דילוג לתוכן העיקרי

במיעוט שיחה

קובץ טקסט

ינון לייטר, מרצה בחוג לתושב"ע במכללה האקדמית הרצוג

א. במקום פתיחה

הרב עמיטל אינו מאריך בשיחותיו וגם את תלמידיו חינך תמיד לקצר. באחת השבתות שבהן התארח בישיבה, קם אחד הבחורים בסעודת שבת ואמר דבר תורה, רעיון קצר על פרשת השבוע. כשסיים את דבריו, אמר הרב עמיטל לתלמידים: כך צריך לדבר, קצר וחזק.

בשבת שאחריה התארח בישיבה הרב ליכטנשטיין. שוב קם אחד הבחורים בסעודה ואמר דבר תורה קצר. הרב ליכטנשטיין סבר שהדברים היו קצרים מדי והעיר על כך לבחור. דבר תורה צריך להיות בנוי ומסודר, מהמסד ועד הטפחות, אמר לתלמידים.

(א' רייכנר, באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל, עמוד 52).

...שאחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון את דעתו לשמים.

(משנה, סוף מסכת מנחות, פרק י"ג, נוסח כ"י קויפמן).

ב. הקדמה

אומרים בשם הבעש"ט שאותיות 'מלאך' הן אותיות 'כְּאִלֵּם'. האם האדם צריך לשאוף להיות כמלאך ולמעט בדיבור, או  שמא אדם שונה ממלאך בעניין זה, כשם שהוא שונה ממנו בבחירתו החופשית?

'מיעוט שיחה' נמצא במקום טו"ב (השבעה-עשר) ברשימת ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם (בחלק מהנוסחים בלבד[1]), ובראש ששה מיעוטים המאפיינים 'מי שהוא תלמיד חכם' במסכת דרך ארץ[2]. השאלה הפרשנית המרכזית לגבי צמד המילים 'מיעוט שיחה' נוגעת למילה 'שיחה' - האם משמעותה דיבור בכלל, דיבור פסול בלבד או דיבור סתמי?

ברור למדי שאין לפרש 'שיחה' כדיבור אסור, כגון לשון הרע, וזאת משני טעמים:

1. מובן המילה 'מיעוט' הוא 'כמות קטנה ומצומצמת'[3]. ובלשונו הזהב של רש"י:

כשיש לאדם מעט...יפה...וטוב שיהא לו קצת, משלא יהא לו כלום.

(גיטין דף ע עמוד א)[4].

מכאן אנו למדים שאין פירוש 'מיעוט' לשאוף לאפס, אלא לשאוף לכמות קטנה. לא יתכן שחז"ל ימליצו לנו לדבר מעט לשון הרע, כאשר התורה אוסרת זאת כליל.

2. ההקשר: מתוך 48 הדברים שהתורה נקנית בהם, קשה להצביע על דבר שהוא מצות עשה או לא תעשה (אולי 'במקרא במשנה', אם נפרשם כמצות תלמוד תורה, ואינו נראה כן). הרשימה כוללת מידות טובות, דהיינו דרכי התנהגות שיועילו ללומד לקנות תורה.

כעת נעיין ביחס לדיבור בכלל, ולאחר מכן נשוב לדון במשמעות 'שיחה'.

ג. הדיבור מגדיר את האדם

בעלי חיים שונים מתקשרים באמצעים מגוונים כגון תנועות גוף, הפרשת חומרים ואף השמעת קולות; אך האדם הוא היצור החי היחידי המתקשר באמצעות דיבור[5]. כבר בבריאת האדם הדיבור מגדיר אותו:

וַיִּיצֶר ה' אלוקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

(בראשית, פרק ב', פסוק ז').

ומתרגם אונקלוס: 'לנפש חיה' - לרוח ממללא (לרוח מדברת)[6].

ניתן להקשות על אונקלוס - הרי גם לחיות יש נפש חיה, כפי שנאמר בהמשך הפרק:

וַיִּצֶר ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

(בראשית, פרק ב', פסוק י"ט).

