף בדיעבד. ומאן דסבר שבדיעבד חוזר, סובר שחכמים תיקנו שהתכנים המובעים ב"המלך", תכני הנהגת ה' במלכות, מוכרחים להיות בימים אלו בתפילה, וא"כ אין מקום לוותר עליהם בדיעבד. אולם ניתן לומר שאמנם ניתן היה לוותר על התכנים הללו, אלא שכיוון שתיקנו חכמים שיש לשנות בנוסח ולומר "המלך", הרי שכל שינוי מכך הוא סטייה מן הנוסח, וסטייה כזו לא תיתכן, ולכן חוזר. תוספות סוברים כאפשרות השנייה, שהרי נימקו דבריהם, "דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו". עפי"ז, מובנת דעתם של תוספות שהכריחו שהלכה שאם לא אמר "המלך" חוזר, שהרי אין כל מקום לנתק בין ה"לכתחילה" ל"בדיעבד", שהרי אם לכתחילה תיקנו שיש לומר "המלך", הרי שאם לא אמר - שינה ממטבע שטבעו חכמים ואינו יוצא ידי חובתו (אמנם כאן יש מקום לבחון דברי תוספות עפ"י סוגיית "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים", אם הווי בכל מקרה של שינוי- דבר שאינו מתקבל על הדעת, שהרי הותר להתפלל בכל לשון, ועל אחת כמה וכמה בלשון הקודש בשינוי נוסח- או רק כשישנו שינוי בתכנים, או אולי שינוי דראסטי יותר, ואכמ"ל).

            והנה ייתכן לומר הסבר שלישי ליסוד המחלוקת. הראבי"ה (סי' מ') כותב: "ונ"ל דאם טעה אינו חוזר, ואין לשנות ולומר מדקאמר ר' אלעזר אפילו אמר הא-ל הקדוש יצא מכלל דלרב לא יצא, דהא קיימא לן בפרק במה מדליקין, דימים שאין בהם קרבן מוסף טעה ולא אמר וכו' אין מחזירין אותו". והנה דבריו של הראבי"ה מבוססים על הגמרא שבת כד.: "דתני ר' אושעיא: ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ר"ח וחולו של מועד - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפילה, ואם לא אמר מחזירין אותו... ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון... שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפילה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו". והנה עפ"י הגמרא מוכח מפורש בדברי הראבי"ה שאם טעה ולא אמר 'הא-ל הקדוש' דאין מחזירין אותו. וממשיך שם הראבי"ה: "ואין לחלק דהתם רק דילג והכא אמר בטעות, דהכא נמי אינו בטעות אלא שלא אמר מלכות". הראבי"ה טוען שהיה מקום לחלק בין דילוג, שאינו חוזר, לבין אמר נוסח אחר, שחוזר, אלא שכאן אין זה נחשב שאומר נוסח אחר אלא שדילג, שהרי תקנת חכמים היא שבעשרת ימי תשובה ידגיש בתיאור הנהגת ה' בעולם את ממד המלכות, אולם אם אמר "הא-ל" במקום "המלך", רק השמיט את עניין המלכות, ולא אמר נוסח שונה.

