בכייה לשעה ובכייה לדורות (חטא המרגלים)

  • הרב יעקב מדן

בכייה לשעה ובכייה לדורות (חטא המרגלים)* / הרב יעקב מדן

לעילוי נשמת אבי מורי ר' מאיר מדן ז"ל הכ"מ, שכל ימיו חי את דברי יהושע וכלב "וה' אתנו אל תיראום" (במדבר, י"ד, ט), ואשר רצה לעבור על כתב-היד של המאמר ולא זכה.

א. הצגת הבעיות

חטא המרגלים נזכר בתורה בחומש הפקודים בין אירועי השנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים (במדבר, י"ג-י"ד) ונשנה בפרשיות ערבות מואב שבמשנה תורה (דברים, א'). הוא נזכר פעמים נוספות במקרא, עתים בפירוש ובאריכות ועתים בקיצור ובדרך רמז[1].

עיון בסיפורים הקשורים בחטא זה מעלה מספר שאלות. חלקן קשורות לסתירות לכאורה בין הסיפורים על המרגלים וכן בתוך הסיפורים עצמם, וחלקן שאלות שבמהות, שאלות המנסות להתמודד עם עצם החטא.

רוב השאלות - ימיהן כימי עולם, והמפרשים עסקו בהן, והציעו דרכים שונות ומגוונות להתמודד עמן. אנו ננסה לבור לנו דרך משלנו ביניהם, ואם יתגלגל לקולמוסנו חידוש כלשהו, והיה שכרנו.

בשבע שאלות נעסוק במאמרנו:

א. מי יזם את שליחות המרגלים? האם הייתה שליחות זו מלכתחילה מצווה, אלא שהחמיצה, או שמא אף הורתה ולידתה שלא ברצון ה'?

מן האמור בספר במדבר עולה בפשטות, שהמרגלים נשלחו בצו ה' (שם, י"ג, א). מן האמור בדברים עולה שהעם יזם את שליחת המרגלים (שם, א', כב), ומבין השיטין של תוכחת משה משתמע שהיה ביוזמה זו טעם לפגם[2].

ב. מה היה אופייה של השליחות ומה היו מטרותיה. האמנם נשלחו האנשים כתיירים, הבאים לראות ולהיווכח בשבח הארץ, בפרותיה הטובים, בחוסנו של העם שאותו היא מגדלת ובעריה הבנויות לתלפיות (לכך נוטים לענ"ד הפסוקים בחומש הפקודים), או שמא נשלחו כמרגלים הבאים לחפור את ערוות הארץ, מהיכן תהא נוחה להיכבש, ומשימתם הייתה צבאית, כעולה מן הפסוקים במשנה תורה[3]? ואם אכן נשלחו לראות את שבח הארץ, מה הייתה מטרת שליחות זו, ומדוע היה עליהם לראות את שבחה עד שלא נחלו אותה[4]?

ג. להיכן נשלחו האנשים? האם נשלחו אך לנגב ולהר הסמוך לו (הרי יהודה בכלל והר חברון בפרט), כעולה מן המתואר בדברים, א', בבמדבר, ל"ב, ואף בבמדבר, י"ג, כב; או שמא נשלחו לתור את כל הארץ לכל אורכה ולכל רוחבה "ממדבר צן עד רחב לבא חמת" כעולה מבמדבר, י"ג, כא, וכמתבקש מכך ששהו בארץ ישראל זמן רב כל כך, ארבעים יום[5]?

ד. החטא אף משה בחטא המרגלים? האם נענש על כך? בספר במדבר אין רמז לכל חטא ולכל עונש על משה בפרשה זו. החטא היחיד שנענש עליו הוא חטא מי מריבה (במדבר, כ', יב; כ"ז, יד; דברים, ל"ב, נא). לעומת זאת, מפשטי המקראות בדברים, א', עולה שמשה נענש בעקבות חטא המרגלים (שם, לז)[6].

ה. מה היה עונשו של העם בעקבות החטא ומדוע דווקא עונש זה? בפרשת המרגלים (במדבר, י"ד) נזכר פעם אחת בלבד, שעונשם יהא לרצות ארבעים שנה בנדודים במדבר כנגד ארבעים ימי היות המרגלים בארץ כנען, יום לשנה יום לשנה (שם, לד). בכל מקום אחר שנזכר עונשם בכתוב, נאמר רק שהדור הסרבן לא ייכנס לארץ, וזו תינתן לבניו. כך הם דברי משה לבני גד ולבני ראובן (במדבר, ל"ב, יא) וכך בדברי משה לעם (דברים, א', לה-לט). גם בעת תיאור מעבר נחל זרד (שם, ב', יד-טז), לא נזכרו שם אלא "שלשים ושמנה שנה עד תם כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה".

ו. מהו היחס בין השניים שניצלו מחטא המרגלים - יהושע וכלב. האם היו בעצה אחת וקיבלו את שכרם כאחד, כמשתמע מבמדבר, י"ד, ו-י, יד, לח; כ"ו, סה; ל"ב, יב; או שמא פעל כלב לבדו ואף קיבל שכרו לבדו ללא קשר ליהושע, שנתמנה למנהיג במקומו של משה, וכמשתמע מבמדבר, י"ג, ל-לא; י"ד, כד; דברים, א', לו; יהושע, י"ד, ז-ט[7]?

ז. השאלה הנראית לנו מרכזית בפרשה היא, מה היה חטאם של המרגלים בדבריהם על כוחם הרב של עמי כנען ושל עמלק. והרי לא מצאנו שקר בדבריהם אלו, ואף משה בדבריו לעם מתארם בלשון דומה:

"שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדלים ועצמים ממך, ערים גדלת ובצרת בשמים. עם גדול ורב בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק" (דברים, ט', א-ב).

והרי לא נשלחו המרגלים לארץ כנען כדי לטשטש את האמת אלא כדי לאומרה! ואם אין עצמתם של יושבי הארץ מעלה ואינה מורידה, שכן ה' יילחם לבני ישראל - האשמה היא בשולחיהם של המרגלים ולא בהם[8].

וגדולה מזו, כלום היה חטאו של העם כה גדול בכך ששמעו לדבריהם של שליחיהם? והרי היו אלו נשיאי שבטים כנים ואמינים. כלום לא היה פחדו של העם תכונה אנושית שניתן ללמד עליה זכות? ומדוע לכתחילה העונש הכבד של "אכנו בדבר ואורישנו" (במדבר, י"ד, יב). יתרה מזו, שלא כבמעשה העגל - משה אינו מלמד זכות על העם, לא זכות אבות ולא זכות אחרת, ואינו טוען אלא משום חילול השם. הוא אף אינו מבקש הקלה בעונש הקשה אלא שהמוות לא יבוא 'כאיש אחד' (שם, טו) אלא בהדרגה. בין כך ובין כך נקבע יום זה כבכייה לדורות. ושאלתנו, במה גדל חטא זה מאחרים ועל מה חרי האף הגדול הזה[9]?

