ביקש יעקב לישב בשלוה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת וישלח

נדמה, שאת פרשת השבוע ניתן לחלק לשני חלקים: עד 'חמישי' אנו עדים לתהליך צמיחתו של יעקב, עד הגיעו לדמות העומדת בראש משפחה עשירה ומשפיעה, המנצח את עשו ועושה את דרכו חזרה לכור מחצבתו בא"י. לעומת זאת, מ'חמישי' והלאה, משעה שיעקב מגיע לא"י, אנו חוזים בתהליך התדרדרות משפחת יעקב - מעשה שמעון ולוי ומיד לאחריו מעשה ראובן. ההתדרדרות המשפחתית איננה מסתיימת בפרשתנו, אלא ממשיכה עד סוף ספר בראשית, תחילה עם מכירת יוסף ולאחר מכן עם מעשה יהודה ותמר.

אם ננסה לבדוק מהי בדיוק ההתדרדרות שעליה אנו קוראים, נראה שבראש ובראשונה היא מוצאת את ביטויה באיבוד המנהיגות של יעקב. אפילו אם נבין שראובן רק "בלבל יצועי אביו", עדיין מדובר בהתערבות בתחומים האינטימיים ביותר בחיי האישות של יעקב, וחדירה כזו לפרטיותו של אב מבטאת פגיעה במנהיגותו ושליטתו במשפחה.

ואמנם, גם במעשה שכם ניתן לראות מגמה דומה: שכם בדרכו ליעקב לעשות הסכם מסוים, "ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר איתו" (ל"ד, ו'), ועוד לפני שאנו יודעים אם יעקב יעשה הסכם או יזרוק את חמור מכל המדרגות, שמעון ולוי לוקחים אחריות על העניינים, וללא רשותו של יעקב באים ועושים מעשה. בלי לחכות להכרעת יעקב בשיחתו עם חמור, שמעון ולוי מחליטים בעצמם על הדרך ה'נכונה' לטפל במצב.

אולם, נדמה שהדברים מורכבים עוד יותר. כשיעקב טוען כנגד בניו שבעקבות מעשיהם "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", משיבים בניו "הכזונה יעשה את אחותנו?!". לכאורה דבריו של יעקב באמת לוקים בחסר: האם הבנים מבטאים בדבריהם את הצד המוסרי ואילו יעקב רואה את המציאות בראיה ביטחוניסטית-פרגמטית גרידא? ברור שגם יעקב מבין שמעשהו של שכם חילל את כבודה של דינה, וא"כ מדוע הוא אינו עונה לטענות האחים?

ה'ספרי' בתחילת דברים עונה תשובה חלקית לשאלה זו. ה'ספרי' דן, מדוע משה מוכיח את ישראל דווקא לפני מותו, ומקשר זאת לעובדה שגם יעקב הוכיח את ראובן רק בסוף ספר בראשית, לפני מותו. ה'ספרי' מסביר, שיעקב פחד שאם יוכיח את בנו בכורו מיד לאחר שפגע בו הוא ינטור לו טינה, וילך אל עשו. הסבר זה מעמיד אותנו בפני מלוא התמונה המשפחתית העגומה - יעקב צריך לרסן את תגובותיו בקפידה, בכדי שבניו הבכורים לא יצאו לתרבות רעה ויתחברו עם אויבו הגדול ביותר. מעמדו של יעקב במשפחתו כ"כ מעורער, עד כדי כך שהוא חושש שכל מילה שאיננה במקומה תגרום לקרע שלא יהיה ניתן לאיחוי!

נדמה, שגם לאחר שגילינו את חסרון המנהיגות של יעקב הבא לידי ביטוי בפרשה, יש לבדוק מה שורשיו של משבר זה ומהיכן הוא צמח. כיצד ממצב של שלמות כ"כ גבוהה, כפי שמתארת תחילת הפרשה, מגיע יעקב לשפל המדרגה שעליו אנו קוראים בסופה? נראה שהדברים מובנים דווקא על רקע ההצלחה המטאורית של יעקב בתחילת הפרשה.