ר' עובדיה ספורנו מפרש את הפסוק בדרך המנוגדת לאונקלוס:

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים -  נֶפֶשׁ חִיּוּנִית מוּכֶנֶת לְקַבֵּל "צֶלֶם אלוקים ", כְּאָמְרו "וְנִשְׁמַת שַׁדַּ-י תְּבִינֵם" (איוב, פרק ל"ב, ח'). מִכָּל מָקום וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה -  הָיָה עִם כָּל זֶה "חַיָּה" בִּלְבַד, בִּלְתִּי מְדַבֶּרֶת, עַד שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם וּדְמוּת.

אך גם לפי פירוש זה הדיבור קשור לצלם אלקים של האדם.
רש"י מתמודד עם הקושי על אונקלוס, על-ידי שהוא מבחין בין דרגות חיות:

לְנֶפֶשׁ חַיָּה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור.

בכך רש"י קושר בין הדיבור לדעה. הדיבור והשפה[7] משמשים הן לתקשורת בין אנשים והן למחשבה (שניתן לתארה כשיחה של האדם עם עצמו).

הוגי ימי הביניים מציגים את הדיבור ואת השכל כמייחדים את האדם. הרמב"ם מזכיר זאת תדיר במורה נבוכים, כגון:

…שמתארים דבר בהגדרתו, כגון שמתארים את האדם בתור "חי מדבר"...

(מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"ב).

ריה"ל שם זאת בפי החבר:

אָמַר הֶחָבֵר: וּבָעִנְיָן הַנַּפְשִׁי הִתְיַחֲדוּ בַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם, וְנִתְחַיְּבוּ מִמֶּנּוּ תְנוּעוֹת... וּבְדִין הָעִנְיָן הַשִּׂכְלִי הִתְיַחֵד הַמְדַבֵּר מִכָּל הַחַיִּים. וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ תִקּוּן הַמִּדּוֹת וְהַמָּעוֹן וְהַמְּדִינָה וְהָיוּ הַנְהָגוֹת וְנִמּוּסִים מִנְהָגִיִּים.

(ספר הכוזרי, בתרגומו של יהודה אבן תיבון, מאמר ראשון, סעיפים ל"ג, וְ-ל"ה).

אמנם, כבר העירו[8] שביוונית 'לוגוס' משמש הן לשכל והן לדיבור, ולכן 'הנפש המדברת' היא 'הנפש השכלית', והתרגום משפה לשפה גרם כאן לבלבול. אף על פי כן, הקשר בין שכל לדיבור נותר בעינו, שהרי אף אם לא נלך בדרכו של אונקלוס, אנו רואים שהאדם קרא שמות לבעלי החיים, פעולה שיש בה חכמה ודבור, כדברי חז"ל[9]:

אמר ר' אחא: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נימלך במלאכי השרת. אמר להם: 'נעשה אדם' (בראשית א כו). אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם!  מה עשה הקב"ה - הביא לפניהם בהמה וחיה ועופות, אמר להן: זה מה שמו? ולא היו יודעין; וזה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירם לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? שור. וזה מה שמו? גמל.  וזה מה שמו? חמור...

(בראשית רבה, פרשה י"ז).

ד. ממעלות הדיבור

הדיבור נתפס לעיתים כדבר ערטילאי:

כשאשכול היה ראש הממשלה באו אליו בתלונות למה הוא לא מיישב את הנגב. "הרי אמרת?", אמרו לו. "אמרתי"? הוא שאל, "אז אמרתי" (אוב איך גזוקט).

(אתר האינטרנט "תפוז"[10]).

אולם, הדיבור משפיע בדרכים נסתרות:

...שאינו רואה ומשיג הבנין...הנעשה למעלה בעולמות מכל דבור ודבור שלו.

(נפש החיים, שער י"א, פרק י"ג).

הדיבור נמצא במדרג שבין המחשבה לבין המעשה, ויכול לקשר ביניהם:

וטוב שיאמר על כל דבר שקונה 'זהו לכבוד שבת', כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה.

(משנה ברורה, סימן ר"נ, סעיף קטן ב').

כמו כן, מצוות רבות (דאורייתא ודרבנן) קשורות לדיבור[11], כגון: מקרא ביכורים, וידוי מעשרות, קריאת שמע ותפילה, לימוד תורה ומקרא מגילה.

 

 

ה. סכנות הדיבור

הדיבור יכול גם לגרום לבעיות.