תחילה נתייחס לענין הסתירות שבין הסיפורים ובתוכם. לעניות הבנתנו מספר הסתירות גדול מכדי שנוכל ליישבן בתירוצים מקומיים. הדרך המתבקשת היא אפוא שהיו במעשה המרגלים שתי שליחויות שונות[10], האחת - שליחות קודש שהייתה בצו ה', והשנית - שליחות חול שמשה נענה בה לבקשת העם. על היחס בין שתי אלו יהיו עיקר דברינו.

ב. "על פי ה' "

שליחות של קודש - כיצד? הפסוקים בבמדבר, י"ג, אינם רומזים לכל יוזמה אנושית. השליחות כולה היא במצוות ה'[11]:

"וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל... וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'" (י"ג, א-ג).

על מטרת השליחות ניתן לעמוד על-פי השוואת הפרשה לשתי פרשיות אחרות. האחת - פרשת מינוי הנשיאים לצורך הזכייה בנחלות (במדבר, ל"ד, טז-כט). סגנונה של פרשה זו דומה לסגנון פרשת המרגלים; בשתיהן ממנים נשיאים לשבטים[12], וכלב בן יפונה, הנשיא למטה יהודה, משותף לשתי הפרשיות. בבמדבר, ל"ד, תפקידם של הנשיאים ברור: לנחול את הארץ, כל נשיא עבור שבטו; וניתן להניח שתפקידם של הנשיאים בפרשתנו דומה לכך.

הפרשה השנייה היא שליחת נציגי השבטים משילה אל נחלותיהם על-ידי יהושע:

"ויאמר יהושע אל בני ישראל: עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם. הבו לכם שלשה אנשים לשבט ואשלחם ויקמו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם ויבאו אלי... ואתם תכתבו את הארץ שבעה חלקים והבאתם אלי הנה ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלהינו... וילכו האנשים ויעברו בארץ ויכתבוה לערים לשבעה חלקים על ספר ויבאו אל יהושע אל המחנה שלה" (יהושע, י"ח, ג-ט).

אנו מניחים שיש דמיון בין פרשה זו לפרשת המרגלים, כיוון שבשתיהן מדובר על הכנות לירושת הארץ ובשתיהן נשלחים נציגי השבטים לתור את הארץ או להתהלך בה. אם הנחתנו נכונה, ניתן לבאר על ידה מדוע היה על נשיאי השבטים בפרשתנו ללכת לתור את הארץ כדי לנחול אותה לשבטיהם.

מפרשת הנחלות בחומש הפקודים (במדבר, כ"ו, נב-נו) עולה, שהארץ נתחלקה על פי הגורל. אך מן האמור בספר יהושע בחלוקת הנחלות נראה, שהחלוקה היסודית נעשתה בידי נציגי השבטים שהתהלכו בארץ, ותפקיד הגורל היה לגלות אם אכן ה' מסכים לחלוקה זו.

ונבאר דברינו: החלוקה היסודית של נחלות השבטים נעשתה כבר בברכת יעקב לבניו. יעקב דוחה את ראובן (שאכן לא נחל בארץ אשר לפני ה' - במערב הירדן); הוא קובע ששמעון ולוי לא ינחלו נחלה משל עצמם; הוא נותן ליהודה את מקום מטעי הגפנים והיין (הרי חברון), ולאשר - את הזיתים והשמן (הגליל העליון); יוסף מקבל מיעקב את שכם ואת מקורות המים העיקריים של ארץ ישראל המערבית (מעיינות הרי אפרים), זבולון - את המסחר הימי, ויששכר - את אזור העמקים ("בין המשפתים").

חלוקה זו באה לידי ביטוי אף בסידור הדגלים והמחנות במדבר, וניתן לשער, שנשיאי השבטים ידעו עוד לפני הגורל את מקום נחלת שבטיהם. על פי הדמיון דלעיל לפרשה ביהושע ניתן לשער, שמרגלי משה הלכו כדי לקבוע ברגליהם את גבולות מְצָריהם, כאברהם שהחל את קניינו בארץ בקיום הצו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית, י"ג, יז) וכהלכה שנקבעה לדורות על קניין חזקה בהילוך לאורכה ולרוחבה[13]. ייתכן שמלכתחילה נועדו השליחים יחדיו כדי לסכם ביניהם את גבולות נחלותיהם על-פי כללים שונים, וכמו כן היה עליהם לכתוב את הערים כדי לחלקן בין הנחלות[14]. לשם כך היה על השליחים לבדוק את הנחלות השונות ואת פוריות אדמתן וגידוליהן ("השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" - במדבר, י"ג, כ); את ערי המבצר ("הבמחנים אם במבצרים" - שם, יט; ורק ערי מבצר נכתבות כערים. מחנים נחשבים על שדה הארץ [עיין ויקרא, כ"ה, כט-לא]); את אקלימה ואת מימיה ("ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה" - שם, יח; "יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים" - רש"י, שם).

לשם כך היה על השליחים לתור את הארץ (כלשון במדבר, י"ג-י"ד) כדי לראות את טובה, ולא לרגלה או לחפרה (כלשון דברים, א')[15]. היה עליהם לתור אותה לכל אורכה "ממדבר צן עד רחב לבא חמת" (י"ג, כא), ולשם כך אכן היו זקוקים לארבעים יום (שם, כה). לכן מובן שעונשם של בני ישראל שהאמינו לדיבת הארץ היה שהות של ארבעים שנה במדבר, "יום לשנה יום לשנה" (י"ד, לד).

כפי שאמרנו, שליחות זו, שמטרתה הייתה לזכות לשבטי ישראל בנחלתם בארץ, הייתה שליחות שכולה קודש וכולה בצו ה'. נרחיב מעט על חשיבותה של שליחות זו.

ישנה הקבלה בין פרשיות יציאת מצרים ומסעות בני ישראל עד להר סיני לבין מסעותיהם בשנה השנייה מהר סיני לארץ ישראל. בשנה השנייה הקריבו קרבן פסח לפני יציאתם מהר סיני (במדבר, ט', א-יד), כשם שעשו לפני שיצאו ממצרים (שמות, י"ב). בתחילת יציאתם מהר סיני ישנו תיאור מפורט של עמוד האש ועמוד הענן (במדבר, ט', טו-כג), כמסופר עם יציאת מצרים (שמות, י"ג, כא-כב). עם יציאתם מהר סיני מופיעות פרשיות המן והשלו (במדבר, י"א), פרשת יתרו-חובב (שם, י', כט-לא) ופרשת מינוי שופטים (י"א, כד-ל) במקביל למסעותיהם הראשונים אחרי יציאת מצרים. פרשת האישה הכושית (במדבר, י"ב, א-טז) נראית מקבילה למעמד הר סיני, שהרי כל עיקרה לא באה אלא לאמת את נבואת משה ואת ייחודה מנבואת שאר הנביאים (שם, ו-ח), כשם שמעמד הר סיני בא "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות, י"ט, ט)[16].

