שבת | דף יא | בניית בית כנסת בגובהה של עיר

בין צרור המימרות המיוחסות לחכמים המוסרים את דברי תורתו של רב, נאמר בסוגייתינו (דף יא עמוד א):

"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר 'לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו' ".

הדרישה לרומם את בית הכנסת, ולבנותו במקום גבוה, מפורשת גם בתוספתא במסכת מגילה (פרק ג הלכה כג):

"אין בונין אותן אלא בגבוה שבעיר שנאמר בראש הומיות תקרא".

דומה, שהחידוש שבסוגייתינו הוא, שמעבר לדרישה לבנות את בית הכנסת במקום גבוה, יש לתת את הדעת גם על ההשוואה הסמויה או הגלויה בינו ובין שאר בתי העיר. ביאור הדברים: הפסוק מספר עזרא, הנאמר במסגרת וידויו של עזרא על המעל בה' בכך שנשאו נשים נכריות, מבטא דרישה מהותית להעמיד את רצונו של ה', ואת המחויבות לקיום מצוותיו, מעבר לאינטרסים הפרטיים של כל אחד ואחת. חז"ל פירשו, שדרישה זו מקבלת גם ביטוי ארכיטקטוני בכך שבית הכנסת - מקדש המעט - עומד מעל לבתי תושבי העיר.

הסבר זה מבהיר את ההיתר לבנות "קשקושי ואברורי" מעל לבית הכנסת. רש"י כתב, שמדובר על בירניות ומגדלים, אך סתם ולא פירש מה תפקידם של מגדלים אלה. המגיה על השולחן ערוך (אורח חיים, סימן קנ סעיף ב) העיר:

"בנינים העשוים לנוי תרגום שכיות החמדה בירניות שפירן".

הביאור הלכה שם תמה על הדברים, והסביר:

"בר"ן איתא בירניות ומגדלים שעשויים לחוזק, וכן בערוך ... דהגמרא לא הקיל אלא במבצר שאין שם דירה עליה כלל והוא עשוי רק לחיזוק העיר".

מגדלי השמירה אינם מבטאים יוקרה אישית, הדר פרטי או נוי לעיר, אלא צורך חשוב להגן על בני העיר. מטבע הדברים, במגדלי שמירה שכאלה אין סתירה או הנגדה בין רצונו של אדם פרטי ובין קדושת בית הכנסת, ולכן אין בכך כל איסור.

להלכה, קיבלו הרמב"ם והשולחן ערוך את שתי הדרישות גם יחד, והורו לבנות את בית הכנסת בגובהה של עיר, ולהקפיד שלא יהיה בית גבוה יותר מבית הכנסת. אך דא עקא, במשך דורות רבים, נבצר מקהילות ישראל בגולה לקיים הלכה זו. תיאור כואב של התופעה מצוי בדברי מהר"י בן לב, מגדולי חכמי תורכיה במאה ה-16, אשר מצוטטים בבית יוסף (אורח חיים, סימן קנד):

"וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם ובטירותם הכל דרך עראי ... וכל שכן שאין בהם מה שאמרו (שבת יא.) עיר שגגותיה גבוהים לסוף חרבה ... ובזמנינו זה במלכות הנזכר אין לנו רשות להזמין בית קבוע לשם בית הכנסת כל שכן שאין לנו רשות לבנותו ואנו צריכים להטמין עצמינו בבתי תחתית וקולה לא ישמע מפני הסכנה".

במשך מאות שנים בתי הכנסת לא היו בגבהה של עיר, כי אם בתחתית העיר, במקום שבו ניתן היה להתפלל מבלי לעורר את חמתה של האוכלוסיה המקומית. גם המשנה ברורה (סימן קנ ס"ק ה) כתב, שמנהג ישראל במקומות רבים שאין מקיימים הלכה זו, וזאת בעיקר משום שבתי התפילה של עובדי האלילים גבוהים הרבה יותר מבתי הכנסת, ועל כן שוב אין היכר בדבר.

למרבה הצער, גם בזמננו רבות השכונות היהודיות בארץ הקודש אשר אינן מקפידות על הלכה זו. בספר "פסקי תשובות" (סימן קנ אות ז) מנה לא פחות מחמישה נימוקים שונים ומשונים לכך שהלכה זו אינה נוהגת אף בזמננו. אך כל המעיין בדבריו שם ימצא, שאף אחד מן הנימוקים אינו משכנע. ואיפכא מסתברא: לאחר דורות רבים שבהם חיו היהודים חיי רדיפה ומחבוא, ראוי היה שעם שיבתנו לארצנו ולעצמאותנו, נשוב ונקפיד על הלכה זו. בקהילות רבות מאוד, מסיימים התושבים לבנות את בתיהם, ורק לאחר מכן פותחים במגבית לבניית בית הכנסת. רוב ככל בתי השכונה כבר מאוכלסים ושוקקים חיים, כאשר בית הכנסת נבנה בעצלתיים ובאיחור. לא פעם קרה, שמבני ציבור כמתנ"ס או גן ילדים נבנים הרבה לפני בית הכנסת...

הפירוש שהצענו לעיל מעמידנו בפני שאלה נכבדת: האם נכונים אנו להנמיך את ביתנו, כדי שבית הכנסת, מקום השראת השכינה, אכן יתנשא מעליו? האם נכונים אנו להשפיל את צרכינו השונים, ולבטל את רצוננו מפני רצונו של מקום? אין ספק, שמדובר באתגר גדול, ומי יתן ונזכה לעמוד בו, ולהענות לקריאתו של עזרא הסופר:

"לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם:"