בבא מציעא | דף ט | קניין משיכה בבעלי חיים

אחד המקרים שהמשנה ריש פרקין פסקה בהם "יחלוקו" הוא "שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג". הגמרא (ח ע"ב) מציעה שהמנהיג מנהיג ברגליו, והוא קונה בקניין משיכה. והנה, בסיום הסוגיה (ט ע"ב) קובעת הגמרא שהנהגה ברשות הרבים קונה, והדבר תמוה, שהרי קיימא לן שמשיכה מועילה רק בסִמטה, דהיינו במקום המיועד לביצוע עסקות, ולא ברשות הרבים!

בעל קצות החושן (קצז, ב) הקשה את הקושיה הזו על סוגייתנו, ולא תירץ. קדם לו הרי"ד בתוספותיו לסוגיין (ט ע"ב ד"ה ואי), שהקשה אף הוא קושיה זו ויישב שיש להבחין בין משיכה בבעלי חיים, הנידונה בסוגייתנו, למשיכה בחפצים אחרים:

"נראה לי דיש חילוק בין משיכת מטלטלין לבין משיכת בעלי חיים, דמשיכת מטלטלין אינה קונה ברשות הרבים, ומשיכת בעלי חיים קונה ברשות הרבים. דמשיכת מטלטלין בעינן שימשוך המטלטל ויביאנו אליו... אבל משיכת בעלי חיים אינה כן, דעיקר משיכתן היא להנהיגה לפניו ולא שיביאם אצלו".

מדברי הרי"ד עולה שיש שתי דרכים בהבנת אופיו של קניין משיכה:

א. הכנסה לרשות, ובלשון האחרונים "משיכה מדין חצר": סביבתו הקרובה של אדם מוגדרת, במידה זו או אחרת, כרשותו, וכל חפץ שיימשך אליה – ייקנה לו.

ב. ביטוי לשליטה ולבעלות, ובלשון האחרונים "משיכה מדין הגבהה": הקונה משתלט על החפץ ונוהג בו כבעלים.

לדעת הרי"ד, לרוב החפצים מתאימה הדרך הראשונה. כמובן, דרך זו אפשרית רק בסמטה, דהיינו במקום שהקונים יכולים להגדירו כרשותם הפרטית. רשות הרבים היא מטבעה מקום ציבורי, ולכן הקונה אינו יכול להגדירה כרשותו, והמשיכה לא תועיל.

בבעלי חיים המצב שונה. שלא כשאר מיטלטלין, בעלי חיים הם ניידים מכוח עצמם, ולכן עצם הכנסת הבהמה לרשותו של הקונה איננה מספיקה, ועליו להראות שהוא זה ששולט בה ומנהיג אותה, דהיינו כדרך השנייה בקניין משיכה. שליטה בבהמה אפשרית גם ברשות הרבים (יותר מזה: היא נחוצה והכרחית שם, שהרי תנאי בסיסי לאורח חיים תקין הוא שכל אדם ישלוט בבהמותיו ברשות הרבים וימנע מהן להזיק לזולתו).

חידושו של הרי"ד איננו דעת יחיד. ההבחנה בין משיכת מיטלטלין למשיכת בעלי חיים עולה גם בדבריהם של ראשונים אחרים (עיין למשל ברשב"א בבא בתרא עו ע"ב ד"ה לא קשיא), וייתכן שהיא עולה כבר מן המשנה: בפרק הראשון של מסכת קידושין, העוסק בקנייני קרקע ומיטלטלין, בחר רבנו הקדוש לִשנות קנייני בעלי חיים וקנייני מיטלטלין בשתי משניות שונות.