הקבלות אלו, מחד גיסא, וההקבלות הרבות שבין חטא העגל לבין חטא המרגלים[17] מאידך גיסא, מובילות למסקנה, שעליית משה להר לארבעים יום לקבל את לוחות הברית ולהורידם אל העם מקבילה לעליית הנשיאים לארץ ישראל לארבעים יום כדי להביא את מבחר פרותיה לעם. לשון אחרת, שליחותם של הנשיאים להביא לעם את ארץ ישראל שקולה כנגד שליחותו של משה להביא לעם את התורה. הייתה זו אפוא שליחות קודש, ברצון ה' ובמצוותו.

ג. "ותקרבון אלי כלכם"

ומשליחות הקודש - לשליחות החולין.

העם שמע את הצו לשלוח את הנשיאים כדי לזכות בארץ ישראל ולזכותה לעם, ויחד עם חרדת הקודש מחמת הזכייה בארץ שימשה בערבוביה גם חרדת חולין, פחד אנושי פשוט, מפני מלחמת כיבוש הארץ. נבהיר את עמדתנו לגבי פחד זה, שנראה לנו שהיה שורש הפורענות. לעניות הבנתנו לא ניתן לבוא בטענות אל עם המתייחס בזהירות ואף בפחד למלחמה לא נודעת בארץ לא נודעת, ששם גיבוריה הולך לפניהם (עיין דברים, ט', א-ב). פחד מעין זה הוא תכונה אנושית וטבעית, וודאי שלא ניתן להעניש עליו[18]. עם כל זה נדמה לנו, שעירוב חרדת חולין ומניעים אנושיים טבעיים בחרדת הקודש וברוממות הנפש שהיו בעם מחמת התכונה לזכות בנחלת ה' ולעשותה לנחלתם - היה בו בעירוב זה משהו מהחמצת גודל השעה. נראה לנו, ששעה זו של הזכייה בנחלת ה' הייתה מן השעות הנשגבות הבודדות בחייו של עם, שעה שנתבעת בה התרוממות לאומית אל מעבר לשיקולים הקטנים של אדם ועם בשעותיהם האפורות. גודל השעה חייב התנהגות כזו, שהמטרה, הזכייה בארץ ה', תאפיל בה על כל פחד, על כל חשש, על כל מה שהוא פחות ממסירות-נפש על ייחוד שמו הגדול. קטנות המוחין שהולידה את הפחד - עם כל היותה אנושית ומובנת, עם כל זה שלא ניתן לדונה לכף חובה - הייתה לעניות דעתנו שורש החטא.

ונבאר דברינו: לעיל דנו בקצרה בהקבלה שבין מעמד הר סיני לזכייה בארץ ישראל. עתה נביא לטענתנו הנוכחית דוגמה ממה שאירע במעמד הר סיני ובחטא העגל שבעקבותיו.

מעמד התגלות כבוד ה' בהר סיני היה ללא ספק אירוע מטיל מורא. הכתובים בספר שמות מתארים מורא זה בצורה סתמית: "ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (י"ט, טז). הכתוב אינו מתאר טיבה של חרדה זו. אך מה שלא נתפרש בספר שמות נתפרש בדברי משה בספר דברים: "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי" (ה', כב). חרדת העם העומד מרחוק, המבקש ממשה להתקרב ולשמוע את דברי ה' ואינו מוכן לשומעם מפי הגבורה - היא חרדת קודש, יראת הרוממות. ואכן, ה' משבחם על יראתם: "ויאמר ה' אלי... היטיבו כל אשר דברו" (שם, כד).

אך בדבריו של משה ישנה גם נימה מוסתרת של תוכחה כלפי העם: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר" (שם, ה', ד-ה). כלומר, מתחילה עלה במחשבה שכל עם ישראל ישמע את כל הדיברות מפי הגבורה ממש. פחדם של האנשים הוא שגרם שלא שמעוה אלא מפי משה. שמיעת הדיברות מפי משה היא בדרגה שונה, וממנה סלולה הדרך לבעתה ולאובדן הדרך שחש העם כאשר בושש משה לרדת מן ההר ולטענת "קום עשה לנו אלהים כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות, ל"ב, א).

ביקורתו זו של משה כלפי העם אינה מופנית כלפי יראת הרוממות. היא מתייחסת ל"כי יראתם מפני האש", לטענה "ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת" (דברים, ה', כב). טענה זו באה מחמת יראת-חולין של הרצון להישאר בחיים, הפחד הפשוט מן האש.

יראת קודש ויראת חולין שימשו בהר סיני בערבוביה, ולכן אין סתירה בין השבחים שזכו להם בני ישראל מפי הגבורה לבין הביקורת שנרמזה בדברי משה; בין העובדה שזכו למתן תורה, לבין כך שזו לא ניתנה להם במדרגה הגבוהה ביותר. אף-על-פי שפחד החולין היה כה מובן וכה אנושי לפי תיאור ההר הגועש, נראה שגודל השעה לא הצדיק פחד זה. הפחד מ"כי תאכלנו האש הגדולה" הפך לפחד שמשה שניגש אל ההר אכן נאכל על-ידה, ולצורך למצוא 'אלהים' במקומו.

נשוב לפרשת המרגלים. החשש מפני מלחמת כיבוש הארץ ותוצאותיה הוא שהביא ליוזמת העם לשלוח אנשים שימצאו את הדרך הקלה ביותר ואת הדרך הנוחה ביותר לכבוש את הארץ.

"ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (דברים, א', כב).

בשליחות זו לא דרשו העם שיישלחו שנים-עשר שליחים ולא ביקשו שילכו נשיאי השבטים אלא אנשים סתם[19]. וזאת - משום שלא היה קשר בין שליחות זו לבין חלוקת נחלות השבטים וקדושת הארץ, ומטרת השליחות הייתה תועלתית בלבד, להקל על הכיבוש. באותם ימים, שבהם ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש להאיר להם, אנו נוטים לדעה[20] שהייתה בהשתדלות יתרה זו של בשר ודם אשר לא ציווה אותם ה' בחינה של אש זרה, של 'כל המוסיף גורע', פחד ארצי ואנושי, שגם אם אין בו כדי ללמד חובה על העם, הרי גם זכות יתרה אין בו.

ד. "גם אתה לא תבא שם"

בבואנו לדון את דרכיו של משה רבנו עומדת לנגדנו קריאתו של דוד - "כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה" (שמו"א, כ"ו, ט). דרכנו להלן, יש בה משהו מלימוד חובה על משה רבנו, אף כי ברור, שכל שעשה - לשם שמיים עשה. לא היינו הולכים בה לולא כבר סלל אותה לפנינו הר"י אברבנאל בפירושו לספר דברים. ונבאר דברינו[21]: מפשטות הכתובים בפרשת המרגלים שבדברים עולה, שמשה נענש בשל חטא זה שלא ייכנס לארץ. הפסוק "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם" (א', לז) מופיע בתוך סיפור עונשו של דור המדבר על חטא המרגלים, ואחריו מתואר חטא המעפילים. הר"י אברבנאל (היחיד, כמדומני) הלך בכיוון זה וביאר, שחטאיהם העיקריים של משה ושל אהרן שבגללם לא נכנסו לארץ היו קשורים לשני החטאים העיקריים של העם במדבר. אהרן חטא בעגל ומשה במרגלים. בהסבר טעותו של משה נטינו לדרך אחרת מזו של הר"י אברבנאל, אך אימצנו לנו את גישתו היסודית, כפי שהובהרה לעיל, והרחמן יצילנו משגיאות.