            והנה יש להסביר דעת הראשונים החולקים על הראבי"ה. הרמ"א בסי' תקנ"ז פוסק: "מי שאכל בט"ב יאמר 'נחם' בברכת המזון", וחולק עליו הגר"א שם: "למד ממה שאמר ביום הכיפורים סוף סי' תרי"ח (שם פסק המחבר: "חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישב דעתו בעניין שיכול לברך - צריך להזכיר של יוה"כ בבברהמ"ז, שאומר 'יעלה ויבוא' ב'בונה ירושלים'"), ולא דמי, דהא אמרינן בשבת שם ימים שאין בהן קרבן מוסף כו' ואין בהם הזכרה בברהמ"ז...". והנה הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הסביר שישנם שני סוגי הוספות בתפילה ובברהמ"ז. ישנה הוספה שאינה אורגנית בתוך התפילה. חז"ל ראו שיש צורך להזכיר ר"ח וחוה"מ בתפילה, ולכן קבעו שההוספה תהיה בברכת "רצה". וישנה הוספה שהיא אורגנית בתפילה והיא נוספת במקומה הטבעי, כגון הוספת "נחם", שאין זו הוספה ה"נשתלת" בתפילה, אלא היא נוספת במקומה הטבעי, כהמשך טבעי לברכת "בונה ירושלים". עפי"ז, מובנת דעתו של הרמ"א, שסובר שיש מקום להזכיר "נחם" בברהמ"ז, שכן הגמרא מדברת דווקא על הוספות שאינן אורגניות, שרק ביום שיש בו קדושת היום ומוסף חייבים בהזכרתן גם בברהמ"ז, ואילו במקום שההוספות הן אורגניות וטבעיות אין מקום לחלוקה בין ימים שיש בהם מוסף לימים שאין בהם מוסף. עפי"ז ניתן לומר אף לענייננו, שהראשונים שחולקים על הראבי"ה סבורים שהוספת "המלך הקדוש" היא הוספה טבעית בתפילה; בימים של "דרשו ה' בהמצאו" הוספת המלכות היא הוספה טבעית, ולכן ייתכן שאם לא אמר מלכות חוזר, דכמו שאין הכלל "ימים שאין בהם קרבן מוסף" חל תמיד לגבי השאלה האם בכלל להזכיר בברכת המזון, וכבדוגמת הרמ"א ביחס ל"נחם", יש לומר שהוא הדין שאינו תופס לגבי בדיעבד בתפילה. ואם כי אין כל השמטת תוספת אורגנית מחייבת חזרה בהכרח, שהרי אם השמיט "על הנסים" בתפילה אינו חוזר, אפשרות חובת חזרה קיימת בכל אופן ואין להקשות מהסוגייה בשבת.

            ניתן לומר הסבר נוסף לדעת החולקים על הראבי"ה, דהנה בהזכרת היום יש לומר שישנם שני יסודות. הגמרא בסוכה (מו.) אומרת: "ת"ר, היו לפניו מצוות הרבה, אומר: 'ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המצוות', רבי יהודה אומר: מברך על על אחת ואחת בפני עצמה... מ"ט דרבי יהודה, דכתיב: 'ברוך ה' יום יום'... בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו". א"כ, לדעת ר' יהודה החיוב להזכיר הזכרת היום הוא מצד התפילה או הברכה - התפילה צריכה להיות מותאמת ליום. אולם ישנו יסוד נוסף לחוב ההזכרה, והוא היום; יש חיוב להזכיר של שבת מדין "זכור את יום השבת לקדשו" - "מ"ע לקדש את יום השבת בדברים" (רמב"ם ריש פכ"ט מהל' שבת), וכך אף בשל יו"ט (לגבי הזכרת ר"ח ייתכן שהוא מדין קידוש החודש, שגם העם היה צריך להשתתף בקידושו ולומר "מקודש, מקודש"). נראה שיש לחלק בין שני החיובים לעניין בדיעבד אם לא אמר - אי יצא או לא, דהנה המשנה בברכות (לה.) אומרת: "ועל הירקות הוא אומר 'בורא פרי האדמה'. רבי יהודה אומר 'בורא מיני דשאים'", ומנמקת הגמרא דברי ר' יהודה (מ.), "דאמר קרא: 'ברוך ה' יום יום'... אלא לומר לך בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו', הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו", ובדין זה ודאי שאם אמר "בורא פרי האדמה" יצא בדיעבד, שהרי אף אם אמר "שהכל נהיה בדברו" יצא (המשנה מ.), וכ"ש אם אמר "בורא פרי האדמה". וא"כ, מוכח מכאן שדין "בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" הוא רק דין לכתחילה.