יעקב עבר חוויות רבות עד שהגיע למצבו העכשווי: הוא התמודד עם אחיו הגדול ממנו ברח כל השנים; הוא הקים משפחה גדולה ומסועפת; הוא קיבל את ברכת הקב"ה על המשכת האומה; הוא עשיר, ובטחונו מובטח. לכאורה, כשיעקב נכנס לא"י הוא מגיע אל המנוחה והנחלה שלהם יחל כ"כ הרבה שנים. ובאמת, יעקב מגיב למצב זה כמו שכל אדם ירא ה' צריך להגיב - הוא מודה לקב"ה ומקים מזבח. למרות זאת, ברמתו שלו, הוא גם נכנס לבעייתיות הגדולה שמצב כזה מעמיד בפני האדם. דווקא כשאדם עומד מול צרות, ומרגיש כל הזמן את חוסר הביטחון, הוא נמצא במתח מתמיד. הוא נדרש למצות את כל הכוחות בשביל להתקדם ולא ליפול. ממילא, רק כשיעקב חושב שנפטר מכל הבעיות שהיו לו הוא נכנס לירידת מתח מסוכנת, ולאופוריה מסוכנת עוד יותר.

ההגעה לארץ ישראל, שאליה שאף לחזור כל ימיו, מביאה את יעקב להרגשת ביטחון מזויפת, המוכרת לנו גם בימינו אנו: 'בחו"ל אסור להסתובב ברחובות לבד, אולם בא"י אין בעיה - מה מסוכן?'. אתה חושב שאפשר להסתובב לבד ברחובות ללא חשש? הנה התוצאה: "ותצא דינה בת לאה..."! דווקא בזמן שהשלווה נראית קרובה ביותר, וישנה ירידת מתח - דווקא אז תבוא הנפילה; "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י, בראשית ל"ז, ב')!

כשיעקב עומד בפתח הארץ, לפני הגעתו לשכם, הוא בונה מזבח וקורא לו "א-ל א-לוהי ישראל". הראשונים מסבירים מה משמעותו של השם, ומביאים בשם המדרש רבה:

"אמר לו [יעקב לקב"ה]: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים"

בעקבות מדרש זה, יש המסבירים את מעשה דינה כעונש על גאוותו של יעקב, כאשר כביכול הקב"ה אומר לו: 'אתה חושב שאתה אלוה בתחתונים? יש לך עוד הרבה מה ללמוד...!". אולם, לא צריך ללכת רחוק ולומר שמדובר כאן בעונש - מדובר כאן בתוצאה ישירה. כאשר האדם מרגיש שסיים את שליחותו והוא מרגיש בנוח במצבו העכשווי, כשהוא מנומנם וחסר עירנות - דווקא אז קרובה הפורענות לבוא.

אותו חיסרון שהיה קיים ביעקב, בזמנו ובמדרגתו, קיים גם היום, בחברה שלנו וברמתנו. הציונות הדתית לפני מלחמת ששת הימים, הרגישה, לטענת המחקרים הסוציולוגיים, במאבק מתמיד: מצד אחד היא נאבקה על מקומה ביחס ללימוד התורה האינטנסיבי של החרדים, ומצד שני היא תבעה את מקומה כחלק מהבניה והיצירה החילונית. מצב זה הוביל לכך, שהחברה הדתית-לאומית ניסתה להצטיין בכל תחום, מתוך ידיעה שכל נפילה קטנה תגרום להתמוטטות.

בימינו אנו עדים למצב הפוך, שבו נכנסנו למעין אופוריה מדומה: אנו מרגישים בוז כלפי החרדים, שאמנם לומדים אבל לא פועלים בבניין הארץ, ובוז כלפי החילונים, שלטענתנו איבדו את העולם הערכי שלהם. אנו רואים את עצמנו כחברה ערכית ותורמת, ומסתכלים על כל שאר העם מגבוה. אל לנו להיכנס לתחושה זו! אל לנו לזלזל בערכי החילונים מתוך ראיה מוטעת, וח"ו שנבוא לזלזל בלימוד התורה של החרדים! דווקא בזמן שאנו, כחברה, מרגישים שסיימנו את שליחותנו כלפי המדינה ושאנו בטוחים במקומנו - דווקא עכשיו הבעיות מתחילות לצוץ בתוך ה'משפחה' עצמה. דווקא בזמן שאנו חווים ירידת מתח, לאחר שכל התחזיות שלנו לגבי המציאות עם הפלשתינאים מתממשות, בעוד החברה שלנו בנתה את עצמה כחברה איכותית - דווקא עכשיו הבעיות שמהן חשבנו שהתרחקנו יתחילו לצוץ!

"ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף"; יש להיזהר מאד לא להכנס לתחושת שלווה מדומה, ולחשוב שאנו בטוחים במעמדנו. דווקא בזמני שלווה צריך להתעלות ולהמשיך לדחוף קדימה, משום שירידת מתח רק מובילה לנפילה גדולה עוד יותר!

 


* השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת וישלח תשס"ב.