עד עתה דיברנו על שתי שליחויות השונות זו מזו במהותן ואף בפרטיהן. שליחות הקודש על פי ה' הייתה כדי לבחון את טיבן של הנחלות ולקבוע על-פי זה את גבולותיהן ואת שייכות הערים אליהן. לצורך זה נשלחו שנים-עשר נשיאים למשך ארבעים יום כדי שיספיקו לתור אותה ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת, לכל אורכה ולכל רוחבה. לעומתה, שליחות החולין על-פי בקשת בני ישראל הייתה לשלוח אנשים - לא שנים-עשר ולא נשיאים - למשך הזמן המתאים כדי לבדוק את הדרך לכיבוש הראשון וכדי לבדוק את מוצאה ומבואותיה של העיר הראשונה לכיבוש.

אנו מניחים, על-פי המסופר בפרשיות המרגלים, שאילו אכן נכנסו לארץ ישראל בשנה השנייה ולא כעבור ארבעים שנה, הייתה הכניסה מן המדבר לארץ ישראל נעשית בדרך הטבעית והפשוטה, מכיוון דרום (ולא מכיוון מזרח כפי שהיה כעבור ל"ח שנים), ועיר המבצר המרכזית הראשונה שהיו נלחמים עליה הייתה חברון (אם כי ברור שבדרך לחברון היה עליהם להתגבר על ביצורים משניים נוספים). פעולת הריגול בחברון, מטרתה הייתה כזו של מרגלי יהושע[22]. בימי יהושע, כשנכנסו מערבות מואב, הייתה יריחו עיר המבצר הראשונה שעלו לקראתה, ולשם שלח יהושע את מרגליו, כדי לכבשה כעבור ימים ספורים. יהושע לא שלח מרגלים לכל ארץ כנען ולא היה טעם בשליחת מרגלים למקומות שייכבשו כעבור שנים.

כאמור, מרגלי משה עלו ההרה ובאו עד נחל אשכול (דברים, א', כד; וכן במדבר, ל"ב, ט) שבאזור חברון, ובלשון אחרת "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר, י"ג, כב). ואכן עיקר תיאוריהם - מחברון. הם מתארים את ביצוריה - "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים" (שם), את אנשיה הגיבורים הנפילים בני ענק מן הנפילים - הלוא הם אחימן ששי ותלמי מחברון, וכן את פרותיה מנחל אשכול, מהר חברון. נסכם את מסקנותינו משליחות זו. לא היה בה צורך לשנים-עשר איש[23], לא לנשיאים, לא להליכה לכל תחומי הארץ אלא רק לנגב ולהר חברון עד העיר חברון, וממילא גם לא היה צורך לארבעים ימי שליחות, שהרי הדרך שהיה עליהם לעשות, מקדש לחברון ובחזרה לקדש ברנע, אינה אורכת אלא ימים ספורים. והעם לא ביקש ולא דרש יותר מכך.

נראה לנו, שטעותו של משה רבנו היא בכך שחיבר את שתי השליחויות השונות במהותן ובפרטיהן, ויצר מהן שליחות אחת. ייתכן שעשה זאת כדי לחסוך בסרבול שבשליחת שתי משלחות שונות לארץ כנען, וייתכן שעשה זאת מסיבה אחרת. מכל מקום נראה לנו שהייתה בכך החטאה כפולה של המטרה, ונפרט.

נראה לנו, שהיה בעירוב שתי השליחויות חטא כלפי שליחות הקודש של שליחת נשיאי ישראל על פי ה'. העמסת שליחות של חולין על כתפיהם של משמשים בקודש, בעת שליחותם על פי ה' כדי לקבוע את סדרי נחלת ה' ולהביאם לפני הגורל, נראית כשימוש בקודש לצורכי חולין. יתרה מזו. לעיל הבהרנו דעתנו, ששליחות הריגול לא הייתה סתם שליחות חולין. הייתה זו שליחות שנבעה מחולשת דעת, מהחמצת השעה. ואף שבעקבות פחדיו המובנים של העם היה על משה לשלוח מרגלים לארץ, וסירובו לעשות כך היה אך מגביר את הפחד, מכל מקום הרכבת שליחות זו על גבה של שליחות הקודש היה בה ממיעוט גודלה של השליחות שעל פי ה'.

אך אנו נתרכז בהחטאה השנייה שבהרכבת השליחויות - החטא כלפי שליחות החולין, חטא שהיה לדעתנו הרה אסון. לריגול צבאי תכונות משלו והוא דורש נתונים משלו. שליחות צבאית מסובכת ומסוכנת כריגול מועדת לכישלון מראש, אם אין מכינים אותה בצורה מדוקדקת מצד חשיבותה שלה אלא מעמיסים אותה כבדרך אגב על משלחת היוצאת למטרות אחרות. נשתדל להבהיר את הדברים.

ממרגלי יהושע אנו יכולים ללמוד על הסכנות הקשורות בריגול וכן כמה מן התכונות של הנבחרים לריגול זה.

א. יהושע שלח שני מרגלים ולא יותר (יהושע, ב', א). שליחתם של שנים-עשר מרגלים מגדילה במידה רבה את הסכנה שבגילוים על-ידי האויב, וממילא את הסיכון שבלקיחתם בשבי או בהריגתם. קבוצה גדולה לעולם תהיה גלויה יותר ומסורבלת יותר, בעת צורך במחבוא, בבריחה או בהתחמקות. ופרשת עשרת אחי יוסף, שנחשדו כמרגלים במצרים, תוכיח.

ב. על-פי המדרש שצוין לעיל, יהושע שלח למשימת הריגול אנשים בעלי רקע צבאי, גיבורי מלחמה בעלי תושייה. הוא שלח את פינחס, שהוכיח עצמו כמצביא במלחמת מדיין, ואת כלב, שאת גבורתו ידענו מפרשת המרגלים, וזו הוכחה אחר-כך בעת כיבוש חברון והכרעת ענקיה (יהושע, י"ד). מה שאירע ביריחו אכן מוכיח את נכונות שיקול דעתו של יהושע. על שני המרגלים היה להסתתר בדירתה של זונה. בעת החיפוש היה עליהם להסוות עצמם בין פשתים על הגג. אחר-כך היה עליהם לרדת מחומת יריחו הגבוהה בהשתלשלות בחבל ולמצוא מסתור בהרים במשך שלושת ימים מחמת הרודפים. האמנם היו שנים-עשר נשיאים מכובדים, בחלקם אולי
אף קשישים, עומדים במשימות אלו?! יש לנו אמון מלא ביכולתם של השנים-עשר לחלק את הארץ ואת עריה בצורה צודקת בין השבטים ובין בתי האב, שהרי לשם כך נשלחו. אך האם יש בתכונות חשובות אלו של ראשי בני ישראל כדי לחפות על חוסר רקע צבאי לקראת המשימה שסופחה להם כבדרך אגב[24]?!