במקרא, פסוקים רבים העוסקים בשמירת הלשון. הפרק העשירי בספר משלי עוסק בהרחבה במיעוט הדיבור של החכם והצדיק ובתכנו המעולה לעומת ריבוי הדברים הגרועים שבפי הכסיל והרשע:

חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט...קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט. מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס...בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה, וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב. חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת, וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה...מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל. בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.  כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.  שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים, וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ...פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה, וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת. שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן, וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת.

הצדיק והחכם אינו מדבר מבלי שיחשוב תחילה על תוכן דבריו:

לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת.

(משלי, פרק ט"ו, פסוק כ"ח).

"לב צדיק יהגה לענות" - יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר.

(רש"י שם)

איסורים רבים קשורים לדיבור[12], כגון: לשון הרע, עדות שקר, אונאה, שבועת שוא ומקלל.

ו. קוטביות או דירוג?

ישנם מקורות המציגים גישה קוטבית - רק דיבורי תורה ומצוות רצויים וכל השאר דחויים:

תנו רבנן: ...(דברים ו) ודברת בם - בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים.

רבי אחא אומר[13]:  ודברת בם - עשה אותן קבע, ואל תעשם עראי.

אמר רבא: השח שיחת חולין - עובר בעשה, שנאמר ודברת בם - בם ולא בדברים אחרים .

רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.

(בבלי יומא, דף יט עמוד ב).

בעוד שרבא ורב אחא בר יעקב מתבטאים בצורה חריפה[14] נגד שיחת חולין בלבד, הברייתא מנגידה בין דברי תורה לדברים אחרים - אין כלל רשות לדבר דיבור שאינו תורני[15]!

וכן מצינו בירושלמי את התורה מצד אחד ואת שאר הדיבורים מצד שני:

רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה: כל פיטטיא - בישין,   ופיטטיא דאוריתא - טבין (כל הפטפוטים - רעים, ופטפוטים של תורה - טובים.)

(ירושלמי ברכות, פרק ט', הלכה ה', דף יד עמוד ד).

לעומת זאת, הדרשה (בגמרא יומא לעיל) 'עשה אותן קבע' מותירה מקום לדיבורים שאינם דברי תורה[16].     

בפרק א' של מסכת אבות מצינו התייחסות נוספת לשתיקה ולקיצור בדיבור:

שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה; וכל המרבה דברים מביא חטא.
(מסכת אבות, פרק א', משנה י"ז).

רבן שמעון בן גמליאל מפתח בנו ציפייה לשמוע דבר חכמה, שהרי הוא גדל בין החכמים, ובוודאי ימסור לנו תיכף את המאמר החכם ביותר ששמע; ואז הוא מפתיע אותנו: השתיקה היא הטוב ביותר! יש לשים לב לכך שכל שלושת חלקי המשנה הם כנגד דיבור מרובה; אך בראש המשנה דוגלים בשתיקה גמורה, בעוד שבסופה תומכים במיעוט דברים בלבד. לכן, מפרשי המשנה חילקו בין סוגי דיבור שונים.

הרמב"ם, הממיין הגדול, מציג גישה מדורגת בפירושו למשנה זאת:

דרגה

דוגמא

המצב הרצוי

מצוה בו

קריאת התורה ולימודה

אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם - הרי זו היא התכלית

מוזהר עליו (אסור)[17]

...כזב ורכילות ומלשינות וקללה ...נבלות פה ולשון הרע

לשתוק ממנו לגמרי

מרוחק (מאוס)

כרוב סיפורי ההמון ...איך מנהג מלך פלוני בארמונו... יקראו אצל החכמים סיחה בטלה...

לשתוק ממנו לגמרי

רצוי (אהוב)

הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות ...והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים

אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם - הרי זו היא התכלית

רשות (מותר)

במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו

אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר

בהמשך, הרמב"ם מגביל את הדיבור המצוה והרצוי בשני תנאים:

האחד - שיהיה מעשהו מתאים לדיבור, כמו שיאמרו: "נאים דברים היוצאין מפי עושיהן", ועל זה הענין אמר כאן: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". והענין האחר - הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהיה הענין בהפך, והוא אומרם: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" (בבלי, פסחים, דף ג ע"ב)[18].

