דילוג לתוכן העיקרי
מורה נבוכים -
שיעור 17

בעיית הרע בעולם

הרב חיים נבון
11.08.2014
קובץ טקסט
בעיית הרע בעולם
 
א. מה הבעיה?
שאלת הרע או אי-הצדק בעולם היא שאלה ישנה נושנה. בלעז מכנים אותה 'תאודיציאה' (הַצְדקת הא‑ל); בלשון המסורת מכנים אותה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אך גם בלי שהכיר כינויים אלה, התקומם אברהם אבינו, ראשון המאמינים, כנגד עוול שנדמה לו שהוא מוצא בעולם:
וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה... וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! וַיֹּאמֶר ה': אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם     (בראשית י"ח, כ–כו).
ודוק: אין אברהם מתקומם על עצם גורלם של הצדיקים, כי אם על ההשוואה בינם לבין הרשעים. זהו מאפיין יסודי של בעיית הרע בעולם. אילו נשמרה ההיררכיה בין צדיקים לרשעים, אפילו היה רע לאלה ולאלה – היינו מבינים שזהו הצדק של הקב"ה; אולי גם האדם הצדיק ביותר, עוונותיו גדולים הרבה מצדקותיו, ואינו ראוי לגמול טוב. מה שמציק לנו הוא אי-הצדק: שגורל הצדיקים אינו טוב מגורל הרשעים, ולעתים אף רע יותר. הנביאים התחבטו אף הם בשאלה זו:
צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?!     
                                                    (ירמיהו י"ב, א).
וטרם הזכרנו את ספר איוב, העוסק כל כולו בבעיה זו. לאמתו של דבר, בעיית הרע בעולם היא הבעיה ההגותית היחידה שהוקדש לה ספר שלם בתנ"ך. יש לשער שהדבר נעשה משום שאין מדובר בבעיה פילוסופית מופשטת, אלא בשאלה קיומית מציקה ומטרידה.
חשוב להבין שבעיית הרע בעולם עולה מתוך הנחות יסוד בסיסיות של היהדות. שני ההיגדים המרכזיים שאנו יודעים על הקב"ה הם: א. ה' הוא שיא הטוב והאמת; ב. ה' הוא שיא הכוח והעוצמה. צירופן של שתי ההנחות הללו מוליד את בעיית הרע בעולם: אם ה' הוא טוב, וגם רב עוצמה ושולט בעולם – מדוע אין הוא מעצב את העולם טוב וצודק?
ההיסטוריון האירי ארנולד טוינבי אמר פעם, שהיהודים מתגאים כל כך בהיותם ראשוני המונותאיסטים, ומכאן אפשר ללמוד שגם בתחום הדתי כל מה שחשוב ליהודים הוא מספרים. ובאמת, מה ההבדל העקרוני בין אמונה בשלושה אלים או בעשרים לבין האמונה בא‑ל אחד? אחת התשובות היא שא‑ל אחד מצרף בידו את המוסר ואת הכוח. כשיש כמה אלים, אפשר לפצל ביניהם את הכוח. אך את הצדק אי אפשר לפצל: חצי צדק ועוד חצי צדק הם עוול גדול. לכן האלים של הפגאנים היו לא-מוסריים בעליל. הדבר ניכר בסיפורי המיתולוגיה היוונית, שכבר הפילוסופים היוונים זלזלו בערכם המוסרי.
הגנוסטיקאים, כת נוצרית-פילוסופית-אלילית קדומה, האמינו (בעקבות הדת הפרסית) בשני אלים: אל טוב וחלש ואל רע בעל עוצמה, שהוא ששולט בעולם ("דמיורג"). זהו מיצוי של המגמה האלילית: הפיצול בין הכוח לבין הטוב. היהדות מאמינה באחדות הכוח והטוב, ולכן היא מצפה שהעולם יתנהג לפי המוסר. למרבה הצער, המציאות שונה מאוד. זוהי בעיית הרע בעולם.
ב. גישתו של הרמב"ם
בחלק הראשון של מורה נבוכים עסק הרמב"ם בעיקר בשאלת השפה הדתית. בחלק השני התמקד בשאלות תאולוגיות עקרוניות, כגון קיומו של א‑לוהים, בריאת העולם והנבואה. החלק השלישי דן בסוגיות פרטיות, ביניהן סוגיות שממשיכות לעורר עניין רב גם בימינו. בין היתר ניסח הרמב"ם בחלק זה את עמדתו החשובה והמפורסמת בסוגיית הרע בעולם:
רבות עלה בדמיון ההמון כי הרעות בעולם יותר מן הטובות, עד שבהרבה מהטפות כל העמים ובשיריהם כוללים עניין זה, ואומרים כי פלא הוא שיימצא בעולם טוב, אבל רעותיו רבים ותדירים. ואין הטעות הזו אצל ההמון בלבד, אלא גם אצל מי שחושב שהוא יודע משהו...                                                         