ג. יהושע שלח את מרגליו למשימה קצרת טווח, מן השיטים עד יריחו ובחזרה, ולימים ספורים. אף-על-פי-כן נודע למלך יריחו שיש בעירו מרגלים מבני ישראל, ובזמן הקצר שעמד לרשותו אף הצליח לאתר את מקומם (יהושע, ב', ב-ג). בתנאים כאלה, האם אין הסכנה בשהיית המרגלים בארץ האויב במשך ארבעים יום לצורך שליחות חלוקת הנחלות - גדולה מדי?!

להבנתנו, לא היה סיכון גדול בשליחותם של נשיאים לתור את הארץ. ארץ כנען הייתה מלאה במשלחות של סוחרי פרות וסוחרי קרקעות ותיירים למיניהם. משלחת הנשיאים לא נראתה שונה מהם, ובדיקת טיבה של הארץ, אקלימה ומימיה לא היה בה דבר מעורר חשד. החשד מתעורר, כדרך שהתעורר ביריחו, באנשים הבאים לבדוק חומותיה של עיר, דרכי גישה ודרכי נסיגה ממנה, מקורות מים המספקים לעיר את מימיה בעת מצור וכדומה.

בנסותנו להבין את מניעיו של משה, שהרכיב את שליחות הריגול שתבע העם על גבי שליחות ה', נראה לנו, שמשה היה כה בטוח בהצלחת כיבוש הארץ בדבר ה', עד ששם כל מעייניו בשליחות הקודש ומיעט בחשיבותה של שליחות הריגול, וממילא מיעט אף בסכנותיה. הוא ראה אותה כטפלה לעיקר, שהרי לא נועדה אלא להפיס דעתו של העם. את התוצאה הנוראה, מסתבר שהיה קשה לחזות מראש.

השליחים יצאו לדרכם ארצה כנען מלאי שמחה של מצווה ובוטחים בדרכם, ואף ספק אם נקטו אמצעי זהירות של אנשי מקצוע. הם עלו בנגב והגיעו להר חברון. בנחל אשכול[25] נטלו עמם אשכול ענבים גדול ופרות נוספים - והכול מתוך כוונה טובה להראות לעם את הארץ הטובה - ומיהרו לחברון כדי לבדוק את דרכי הגישה לעיר האבות, העתידה להיות ראשונה לכיבוש ולימים אף ראשונה למלכות בית דוד.

שם, בדרך לחברון אירע המפנה המר. עוד לפני שנכנסו לעיר פגשו עיניהם את מבטם הקר, החשדני, הגא והבוטח של אחימן, ששי, תלמי ואביהם, בכרמי חברון שמחוץ לעיר. דמם של שליחינו קפא למראה הענקים שהביטו בהם כבחגבים, ויחד עמו קפאה גם שמחת המצווה שבשליחותם. רק כלב נכנס לחברון. רק רגלו דרכה בה. חבריו נותרו מחוץ לעיר הענקים משום שפחדו להיכנס אליה[26]. (על יהושע נדון בהמשך המאמר). מכאן ואילך התהלכו השליחים רדופים ומפוחדים. סודם כנראה נתגלה (הפסוק "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" [י"ג, לג] מעיד לעניות הבנתנו על החלפת מבטים שמשמעותה צבאית; המבט על משלחת סוחרים או תיירים אינו כמבט על חגבים), ובכל מקום נתקלו באווירת עוינות ובחשד. מיום ליום גדלה הסכנה ועמה הפחד, שהפך לאימה, האימה שהפכה לבעתה. היציאה מחיקם הבטוח של עמוד הענן ועמוד האש אל ארץ בלתי מוכרת הפכה להיות בלתי נסבלת. רצונם של השליחים לשוב אל משפחתם ולא להימכר בשוקי העבדים בארץ כנען, ולא להירמס על-ידי גיבורי כנען משייתפסו, האפיל מיום ליום על שליחות המצווה על פי ה', על חלוקת הנחלות. וכששבו מקץ ארבעים יום, היה הסיפור הרשום על פניהם החיוורות, על עיניהם המבועתות, על נשימתם הכבדה, משכנע הרבה יותר מסיפורם של אשכול הענבים, הרימון והתאנה.

ארבעים יום עברו על בני ישראל בציפייה דרוכה. חלוקת הנחלות ופירוט הענפים הכלכליים שיזכה בהם כל שבט, מצד אחד, ופרטים על האתגר הצבאי, מצד שני, היו נושאים שמסתמא נדונו במחנה באותם ימים. יש להניח שלאחר קריאתו של משה, "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך אל תירא ואל תחת" (דברים, א', כא), ציפה העם לבשורות מעודדות. מראם העגום והמפוחד של השליחים החוזרים פרק את המתח שנצטבר בעם במשך ארבעים יום בכיוון ההפוך. האימה פשתה בעם כאש בשדה קוצים. רגע נדמה היה שבכוחו של כלב לכבותה, אך עד מהרה טפחה המציאות המרה על הפנים. דבריו של הגיבור הבודד היו מעט מדי, מאוחר מדי. בכיית הלילה ההוא הפכה להיות בכייה לדורות[27].

 

ניסיוננו לנתח את האירועים ולהסיק מהם מסקנות הוא בבחינת חכמה שלאחר מעשה. כבר אמרנו לעיל, שהיה קשה לצפות מראש את גודל המפלה. ועם זאת, האחריות לאשר אירע הוטלה על משלחם של המרגלים, על משה רבנו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם" (דברים, א', לז).

ה. "עד מתי לעדה הרעה הזאת"

בפרק הקודם ניסינו לרדת לשורש מניעיהם של עשרת המרגלים שהניאו את לב בני ישראל. אך התורה (במדבר, י"ד) וחז"ל (סוטה, לד, ע"ב; סנהדרין, קט, ע"ב) אינם חושכים ביקורתם מהם, וכרתום ברוח קודשם מן העולם הבא. והשאלה הנשאלת - האמנם כה גדול עונשם של אנשים מפוחדים?! האם לא טבעי הוא שאנשים במצבם יראו את הענקים גבוהים ממה שהם באמת ואת הביצורים קשים יותר[28]?!

אך נראה, שאם כי יש לתורה ביקורת על המסת לבם של בני ישראל (דברים, א', כח) ועל הנאת לבם מלעבור לארץ (במדבר, ל"ב, ט), הרי לא על כך נחרץ דינם, אולי משום שנחשבו על כך כשוגגים וכאנוסים. דינם למות במגפה לא נחרץ על שהכשילו את שליחות הריגול של משה, אלא על דבר חמור שבעתיים! על כך שהכשילו את שליחות הקודש שהייתה על פי ה', את העמידה על טיבה ועל אופייה של נחלת ה'.

ואכן, זוהי דרכה של מחלוקת. טיעונים שהייתה בהם אמת סובייקטיבית, אמת למחצה לשליש ולרביע, הידרדרו בלהט הוויכוח לשקרים גמורים, להוצאת דיבה, למעילה בשליחותו של ה'.