כיצד דברי הרמב"ם על קיצור מתיישבים עם קביעתו לעיל  ש'אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם - הרי זו היא התכלית'? נראה שכוונתו ב"קיצור" אינה לכמות קטנה, אלא לתמצות - ולוואי וילמד כל היום כולו, כאשר כל דיבור יהיה תמציתי, ללא כפילויות. ראיה לכך היא חיבתו של הרמב"ם ללשון המשנה וקיצורה[19].

 

 

ז. בדיקה קונקורדנציונית של המושג 'שיחה'

הבעיה בבדיקה קונקורדנציונית

ניתן לבדוק בדיקה מקיפה של המילה 'שיחה' במקורותינו. אולם, חלק מגדולי ראשונינו ערערו על הערך של בדיקה קונקורדנציונית, משום שלכל כלל יש יוצא מן הכלל[20]. רבנו תם הדגיש ענין זה בכמה מקומות[21]. ר' זרחיה הלוי, בעל 'המאור', הלך בעקבות רבנו תם בעניין זה (כמו בעניינים רבים אחרים), ב'ספר הצבא' שלו, בו הוא דן במקומות שמשמעות מונחי[22] הגמרא או מושגיה[23] יוצאת דופן. גם הרמב"ן מדגיש זאת:

ואמר הרב ז"ל תדע דהא בעי לה לקמן בפרק בא סימן איבעיא להו וכו' ואין דרך התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים ולא מצינו כן בשום מקום... ומה שאמרו שלא מצאו בתלמוד בעיא אחת בשני מקומות - כאן מצינו!

 (חידושי הרמב"ן, נדה, דף לז עמוד א)[24].

לכן בהמשך דברינו נביא הדגמה קצרה בלבד של משמעויות שונות של שיחה.

'שיחה' במקרא

ל'שיחה' במקרא  (ולשורש שי"ח) יש בדרך כלל[25] משמעות של דיבור, כשרבים מהפסוקים עוסקים בתפילה, בתורה ובסיפור נפלאות ה'. בדרשה הבאה רבותינו התנאים ראו ב'שיחה' שם נרדף לתפילה, כשהם מסתייעים בשלושה פסוקים בתהילים:

אין שיחה אלא תפלה, שנ' עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי (תהלים נה, יח); וכתיב אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד וגו' (תהלים קמב, ג); וכתיב תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' וגו' <יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ>  (תהלים קב, א).

 (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי, פרשה ב)[26].

אין כאן גזרה שווה טכנית בלבד, אלא בירור מילוני המתאים לתוכן הפסוקים ולהקשרם:

הַאֲזִינָה אֱלֹקִים תְּפִלָּתִי וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי: הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה:

(תהלים, פרק נ"ה, פסוקים ב' - ג') .

מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה: קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק קוֹלִי אֶל ה' אֶתְחַנָּן.

(תהלים, פרק קמ"ב, פסוקים א' - ב').

'שיחה' בספרות חז"ל

אף בספרות חז"ל שיחה היא דיבור, אלא שההקשר הוא לרוב[27] שלילי - יש להמנע משיחה.

במשנה, למשל, מצינו כך:

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה - גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום.            

 (אבות, פרק א', משנה ה').

אופי השיחה אינו מבואר, והמפרשים פירשוהו בכיוונים שונים: ר' עובדיה ספורנו פירש שמדובר 'בעסקי הבית' (עניין המוגדר רשות, לפי מיון הרמב"ם שהבאנו לעיל), לפי ר' מנחם המאירי הכוונה היא ל'דיבור שאין בו צורך ועיקר, כמו שאומרים תמיד "שיחה בטילה"...הדיבור ההמוני' (מה שיוגדר כמאוס לפי מיון הרמב"ם), ולפי הרמב"ם 'השיחה עם הנשים על הרוב אינה אלא בעניני תשמיש'.

גם בתוספתא מצינו הקשר שלילי ל'שיחה':

אין עומדין להתפלל לא מתוך סיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה; וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה...                     

(תוספתא [נוסח כ"י וינה שבמהד' ליברמן], ברכות, פרק ג', הלכה כ"א).