            ובכן, במקום שמצאנו שאם לא הזכיר מעין המאורע שחוזר, וכגון שהתפלל של חול בשבת, על כורחנו שאין זה מפאת דין "מעין ברכותיו" כקיום בתפילה, אלא בגין מחייב ספציפי של אותו מועד, העלול (אם כי אין הדבר הכרחי, ופוק חזי שאין חובת פרסומי ניסא בתפילה מחייבת חזרה אם השמיט "על הנסים") אף לחייב חזרה בדיעבד. והנה אולי יש לומר כך אף לענייננו. ה"אורחות -חיים" (הלכות תפילה סי' ק"ד) מסביר: "בי' ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים חותם בברכה ג' 'המלך הקדוש' ובברכה י"ב 'המלך המשפט', והטעם - כדי להזכיר בדעתו בתפילה שהגיעה עת לבוא לפני מלכו של עולם, וכן חותם 'המלך המשפט' כדי שיירא ויפחד מהש"י בהגיעו עת התקרבו למשפט ויפחד ממנו וישוב בתשובה שלמה לפניו". וא"כ, נראה שדין הזכרת "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" הוא מדין עשרת ימי התשובה, והוא חלק ממצוות התשובה באותם ימים. ולכן אם טעה ולא הזכיר "המלך" חייב לחזור, שהרי ההזכרה היא מדין קדושת היום.

ויעוין בתוספות ר' יהודה שירליאון בברכות יב: (הובא בהגה"מ פ"י מהל' תפילה אות נ'), שחילק בין "המלך הקדוש" ל"המלך המשפט", שאם טעה ולא אמר "המלך הקדוש" אין מחזירין אותו, וב"המלך המשפט" מחזירין, "שהוא משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות". אמנם הסברו של ר' יהודה שירליאון הוא מוקשה, שהרי גם ב"המלך הקדוש" שינה (אא"כ נאמר שהשינוי ב"המלך המשפט" גדול יותר מן השינוי בברכת קדושה), אולם ניתן לקבל דינו ולומר שהשינוי, שנועד לכך שהאדם "יירא ויפחד מהש"י בהגיעו עת התקרבו למשפט ויפחד ממנו וישוב בתשובה שלמה לפניו", מקומו דווקא בתוך ברכות התחנונים שהן עיקר התפילה ושם מקום היראה והפחד, ואילו השינוי בברכת הקדושה הוא שינוי שיסודו בכך שבעשרת הימים הללו מודגשת המלכות בהנהגת הקב"ה ו"בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו". עפי"ז מובנת דעתו של ר' יהודה שירליאון, שהרי "המלך המשפט" הוא מדין מצוות תשובה, ואם טעה ולא אמר - חוזר, ואילו דין "המלך הקדוש" הוא מדין "תן לו מעין ברכותיו", ואם טעה - אינו חוזר.

            עפ"י האמור, ניתן היה אולי לחלק בין ראש השנה ויוה"כ לשאר ימי התשובה. דהרי בראש השנה ישנה מצווה של המלכת הקב"ה, וכך אנו אומרים בתפילתנו: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", ואומרים מלכויות, זכרונות ושופרות, "כדי שתמליכוני עליכם", וברור שאז תוספת "המלך" אינה תוספת של "מעין ברכותיו", אלא תוספת של עצם היום וקדושתו. והנה לגבי יוה"כ הביא הטור (סי' תרי"ט) מחלוקת הקדמונים: "וכתב הרי"ץ גיאות שאומר 'יעלה ויבוא', 'מלוך', 'מחול', ורב עמרם לא כתב לא 'מלוך' ולא 'יעלה ויבוא', אלא 'מחול לעוונותינו', ובאשכנז נוהגין לומר 'יעלה ויבוא' ו'מחול' ולא 'מלוך', ובספרד נוהגין לומר גם 'מלוך'", והנה ייתכן שהמחלוקת היא אם ישנה מצווה של המלכה אף ביוה"כ. וא"כ נראה לחלק שבראש השנה, ואולי אף ביוה"כ, שישנה מצווה של המלכה ותוספת "מלך" היא מדין עצם היום, אם טעה ולא אמר - חוזר. ואילו בשאר הימים שבין כסה לעשור, שאין דין מיוחד של המלכה, ותוספת "מלך" היא רק תוספת של "מעין ברכותיו", אם טעה - אינו חוזר.