וביאור הדבר, שכל רע שיארע לאדם חוזר אל אחד משלושה מינים. המין הראשון מן הרעות, מה שיארע לאדם מצד טבע ההוויה וההפסד, כלומר – מחמת שהוא בעל חומר, כי משום כך נפגעים מקצת בני אדם במומים וחסרונות מלידה, או שיארעו מחמת שינויים הנעשים ביסודות כקלקול האוויר או הברקים ושקיעת האדמה. וכבר ביארנו שהחכמה הא‑להית חייבה שלא תהא הוויה כי אם בהפסד, ואלמלי ההפסד הזה האישי, לא התמידה ההוויה המינית...                                           
והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם זה מזה, כהשתלטם זה על זה. והרעות הללו יותר מרעות המין הראשון...       
והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם... ומין זה נספח הוא לכל המגרעות, כלומר לגרגרנות באכילה ובשתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי-סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים... ולא יחדל כל סכל נבער מדעת בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות, כהפלגה בים, ושירותי המלכים, וכל מטרתו בכך להשיג אותן המותרות הבלתי הכרחיות; וכאשר יבואוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם, יתלונן על משפט ה' וגזרתו                           (מורה נבוכים חלק ג פרק יב).
את התמודדותו עם בעיית הרע בעולם פתח הרמב"ם בטענה שאנשים מייחסים לה חשיבות מוגזמת; אין בעולם כל כך הרבה רע כמו שאנשים מדמים. לדברי הרמב"ם, גם אנשים משכילים טועים בכך. ייתכן שכוונתו לדברי רס"ג:
שכל טובה בעולם הזה קשורה בפגע, וכל אושר ביגע, וכל עונג בצער, וכל שמחה ביגון. ומוצא אני פרטיהם אלה או שהם שקולים, או שהדברים המדאיבים מכריעים את המשמחים  
                    (הנבחר באמונות ובדעות, מאמר תשיעי אות א).[1]
מדוע אנשים טועים בדבר זה? משום שהם רואים עצמם כמרכז היקום, ועל כן כל פגע שפוגע בהם נראה להם כבעל חשיבות קוסמית. למעשה, בני האדם כולם הם חסרי חשיבות ביחס למציאות בכללותה, ולכן הפגעים שמכים בהם מפעם לפעם אינם מלמדים על בעיה כוללת במציאות.
הרמב"ם כתב איגרת לתלמידו ר' יוסף בן שמעון על פטירת "הבת הקטנה". יש אומרים שהכוונה לבתו הקטנה של הרמב"ם עצמו. באיגרת כתב הרמב"ם:
בני, לא תתאבל ולא תתעצב לא על זכר ולא על נקבה... שאין תחבולה בזאת המציאות... [אלא] שיעיין האדם ויסתכל בטוב בענייני מציאות המינים, לא שיעיין ויסתכל בטוב ענייני אישי הפרט               (אגרות הרמב"ם א, מהדורת שילת, עמ' רסב).
ובכל זאת, יש צורך להתמודד גם עם הפגעים המגיעים אל הפרטים ולהסביר אותם. הרמב"ם מנה שלושה סוגים של פגעים רעים הפוגעים באדם.
הסוג הראשון הוא נזק שנובע מִטֶבע העולם. אדם צדיק עלול למות בסופת הוריקן שתפגע במכוניתו בדרכו לחלק צדקה לעניים. נזקים מעין זה נובעים באופן בלתי-נמנע מהיות האדם בשר ודם. הקב"ה ברא את האדם, ואת כל העולם, מחומר מתכלה. הוא עשה זאת כדי שתהיה תחלופה של פרטים, שתבטיח את הישרדות המין. החלופה הייתה לברוא יצורים מועטים שיחיו לנצח, מבלי להוליד צאצאים (שהרי העולם אינו מסוגל להכיל יצורים ללא גבול). כדי להימנע מכך, ברא א‑לוהים את כל היצורים מחומר מתכלה. חומר זה עלול להיפגע באופנים שונים. אמנם נזקים אלו מועטים ביחס לנזקים משני הסוגים האחרים, שנראה בהמשך.
הפילוסוף הגרמני לייבניץ הציע גישה דומה לגישתו של הרמב"ם לבעיית הרע בעולם, או כפי שהיא מכונה בעולם הפילוסופי: תאודיציאה. לייבניץ כינה את תשובתו לבעיית הרע "הטוב שבעולמות האפשריים". למה הכוונה? לייבניץ אמר – בעקבות הרמב"ם – שהעולם הזה אינו מושלם, אך הוא העולם הטוב ביותר האפשרי. כבר ראינו בכמה הזדמנויות כי הרמב"ם לא היסס לומר שיש דברים שהקב"ה אינו יכול לעשותם. אין זה פוגע בקב"ה, כיוון ש"לנמנע טבע קבוע", רוצה לומר: יש דברים שהם פשוט בלתי-הגיוניים, ולכן גם בלתי-אפשריים.