כלומר, שיחה מנוגדת ל'דברים של חכמה', דהיינו הלכה[28]. לפי נוסח הברייתא בירושלמי ובבבלי[29] (ובכתב יד ערפורט ודפוס ראשון של התוספתא[30]) יש לגרוס:

...לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים...

 כלומר שיחה גם שונה מ'דברים בטלים', וניתן  היה לסווגה לפי הרמב"ם כדברי רשות; אך רש"י פירשה 'ליצנות'.

ח. מיעוט שיחה - מסקנה

מיעוט שיחה פירושו מיעוט דיבור. סוג הדיבור שיש למעט בו (אך לא להימנע ממנו לגמרי) הוא ככל הנראה דיבור של רשות (בענייני פרנסה וכדומה). כך עולה מההקשר:

...במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ...

הרשימה כולה עוסקת לא במצוות ולא באיסורים, אלא בענייני רשות.

אולם, ניתן גם לפרש שהכוונה היא דיבור כלשהו - כשם שהשינה היא תופעה, כך גם הדיבור, ויש למעט בו בלי קשר לתכנו. כך פירש רבינו יונה גירונדי, שפירש 'וכל המרבה דברים מביא חטא - זה הענין בדברי תורה מדבר.'

ט. במקום סיום 

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא (מלכים ב׳ ד׳ ט).

אמרו רז"ל (ברכות י׳ ע״ב) מנא ידעה? רב ושמואל -  חד אמר: שלא נראה זבוב על שלחנו; וחד אמר: סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה עליו קרי.

ולכאורה קשה, דמאי קשיא ליה להמקשה 'מנא ידעה', הלא א גוטער יוד[31] (=צדיק וקדוש) ניכר במעשיו שהוא צועק בתפילה ולומד תורה?

... אכן הנה אנשי כנסת הגדולה תקנו לנו בנוסח התפלה של שבת לומר

בפי ישרים תתרומם       ובשפתי צדיקים תתברך

ובלשון חסידים תתקדש   ובקרב קדושים תתהלל

יש לדייק...כי יש ד׳ מדריגות בישראל זה למעלה מזה ... ישרים וצדיקים וחסידים וקדושים

...משבחים בארבעה כליהם שהם פה ושפתיים ולשון וקרב.

ומדריגת ישרים היא המדריגה הקטנה שבמדריגות, ולכן אמר אצל ישרים 'בפי', כי עבודתם היא בהתגלות לעין כל, בהרמת קולם בתורתם ותפלתם בפה מלא, והכל רואים שצועקים להשי"ת...

ומדריגת קדושים גדולה מזה... ואפילו בלשונם אינו ניכר עבודתם..בהצנע טמיר ונעלם...

ובזה יובן מאמרם ז"ל גבי השונמית, שאמרה על אלישע הנביא 'איש אלקים קדוש עובר עלינו תמיד', והקשו חז"ל ... מנא ידעה והכירה באלישע כי איש קדוש הוא, הלא מדריגתו הגדולה טמונה בקרבו...

(עירין קדישין השלם,...אשר יצאו מפום...מרנא ורבנא ישראל זצוקללה"ה מריזין נבג"מ[32], נ"ה פילנטנשטיין [עורך], ירושלים תשס"ט, עמ' לה - לז, ע"פ כנסת ישראל ועוד).

 

 

 

 

[1]   נמצא במשניות 'ע"א פירושים', במהדורת ר' פנחס קהתי, ב'רוח חיים' לר' חיים מוולוז'ין, וב'שפת אמת'; אך חסר בפרקי אבות שבבבלי, הן בבדפוס (ונציה ווילנה) והן בכתב-יד מינכן (ששימש בסיס לרנ"נ רבינוביץ בספרו 'דקדוקי סופרים'). כמו כן, הוא איננו מופיע ובמניינו של יוסף בן ר' יוסף נחמיאש, שנדפס בפאקש בשנת תרסז; במקומו, מופיע 'במיעוט סחורה' כבסדר אליהו זוטא פרק יז (שאינו חלק מקורי מחיבור זה, לדעת מהדירו מ' איש-שלום בתחילת מבואו לנספחים; עיינו עוד: אליהו רבה, מהדורת איש-שלום, פרשה כג; ילקוט שמעוני על דברים, רמז תתל). יש לציין כי בפרק ח' של מסכת כלה רבתי שבש"ס וילנה מופיע 'במיעוט שיחה במיעוט סחורה' (בגוף מהדורת היגר, פרק ה' הלכה ו', מופיעה הכותרת 'והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' בלבד, ללא הרשימה).

