ב`מ פא - שמור לי ואשמור לך

  • הרב שמואל שמעוני

בבא מציעא דף פא - שמור לי ואשמור לך / הרב שמואל שמעוני

"תנו רבנן: שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך - כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ואמאי? שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא: דאמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך למחר" (פא ע"א).

בעיוננו היום נעמוד על כמה עניינים העולים מן הקטע הזה.

א. "שמור לי ואשאילך"

במצב זה ראובן מחזיק בשני חפצים של שמעון: חפץ א' בשמירה, וחפץ ב' - בהשאלה. נראה מהברייתא שעל שניהם הוא חייב כשומר שכר (עיין מהרש"א), זאת אומרת: השאלת חפץ ב' היא טובת הנאה, שמעלה את מדרגת השמירה על חפץ א' לשמירת שכר, ושמירת חפץ א' היא תשלום על השימוש בחפץ ב', שמורידה את אחריות השומר מאחריות שואל לאחריות שוכר (דהיינו כשומר שכר להלכה).

במקרה הנידון מדובר בשני חפצים שונים. אך מה יהיה הדין במצב שכיח למדיי: כשראובן מפקיד אצל שמעון חפץ כדי שישמור עליו, והוא גם מסכים ששמעון ישתמש בו בזמן הפיקדון? מסתבר מאוד שגם כאן ייחשב שמעון שומר שכר, ולא שואל. אם כן, לפנינו מצב ששמעון משתמש בחפץ של ראובן בהיתר ללא תשלום, אך אינו נחשב שואל משום שלראובן יש עניין בהיות החפץ אצלו.

כמובן, דבר זה מחייב אותנו לבחון בכל מקרה ומקרה אם מדובר בהשאלה 'טהורה' או בשיתוף אינטרסים. ואם הכרענו שמדובר בשיתוף אינטרסים, עדיין עלינו להחליט אם מדובר בשכירות שמשלמים עליה בשמירה, והחיוב הוא כשוכר, או שמא בשמירה שמשתכרים עליה בשימוש, והחיוב הוא כשומר שכר. יש לכך נפקא מינה לא רק לשיטת רבי מאיר, ששוכר חייב כשומר חינם, אלא גם לשיטת רבי יהודה, שכפי שראינו אתמול, עשוי אף הוא להבחין לעתים בין חיוב שוכר ובין חיוב שומר שכר. הדבר תלוי בניתוח כל מקרה לגופו, ויש בזה קושי, שאם כן נמצאנו נותנים דברינו לשיעורין.

ב. "השאילני ואשאילך"

הגמרא מקשה על הברייתא שמדובר בשמירה בבעלים - ואם כן, היאך חייבים שני הצדדים כשומרי שכר - ועל כן מעמיד רב פפא את הברייתא באוקימתא מסוימת: "דאמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך למחר".

רש"י סבור שהקושיה והאוקימתא מוסבות רק על המקרה הראשון בברייתא:

"א'שמור לי ואשמור לך' קאי, ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי... אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר".

לדעת רש"י, לעניין דין שמירה בבעלים נחשב השומר מעין פועל, המשועבד למפקיד; אך שואל אינו דומה לשומר במובן זה, ואין לו חובות שמירה כלפי הבעלים. אתמול ראינו את גישת המאירי, שחיובו של שואל באונסין הוא למעשה חיוב להשיב את הפיקדון בגין הקניין שקיבל בו. מרש"י נראה שהוא מקצין גישה זו וסובר שזהו כל חיובו של השואל, ואין לו כלל חיוב שמירה.

מפסק הרמב"ם (הלכות שכירות פ"י ה"ב), לעומת זאת, נראה ששאלת הגמרא והאוקימתא מוסבות על כל המקרים שבברייתא, ו"השאילני ואשאילך" בכללם - משמע שלשואל יש, לדעתו, גם חובת שמירה, לצד חובתו הייחודית באונסין.

כפי שהזכרנו אתמול, למחלוקת זו תיתכן נפקא מינה כאשר יש קיום של השבה, אך החפץ ניזוק בפשיעתו של השומר. התוספות בבבא קמא (נו ע"ב, ד"ה פשיטא) מבדילים בעניין זה בין גזלן - שחייב בהשבה, ולא בשמירה - לבין שומר: לדעתם, הגוזל פירות והרקיב מקצתם בפשיעתו, יכול לומר לנגזל "הרי שלך לפניך", שכן יש בהשבת החלק שלא הרקיב קיום של חובת השבה; אבל שומר יצטרך לפצות במקרה כזה על המקצת שהרקיב. מה יהיה דינו של שואל? מסתבר שהדבר תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם: לפי דעת רש"י, שגם שואל אינו חייב אלא בהשבה, ולא בשמירה, יהיה דינו בעניין זה כגזלן; ואילו לדעת הרמב"ם, ששואל חייב גם בשמירה, יתחייב כשומר.

ג. "שמור לי ואשאילך"

כאמור, מהרמב"ם (שם) נראה שקושיית הגמרא והאוקימתא מוסבות על כל המקרים שבברייתא:

"כל האומר לחבירו 'שמור לי ואשמור לך' - הרי זה שמירה בבעלים. אמר לו: 'שמור לי היום ואשמור לך למחר', 'השאילני היום ואני אשאילך למחר', 'שמור לי היום ואשאילך למחר', 'השאילני היום ואשמור לך למחר' - כולן נעשו שומרי שכר זה לזה".

משמע מדבריו ש"שמור לי ואשאילך" (בלא "למחר") נחשב שמירה בבעלים, משום ששניהם משועבדים זה לזה. והדבר טעון הסבר, שהרי בפשטות יש כאן שני שעבודי שמירה של שמעון כלפי ראובן, ואף לא שעבוד אחד של ראובן כלפי שמעון! להסבר מפתיע ומחודש בדברי הרמב"ם - עיין ש"ך סימן ש"ה ס"ק ו.