מלכתחילה היו דבריהם של המרגלים רצויים. הם סיפרו בשבח הארץ ופרותיה (במדבר, י"ג, כז), אך לא יכלו להסתיר ולא ניסו להסתיר את החוויה הביטחונית המזעזעת שעברו: "אפס כי עז העם היושב בארץ" וכו' (י"ג, כח). יתר על כן, בסדר הדברים שאמרו ובהוספת המלה "אפס", הקנו עדיפות לחלק השני של דבריהם, שהיה גם החלק השלילי. או אז היסה כלב את העם וסתר בביטחון אישי רב את דבריהם של חבריו. החל ויכוח, בעקבותיו התלהטות יצרים, כשהעם מתערב ומעודד, זה בכה וזה בכה. בהתלהטות זו, וכדי לתת משקל יתר לעמדתם, נסחפו המרגלים להוצאת דיבת הארץ[29]. אשכול הענבים הכבד, שהיה על שניים (לפחות)[30] לשאתו, לא היה עוד כבד מחמת עסיסו הרב, מחמת טובו, אלא מחמת היותו משונה, זר, מנוכר. מחמת היותו גדל אצל אנשי מידות בארץ האוכלת את אלה מיושביה שמידתם קטנה מזו של ענקי חברון, ואינם מסוגלים לסבול כרמים בגודל כזה ופרות במשקל כזה.

דבריהם אלו של המרגלים על טיבם של הפרות שהביאו ועל טיבה של הארץ, לא היה בהם שמץ של אמת. הם אף לא נבעו מרשמי האימה שנשאו עמם מארץ כנען, אלא מן הצורך לנצח בוויכוח עם כלב. בלהט ההמון הרועש יצא הוויכוח משליטת משתתפיו. הייתה בו, כאמור, מעילה בשליחות הקודש. על כך ורק על כך נגזר דינם. "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (במדבר, י"ד, לז); "וימותו - בעולם הזה. במגפה - לעולם הבא" (סנהדרין, קט, ע"ב).

ו. "רוח אחרת עמו"

בוויכוח המר שנערך לפני העם עמד כלב יחידי מול עשרת המרגלים. לא הייתה זו פעם ראשונה שעמד למולם. הוויכוח הראשון נתגלע, ככל הנראה, למראה אחימן ששי ותלמי. המרגלים מעידים שראו אותם (במדבר, י"ג, לג), אך לחברון נכנס כלב לבדו[31]. זאת, למרות שכניסה לחברון הייתה כלולה במשימתם של המרגלים, שהרי התורה מתארת את בניינה של חברון (ל"ג, כב), ובכך התורה נותנת תשובה לשאלה 'הבמחנים אם במבצרים' (כשם שבתיאור ענקי חברון ניתנה תשובה לשאלה 'החזק הוא הרפה', ובענבי נחל אשכול ישנה תשובה לשאלה 'השמנה היא אם רזה').

ניתן אפוא להניח, שהמרגלים נרתעו מהמשך משימתם הצבאית בראותם את הנפילים, ותיארו את חוסנה של חברון ושאר ערי המבצר ("ערים גדלֹת ובצֻרת בשמים" - דברים, א', כח) מראייה חיצונית בלבד. אך כלב התעקש למלא את משימתו הצבאית עד תומה (כדרך שעשה כעבור ארבעים שנה ביעזר וביריחו), חדר פנימה לחברון, ראה את מוצאיה ומבואיה, וקבע נחרצות קביעת ברי, קביעה של אדם יחיד שהכיר את המבצר מתוכו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה" (במדבר, י"ג, ל).

קריאתו זו של כלב מעידה על רוח לחימה ואומץ לב. אך ממבט ראשון אין היא מקרינה לא ביטחון בה' ולא יראת שמיים, אלא לכאורה תחושת "ושם בשר זרעו" (ירמיה, י"ז, ה) ו"כחי ועצם ידי" (דברים, ח', יז). אך בתורה ובחז"ל לא מצאנו שמץ של ביקורת על דבריו אלו של כלב, ואדרבה, התורה מעידה עליו, "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" (במדבר, י"ד, כד). ואכן, רוח הגבורה שבכלב, הממשיכה כעבור ארבעים וחמש שנים בעת שביקש לכבוש את חברון, שזורה בשם ה': "ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא... אולי ה' אותי והורשתים" (יהושע, י"ד, יא-יב).

על כורחנו, דרכו של כלב היא כשל בחיר יוצאי חלציו, של דוד. וכפי שהעיד עליו המדרש:

"ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד אסא יהושפט וחזקיהו. דוד אמר: 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם' (תהילים, י"ח, לח). אמר לו הקב"ה - אני עושה כן. עמד אסא ואמר, אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה וכו'. עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה וכו'. עמד חזקיהו ואמר, אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה וכו'" (פתיחתא דאיכה רבה, ל).

מהקשרם של דברים - דוד מעולה מכולם. ודבקותו בה' היא המתירה לו לתלות את הניצחון לכאורה בו עצמו, כאשר לו ולכולם ברור כי ידו, יד עבד - כיד רבו, הקב"ה. אף הוא אמר 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' אך זכר גם כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.

מסתבר שרוח הגבורה של כלב נבעה מאישיותו ומהיותו נשיא לשבט שנמשל לגור אריה. אך ייתכן שגבורתו בחברון, העומדת מול מורך לבם של עשרת חבריו שם, נבעה גם מסיבה נוספת. המרגלים כולם היו בחברון בשליחות שכולה חולין, בשליחות שתחילתה שלא בכשרות, במטרה אחת ויחידה - לחפש דרך קלה למלחמה. שליחותם זו - נכשלה. הר חברון היה המקום הראשון שהיו בו ולאחר שמעדו בראשונה, כבר נתקשו לקום. אך כלב היה במקום בראש ובראשונה על פי ה', בשליחות של קודש. שהרי חברון - בירת נחלת יהודה הייתה. כחבריו כן הוא - ראה את הקשיים שבכיבוש. אך חיבת הנחלה וחביבותה של השליחות על פי ה' אל נחלתו שלו ואל נחלת שבטו - האפילו על כל הקשיים, על כל הסכנות. שכרו על דבקותו בארץ היה, שקיבל נחלה מפי ה'. "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו" (דברים, א', לו).

עם כל מעלותיה של דרכו של כלב במאבקו עם חבריו לא נוכל שלא לציין את נקודת החולשה שבה. בראייה פשוטה נראה, שלא הייתה לדרכו כל השפעה או תוצאה. כלב היה גיבור יחיד, שלהט אמונתו היה כוכב אור באפלת דיבת המרגלים ובכיית העם, אך היה זה כוכב אור רחוק, בודד, שלא האיר את חשכת 'הלילה ההוא'. בגבורתו ובאמונתו היה כלב כה שונה, כה מורם מן העם המפוחד, עד שלא היה באפשרותו להשפיע עליהם השפעה של ממש. מבחינה זו דמה כלב לחור בנו[32]. להט אמונתו של חור בה' בעת טירוף המערכות שהביא למעשה העגל לא היה בו כדי לסחוף אחריו את העם הנבוך משבושש משה, והצליח מעשה השטן בעגל. חור עצמו נהרג, והעם נפל לתהום החטא. כחור במותו כן כלב בחייו. שניהם מקדשי השם ברבים, אך אינם מתווי דרך לרבים.