אין בנ"ל בכדי למצות את הדיון בנוסח, אלא רק להעיר על נזילותו.

[2]   מהדורת היגר, פרק ד', הלכה א'; מסכת דרך ארץ זוטא, מהדורת ד' שפרבר, ירושלים תשמ"ב, פרק ה', הלכה א'.

[3]   מילון אבן שושן.

[4]   הגמרא שם אומרת ש'שמונה - רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: דרך, ודרך ארץ, עושר, ומלאכה, יין, ושינה, חמין, והקזת דם.'  שינה ודרך ארץ מופיעות ברשימת המיעוטין שבמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם.

[5]   תוכי יכול לחזור על משפט ששמע, אך אינו מסוגל לשנות את המשפט. עיינו, לדוגמא,: M. D. Hauser & M. Konishi (ed.), The Design of Animal Communication, MIT press, 1999 .

[6] וכן במיוחס ליונתן, אלא שהוא הוסיף 'לְאַנְהָרוּת עַיְינִין וּלְמִצְתּוֹת אוּדְנִין' (למאור עיניים ולשמע אוזניים), ובכך טושטש יחוד הדיבור. בתרגום ירושלמי תרגם באופן מילולי: 'והוה אדם נפש דחייה'. יש שפירשו 'לנפש חיה' כנפש נצחית (רלב"ג משלב פירוש זה עם תרגום אונקלוס; ועיינו עוד חזקוני) או כיכולת ללכת מיד (ראב"ע ורד"ק).

[7]   שאינם זהים, כידוע.

[8]   כגון מ' שוורץ במהדורתו, מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"א, הערה 7; ודומה לכך 'כלאם' בערבית.

[9]   וכן ברד"ק לפסוק י"ט:

... ואמר לו שימשול בהם ...ושיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם וטעם 'לראות', שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו ...שידע בו בחכמתו ...ראה חכמה יתרה שנתן האל בלבו.

[11] ר' אלעזר אזכרי קיבצם ב'ספר חרדים', והוא חילק את המצוות לפי אברי הגוף; וב'קיצור ספר חרדים' לר' אברהם דנציג בעל 'חיי אדם' מצוות הדיבור נמצאות בפרקים ו-ט.

[12] עיינו ספר חרדים, פרק כ"ד.

[13] ב'דקדוקי סופרים' (אות ח') העיר שפסקה זו חסרה בנוסחאות רבות, ולפי נוסח זה - דרשה זאת היא המשך הברייתא. בשאילתות, ואתחנן שאילתא קמג, מופיע "ד"א", וכנראה שלפנינו חילוף ד"א (דבר אחר) –ב-ר"א (רב אחא).

[14] המאירי על אתר מגדיר את דברי רבא 'דרך צחות', דהיינו אמצעי רטורי, כלומר אין כאן איסור עשה; אבל בפרק ו' ב'קיצור ספר חרדים' הבין את הדברים כפשוטם והוסיף: 'ולאו הבא מכלל עשה - עשה.' גם ה'שפת אמת' הבין את הדברים כפשוטם ולכן הקשה: 'דע"כ אי אפשר לומר כן, דא"כ למה דוקא שיחת חולין, דאף דברים ההכרחים משמע לאסור מדכתי' בם.'

[15] אמנם יתכן ש'דברים אחרים' הם דברי מינות או חכמות חיצוניות; עיינו ספרי דברים, פיסקא לד, בהערות ובשינויי הנוסח לשורה 16 שבמהדורת פינקלשטיין. אבל בשאילתות (ואחריו בה"ג), ואתחנן שאילתא קמג: '...בדברים אחרים מאי היא שיחת חולין.'

[16] וכן בספרי דברים פיסקא לד:  'ודברת בם - עשם עיקר ואל תעשם טפלה.'

[17] בסוגריים הבאתי את תרגום אבן-תיבון.