יש שאלה פסאודו-מטפיזית שמבלבלת אנשים צעירים: האם א‑לוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים. התשובה הפשוטה היא שהצירוף 'אבן שא‑לוהים אינו יכול להרים' הוא מושג ריק, גיבוב מילים בעלמא. הרי זה כמו לשאול אם הקב"ה יכול לברוא משולש בעל ארבע צלעות. הצירוף 'משולש בעל ארבע צלעות' הוא פשוט רצף מילים חסר משמעות, ולכן השאלה עצמה חסרת מובן. אמנם בתולדות הפילוסופיה הייתה שאלה זו שנויה במחלוקת: דקארט טען שא‑לוהים יכול לברוא גם משולש עם ארבע צלעות. על כל פנים, הרמב"ם בוודאי לא סבר כך.
הרמב"ם הרחיב גישה זו ויישם אותה גם בתחומים אחרים. כך, למשל, אין הקב"ה יכול לברוא עולם שיש בו חומר, אך אין בו מוות ופגעים אחרים. אמירה זו איננה, חס וחלילה, זלזול בקב"ה; המושג 'עולם שיש בו חומר ואין בו מוות' הוא פשוט מושג ריק – "נמנע" בלשון הרמב"ם.
ועדיין עלינו להסביר: למה אין הקב"ה מונע נזקים אלו באופן פרטי? מדוע לא יתערב ויעצור את ההוריקן המתקרב לאותו צדיק? אכן, מִטבע העולם נגזר שיהיו בו הוריקנים, ושבמפגש בין הוריקן לגוף האדם תגבר הסופה. אך מדוע אין הקב"ה בולם את הסערה כשהיא מאיימת לפגוע בצדיק?
הסוג השני של הרעות הוא נזק שמסבים בני האדם זה לזה. גם נזקים מסוג זה הם מועטים יחסית. מדברי הרמב"ם עולה שאי אפשר להאשים את ה' בנזקים שגורמים בני אדם. אלא שגם כאן נצטרך לשאול: למה אין הקב"ה מונע את הנזקים הללו? למה אין הוא שולח ברק לפגוע בשודד שמנסה לפרוץ לביתו של הצדיק?
הסוג הנפוץ ביותר של נזקים כולל נזקים שהאדם עושה לעצמו. האדם חי באורח חיים מופקר ופרוע, מזלזל בבריאותו ובהוראות המוסר, ולאחר מכן מאשים את ה' בפגעים שהמיט עליו אורח החיים הזה. אך מי שעישן במשך ארבעים שנה שלוש חפיסות סיגריות מדי יום, אינו יכול להאשים את ה' על שחלה במחלת ריאות. גם מחלות הנפש נובעות, לדעת הרמב"ם, מרדיפה מופרזת אחר מותרות, שהיא רדיפה שאין לה סוף, ומביאה את האדם לסחרור גופני ונפשי מתמשך. האדם שמתמסר למותרות הללו, מוכן בסופו של דבר גם לסכן את עצמו כדי להשיג עוד ממון לרכישתן.
דומה שאין מקום להקשות מדוע אין ה' מתערב בנזקים שהביא אדם על עצמו. ובכל זאת, כשבוחנים את העניין במונחים של שכר ועונש, הבעיה שבה ועולה. לדוגמה, לא שמענו שיש עונש מוות על זלזול בחגורת בטיחות; בוודאי אין זה מעשה חמור כמו רצח. ובכן, למה אין הקב"ה מתערב ומצמצם את הנזק שנגרם לאדם שהתרשל באופן חד-פעמי ולא חגר עצמו בחגורת בטיחות?
התשובה לכל השאלות ששאלנו היא אחת: הרמב"ם צמצם מאוד את המעורבות הפעילה של הקב"ה בהנהגת העולם. בעיני הרמב"ם, בעיית הרע בעולם, עיקרה בתכנון היסודי שלו: מדוע יצר הקב"ה עולם שמאפשר עוולות מעין אלה. הרמב"ם לא דן כלל מדוע אין הקב"ה מתערב באופן פרטני ומונע מעשי עוול ופגעים, כי לדעתו הקב"ה אינו מתערב בעולם ברמה הזאת. על תפיסת ההשגחה של הרמב"ם נלמד בהרחבה בפרק יז של החלק השלישי. בינתיים נסתפק בתיאור הקצר שהצגנו כאן.
תשובתו של הרמב"ם לבעיית הרע בעולם היא ממוקדת מאוד מבחינה פילוסופית, ובמידה מסוימת מאכזבת מבחינה קיומית. כפי שראינו, התשובה כפולה: חלק גדול מהרעות האדם גורם לעצמו, ואז מאשים את הקב"ה – "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי י"ט, ג); ושאר הרעות הן תוצר אקראי ובלתי-נמנע של טבע העולם. כלום יכולה מחשבה זו לנחם את האדם הסובל, המתהלך קודר במצולות היגון?!
 
 
 

[1]   והוא מסיק שהגמול האמתי הוא בעולם הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)