לא באנו, חלילה, למעט מכבודו של כלב. אלא שמתוך נקודת החולשה שבדרכו עולה אורה של דרכו של יהושע בן נון, שבו יהיו עיקר דברינו.

ז. "כי הוא ינחלנה את ישראל"

מתוך שבחו של כלב, שמילא אחרי ה' ומתוך גנותם של מרגלים שהמסו את לב העם, עולה התמיהה - יהושע היכן היה?! אנו מניחים בפשטות שיהושע לא היה ולו רגע אחד בעצת מרגלים, לא בפחד ולא בחטא. ואם כנים דברינו, מדוע לא בא עד חברון לאחר שראה את הנפילים?! מדוע לא היסה ככלב את העם אל משה בתחילת הוויכוח?! מדוע לא הצטרף לקריאה "עלה נעלה וירשנו אתה"?! מדוע הצטרף לוויכוח כל-כך מאוחר, לאחר בכיית הלילה ההוא, לאחר שנראה בעליל שכלו כל הקצין, בעת שהוא וכלב קרעו בגדיהם?!

עד שלא נענה על שאלות קשות אלו, ניזקק לשאלה השביעית ששאלנו בפתיחה למאמר, וכבר אמרנו שלדעתנו היא הקשה מכולן. נחזור עליה בקצרה: העונש על חטא המרגלים היה הקשה מכל העונשים שקיבלו בני ישראל במדבר. העם כולו נידון לכליה, ומשה אף אינו מנסה למנוע זאת, אלא רק לדחות את זמן הפורענות מפני חילול השם. מה היה החטא הכבד שעליו נענשו כך? כלום זה שהאמינו לנשיאיהם, שהוחזקו ככשרים?! האם לא ניתן ללמד זכות על פחדם מששמעו את סיפורי האימה של המרגלים?!

תשובת שאלה זו נעוצה לעניות דעתנו בהנחה אחת ויחידה: כלל הוא, שלא ניתן בשום פנים ואופן לקבוע האם צבא מסוגל לעמוד במשימה המוטלת עליו, ותהיה כבדה ככל שתהיה, בלא לבחון את האלטרנטיבה העומדת בפניו במקרה שאכן לא יעמוד במשימה. ההיסטוריה בכלל, וזו של עמנו בפרט, מלאה בעשרות ומאות מקרים, שיחידה צבאית שנראתה קטנה וחלשה עמדה במשימות כבדות וחוללה גדולות ונצורות, כיוון שללוחמים הייתה תחושה שהם נאבקים 'עם הגב לקיר', לוחמים ב'מלחמת אין בררה'. וכשלא הייתה בררה - קמו וניצחו. לעומת זאת, צבאות גדולים וחזקים, שחייליהם חשו שמלחמתם אינה חיונית, קרסו במלחמה ונפלו.

בני ישראל בשמעם את נתוניה הצבאיים של ארץ כנען עמדו ודנו בכך; לפחות הייתה להם שהות כדי לעשות זאת. הם ידעו להעריך את כוחם שלהם, שלא היה קטן[33]; הם שמעו הערכות על גודל צבאות האויב וחוזקו, ומסתבר שבשל ערי מבצרם היה חזק מהם. הם החליטו לסגת ולא להילחם. הם עשו זאת משום שחשו, שהמלחמה המתרגשת לבוא אליהם היא 'מלחמת יש בררה'. הם הבינו, שביכולתם לסרב להילחם, והרע ביותר לא יאונה. במצב שכזה אכן צדקו דברי המרגלים, שאמרו "כי חזק הוא ממנו" (במדבר, י"ג, לא). ביחסי הכוחות שהיו בין צבא ישראל לבין צבאות כנען היה ברור: צבא ה'יש בררה' יפסיד את המערכה[34].

כאן, בדיוק בנקודה זו, היה החטא. וכי מה הייתה האלטרנטיבה שעמדה בפני עם ישראל? כלום יכלו להישאר במדבר?! האם לא היה להם ברור שהמראת פי ה' והמשך השהייה במדבר נגד רצונו פירושם בראש ובראשונה סילוק עמוד האש ועמוד הענן, הפסקת ירידת המן והיעלמותם של מקורות המים הנסיים?!

מלבד האפשרות להילחם על ארץ כנען עמדה לפני עם ישראל רק אפשרות אחת: "הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר, י"ד, ג-ד)[35].

נשים לב! לא ציטטנו את תלונתם "לו מתנו בארץ מצרים" (שם, ב), כיוון שתלונות ובכיות עם הזכרת טובה של ארץ מצרים היו לרוב. כך המרי על ים סוף ובמדבר סין, ברפידים ובקברות התאווה. אך כאן, לראשונה, הפכה התלונה להחלטה מעשית: "ונשובה מצרימה". היה זה חטא, שאין חמור ממנו.

 

נבהיר: שלוש פעמים מזהירה התורה על 'בל תוסיף' הקשור לשיבה למצרים: "לא תספו לראתם עוד עד עולם" (שמות, י"ד, יג); "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים, י"ז, טז); "בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראותה" (שם, כ"ח, סה). ועוד פעמים רבות נוספות בנביאים[36].

חזרה למצרים בנסיבות הנדונות אין פירושה רק מגורים בארץ טמאה[37]. חזרה למצרים היא התנצלות בפני פרעה על שאירע בעשר המכות ובקריעת ים סוף. חזרה למצרים הנה בקשת מחילה מן האדונים המצריים על שבני ישראל שחטו את השה לקרבן פסח. חזרה לחיי העבדות אצל פרעה (ולכולם היה ברור שאינם חוזרים למצרים בתנאים אחרים מאלו!) פירושה - נסיגה מפורשת מהצהרת "ה' ימלוך לעלם ועד", שנאמרה על הים בעת שמלך ישראל וגואלו גבר בחוזק יד על סוס פרעה, רכבו ופרשיו, וקבלת הצהרה 'מתוקנת' במקומה - שפרעה ימלוך לעולם ועד. ומעל לכול - חזרה למצרים הינה ביטול מוחלט של הדיבור ששמעו בני ישראל מפי הגבורה: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות, כ', ב). וכשבטל היסוד, מתבטל אף כל המבוסס עליו: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", וכל שאר הדיברות.

אנו מאמינים באמונה שלמה, שאילו היה ברור לבני ישראל מעבר לכל ספק, שהאפשרות לחזור למצרים אינה באה בחשבון, הם היו מצליחים - מתוך מצב זה של 'אין בררה' - לדלות מקרבם אמונה, כוח ועוז נפש כדי להילחם בעמי כנען, כדי להכריע את הנפילים וכדי למוטט את ערי המבצר. אך לא כן היה, ובכיית הלילה ההוא הפכה להיות בכייה לדורות.

נשוב לנושא פרקנו, ליהושע.