[18] הסוגיה עצמה התפרשה בפנים שונות. רש"י, ד"ה  רכבת: 'וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה, שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר.' המהרש"א, ד"ה וכל היכא, חולק על רש"י: 'נראה לפרש דלשון קצר ומגונה ולשון ארוך ונקי שוים הם, וכיון דשוים הם ע"כ היכא דכי הדדי נינהו למדנו דעדיף לשון נקי.' עיינו עוד במאירי, בתורת חיים ובשפת אמת.

[19] הקדמת הרמב"ם למשנה: 'ועשה (רבי יהודה הנשיא) דבריו בה, כלומר במשנה, דברים קצרים הכוללים ענינים רבים, והיתה ברורה אצלו מרוב חדות שכלו ורוחב בינתו… אבל אין בכל הבריתות הללו כמתק לשון המשנה ולא כסדר עניניה וקיצור לשונה, ולפיכך נעשית היא העיקר, כלומר המשנה... .'

[20] הרציתי על עניין זה לפני שנים. בע"ה אני מקווה להרחיב על כך במקום אחר.

[21] עיינו בעבודה לתואר שלישי של ידידי רמי ריינר, רבנו תם ובני דורו, אלול התשס"ב. במיוחד עמ' 298 שם: 'דרישת האחידות הפרשנית של ר' משולם ודאי שלא התקבלה אצל ר"ת למעשה, וכמדומה שאף לא להלכה.'

[22] 'מדה חמשית: אי הכי. ברוב הגמרא נמצא בדרך קושיא, והוא לשון מתמיה על הדבר האמור לפניו, ובסופו עולה בפירוש או בראיה, ובמקומות מועטים נמצא דרך סיוע...'.

[23] 'מדה שנית: דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד וענייניהם חלוקין ורחוקים זה מזה. בבכורות (נ"ב א') אסיקנא אין לו לבכור קודם חלוקה, ובבבא בתרא (קכ"ו ב') אסיקנא יש לבכור קודם חלוקה, ולא קשיין אהדדי...'.

[24] הובא אצל ש' אברמסון, כללי התלמוד בדברי הרמב"ן, ירושלים תשל"א, עמ' 82.

[25] לעיתים משמעות היא 'הגות, השתפכות הנפש' (קונקורדנציית אבן-שושן). במילון BDB פירשו חלק מהמקומות כתלונה או דאגה, ונראה שאין הכרח לפרש כך.

[26] ובמקבילות, כמכילתא דרשב"י לפרק י"ד פסוק י'; בראשית רבה ס', י"ד; ס"ח, ט; ירושלמי ברכות, פרק ד' הלכה א' דף ז ע"א; בבלי ברכות, כו ע"ב; עבודה זרה ז ע"ב; ועוד.

[27] להקשר חיובי באופן חלקי ראו בבלי, נזיר, דף כג עמוד ב; בבא קמא, לח ע"ב; הוריות, י ע"ב: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מנין שאין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה...' .

[28] כפי שפירש ב'תוספתא כפשוטה' על אתר.

[29] ירושלמי, ברכות, פרק ה' הלכה א' דף ח עמוד ד (ובתלמידי ר' יונה (הובאו ב'אהבת ציון וירושלים', עמ' 118) ציטט: 'אלא מתוך שיחה נאה'); בבלי, ברכות, דף לא עמוד א (עיינו בדקדוקי סופרים שבכי"מ לא גרס 'שיחה').

[30] החשודים בהוספה על פי הבבלי, כדרכם בהרבה מקומות.

[31] יהודי טוב.

[32] יסוד השתיקה שזור בתורתו, כפי שניכר במבוא לספר. עיינו, לדוגמא, בקטע הבא:

מי האיש הירא... ימס את לבב אחיו כלבבו... התורה הק' מלמדת לנו בזה, שבכחו של יהודי היושב בין אחיו ולבו נמס בקרבו לפני השי"ת, להשפיע על כולם שלבם ימס בקרבם כלבבו, אעפ"י שאינו אומר כלום... וזהו הענין, שיש צדיקים שלפעמים אינם אומרים תורה, ובכל זאת ימס לב כל היושבים אצלם

 (עמוד 30 שם).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)