בבא מציעא | דף טז | הכיר בה שאינה שלו
בדף יד ע"ב מתחיל דיון ארוך בעניין אדם שמכר שדה שאינה שלו, ובדף טו ע"ב נחלקו רב ושמואל ביחס למקרה שבו הלוקח ידע מלכתחילה שהשדה איננה שייכת למוכר. שניהם מסכימים שאין לראות במעשיו של הלוקח פעולת קניין, שהרי ידע שהמוכר אינו מסוגל למכור קרקע שאינה שלו, אך נחלקו בשאלה מה אופי נתינת המעות של הלוקח: האם נתנם למוכר כפיקדון, או שמא במתנה?
והנה, אף שרב ושמואל מסכימים שברור ללוקח שהמכר איננו תקף, הגמרא קובעת שהלוקח רשאי לירד לשדה ולעובדהּ, ואף לאכול את פירותיה – כלומר מבחינתו השדה שייכת לו, עד שיבוא בעליה ויתבע אותה. הלכה זו נראית מחודשת ביותר: אם ברור ללוקח שאינו יכול לקנות את השדה – מדוע מותר לו לעובדהּ?!
אפשר ליישב שאף שהלוקח ידע שלא יזכה בשדה, הוא סבר שיעשה מעין 'קניין ליום אחד', כדברי הגמרא לעיל יד ע"א.
הסבר אחר הוא שאפשר לנתק בין דעתו של אדם ובין מעשיו בפועל, הווה אומר: הלוקח ידע שהשדה איננה של המוכר, ואף על פי כן מעשה הקניין הגמור שעשה מועיל מבחינתו. אומנם רב ושמואל קובעים ש"אדם יודע שקרקע אין לו", אבל הלוקח יכול לומר: אני עם הארץ גמור, וחשבתי שאדם רשאי למכור שדות אף שאינן שייכות לו. במילים אחרות: הלוקח יכול לטעון שההלכה דנה רק בגורמים שמעל פני השטח, והגורמים שמתחת לפני השטח – כגון ידיעותיו, מחשבותיו וכוונותיו – אינם רלוונטיים; ולכן אם הוא שילם על השדה, הוא רשאי לאכול מפירותיה, לפחות עד שיבוא בעליה ויגבה אותה.
אך נראה שיש מקום גם להסבר שלישי, מחודש יותר: אדם מסוגל להשתלט על שדה ולבצע בה פעולת קניין אף שאינה שלו כלל. זוהי הבנה מרחיקת לכת, העלולה לערער את הסדר החברתי התקין, ואף על פי כן מצאנו ביטוי לה בדברי הראשונים.
רב ושמואל מסכימים שללוקח אין שבח, כלומר שאם הוא עיבד את השדה ובעליה המקוריים גבו ממנו את השבח, אין הוא יכול לתבוע מן המוכר שיחזיר לו את ההוצאות שהוציא. עם זאת, הנימוקי יוסף (ח ע"ב מדפי הרי"ף) הביא את דעת רבנו זרחיה הלוי (הרז"ה, בעל המאור) והרשב"א, שבתרחישים מסוימים הלוקח גובה את השבח. הר"ן (שגם דבריו הובאו בנימוקי יוסף שם) תמה על עמדה זו: הלוא אם הלוקח ידע שהקרקע אינה של המוכר, ברור שאין הוא יכול לטעון שהייתה לו מחשבה כלשהי שיזכה בה או בשבח שיפיק ממנה!
ובכן, מהי סברת הרז"ה והרשב"א? נראה שהם סברו כדברינו: הלוקח יכול לטעון שאומנם ידע שהשדה איננה של המוכר, אף סוף סוף המוכר הוא זה שהשתלט עליה, ומבחינת הלוקח, הבעלות על השדה היא של מי ששולט בה בפועל, ואם אותו שליט מכר לו את השדה – הוא רשאי לאכול את פירותיה.
נפקא מינה נוספת לעמדה מחודשת זו יש במחלוקת הראשונים בדבר הקשר בין סוגיית "הכיר בה שאינה שלו" ובין הסוגיה הבאה, הדנה במצב שבו המוכר הגזלן חזר וקנה את השדה מבעליה. לדעת התוספות (טו ע"ב ד"ה חזר), סוגיה זו עוסקת במקרה שבו הלוקח לא ידע שהוא קונה שדה שאינה שייכת למוכר, אך אם הוא ידע שהשדה אינה של המוכר, בטל המכר מתחילתו, ואי אפשר לקיימו אף אם המוכר יחזור ויזכה בשדה כדת וכדין. אולם הריטב"א (ד"ה בעא מיניה) פירש שהסוגיה עוסקת בלוקח שידע שהשדה אינה של המוכר, ומדבריו עולה שיש משמעות הלכתית מסוימת לפעולת המכר אפילו במצב כזה, ולכן אפשר לשוב ולקיימה אם המוכר יזכה בשדה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)