בתחילת דברינו עליו הנחנו בפשיטות, שמעולם לא היה בעצת המרגלים, אף שלא נכנס לחברון ואף שלא עמד לצדו של כלב בוויכוח עם עשרת המרגלים. לעומת זאת הטלנו ספק בהנחה, שיהושע וכלב הלכו בתלם אחד בשליחות ובמה שאחריה.

נראה לנו, שיהושע לא הלך בדרכו של כלב, כיוון שהעריך כבר בשלב מוקדם, שגבורתו של כלב הנה דרך לבודדים ולא תצלח לגבי העם כולו. בעת שכלב צעד קוממיות אל תוך ביצורי חברון, כשמגמת פניו קדימה ועוז אמונתו קורא לו מקרבו 'אל תביט אחריך ואל תעמוד'. בעת שעיניו של כלב להטו באש הקודש של השליחות, ולא יכלו לראות את אימת הנפילים שהסתמנה בפני חבריו שפיגרו מאחוריו - באותה עת קרא יהושע, האיש ה'יודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד'[38], על פניהם של חבריו את בשורת "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר, י"ג, לג). יהושע הבין, שמעשי גבורה ורוח אמיצה של יחידים לא יהא בכוחם לסחוף עם, שעשרת המרגלים נמנים עם מנהיגיו. הוא ראה את גיבורי כנען ואת מבצריהם, והעריך (והעריך נכונה), שעם, ששליחיו כחגבים בעיניהם, לעולם לא יוכל לאתגר צבאי זה. הוא העדיף להישאר במחיצתם של עשרת חבריו, שראה בהם מייצגים את רוחו האמתית של העם, ולא להיכנס לחברון. ייתכן ואף מסתבר, שניסה להתווכח עם עשרת המרגלים ולשכנעם. אך משלא עלתה בידו לא ראה טעם בהינתקות מהם. מאותה סיבה לא נכנס עמם לוויכוח כשסיפרו לבני ישראל על העם העז והערים הבצורות שבארץ כנען. אמונתו בה' ואהבתו את הארץ לא פגמו את ראייתו את רוחו הנמוכה של העם הנובעת מזו של מנהיגיו. יהושע ידע: ברוח כזו גם עמוד אש ועמוד ענן לא יקדמו את העם אל מטרתו.

ייתכן שיהושע קיווה שיחלוף זמן והעם יירגע, הפחד יישכח והכול יבוא על מקומו בשלום. אך לפתע, בן לילה, שינה טעמו, ועבר מהיותו יושב בתוך עמו אל הצד השני של המתרס, אל כלב הניצב לבדו אל מול העם. יחד עמו הוא קורע בגדיו, יחד עמו הוא קורא "אל תיראם" (במדבר, י"ד, ט).

מה גרם ליהושע, היודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, המבין לנפש העם, שיעבור לצדו של הגיבור הבודד, שיהא מוכן להיסקל באבנים על דעותיו (שם, י), שלא יתחשב ברוחו הנמוכה של העם?

בתשובה לשאלה זו טמון, לדעתנו, סוד מנהיגותו של יהושע. נכונותו של יהושע לסבול את קטנות המוחין של העם ושל שליחיו כשדובר בשאלת כיבוש הארץ נעצרה, כשהוברר שאותה קטנות מוחין מובילה לירידה מחודשת מצרימה, לקבלת עול מלכות מצרים באהבה, לנסיגה מברית הר סיני. נאמנותו של יהושע לעם הגיעה עד למרומי הדיבור "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא עד בכלל. ברגע קשה זה ידע יהושע לומר - עד כאן ותו לא. גם במחיר של עמידתו אל מול העם החוטא ואבני הסקילה שבידו, עמידה שמשמעותה ניתוק מן העם במידה מסוימת.

 

ומכוח מעמד זה נבחר יהושע למנהיג. הוא עמד בשני המבחנים הנדרשים ממנהיג. הוא היה עם העם בשעותיו הקטנות והשפלות, ולמרות החטא לא נטה אוהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה[39]. אך הוא גם ידע שהזדהותו עם העם - אינה בכל מחיר. הוא ידע את הרגע, שבו אסור לו לקבל את תכתיבי העם החוטא או להסכים להם. נאמנותו לאל מוציאו ממצרים עמדה מעל לכל חשבון.

לימים יפרש יהושע דרכו זו לעם. לאחר חטא עכן, משכשלה ההתקפה הראשונה על העי, יהושע אינו מוציא עצמו מכלל העם, ואם גם יהא המחיר שלא יעבור את הירדן: "למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו. ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" (יהושע, ז', ז)[40].

אך בדברים הנוגעים לנאמנותו לאלוהיו דבריו שונים:

"ואם רע בעיניכם לעבד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמרי אשר אתם ישבים בארצם. ואנכי וביתי נעבד את ה'" (שם, כ"ד, טו).

דווקא בשל נאמנותו לעם מצד אחד ויכולתו להינתק ממנו בשאלת השאלות מצד שני - יהושע יכול לסחוף אחריו את העם באמונתו: "ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזב את ה' " (שם, טז).

לא לחינם העיד עליו קונו: "אתו חַזֵק כי הוא ינחלנה את ישראל" (דברים, א', לח).

 

* המאמר התפרסם לראשונה במגדים, גיליון י'.

[1] עיין בעיקר בבמדבר, כ"ו, סה; ל"ב, ז-יד; דברים, ב', יד; ד', כא; ט', כג; י"א, ה; תהילים, ק"ו, כד-כו. ועיין עוד ביחזקאל כ', יג-טו; נחמיה ט', יז.

[2] לסתירה זו נזדקקו רוב המפרשים. רש"י, רמב"ן ור"י אברבנאל ראו את יוזמת העם כעיקר (כמופיע בדברים א') ואת דברי ה' כהסכמה בדיעבד עם יוזמה זו, אך נחלקו לגבי מידת ה'דיעבד' שבהסכמת ה'. לרמב"ן, רצה ה' לזכותם, שתהא יוזמתם מעוטרת במצווה. לר"י אברבנאל, הסכים ה' לשליחות כדי שלא להכשילם במחשבה רעה על הארץ. ולרש"י - נתן להם ה' מקום לטעות בה כיוון שחטאו בעצם בקשת השליחות. בשיטת מפרשים אלו הלכו גם ראב"ע, ספורנו ומלבי"ם. ושוב - בדיעבד בדרגות שונות. אך ר' בחיי טוען שהצו היה לכתחילה גמור, ונדון בשיטתו בהמשך. מבחינה פרשנית זו הלך בדרכו של ר' בחיי גם רש"ר הירש.

[3] בכך נחלקו אבות העולם. רש"י ראה את עיקר השליחות בבדיקת טיבה של הארץ. אף את השאלה "ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה" לא ביאר כשאלה צבאית אלא מצד שבח הארץ: "יש ארץ המגדלת גיבורים ויש ארץ המגדלת חלשים". בפירושו לבמדבר י"ג, ב משמע שאף בדברים א' יפרש שעיקר יוזמתם של בני ישראל הייתה לבחון את טיב הארץ. בדרך זו ואף בצורה נחרצת יותר הלך בעל העקדה. הרמב"ן