שבת | דף יב | ביקור חולים ותפילה על החולים בשבת

הגמרא בדף יב עמוד א מצטטת את התוספתא המביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס לביקור חולים בשבת. אף שבית הלל מתירים לבקר חולים בשבת, קובעת הגמרא ש"בקושי התירו", דהיינו שאין מדובר על היתר מרווח, אלא על היתר בדיעבד ובשעת הדחק. מדוע מתנגדים בית שמאי, וכאמור במידה מסוימת גם בית הלל, לביקור חולים בשבת? הר"ן (ה עמוד ב באלפס, ד"ה בקושי) כתב:

"בקושי התירו - מפני שמצטער".

כלומר, עצם השהות במחיצת החולה בוודאי גורמת למבקר צער, הסותר במהותו את הקדושה והשמחה שבשבת. בשערי תשובה (על השולחן ערוך, סימן רפז סוף אות א) הסיק מסקנה מעשית מדבריו של הר"ן:

"ומי שהוא רך הלבב ומיצר על יסורי החולה אין לו לילך בשבת לבקר דלעונג ניתן ולא לצער".

אמנם, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה' - רמת רחל, סימן י"ד; ובאריכות מופלגת בחלק י"ד סימן מ"ח) חלק על דבריו, וטען שזהו בדיוק החידוש שבסוגייתינו: אף על פי שביקור החולה כרוך בצער מצד המבקר, התירו חכמים את הדבר, מפאת חשיבותה של מצות ביקור חולים. ואמנם, ישנו ערך חשוב בביקור החולים בשבת, כפי שכתב השערי תשובה בראשית דבריו שם:

"ונראה מי שבימות החול טריד במילי דשמיא או דעלמא ובשבת שיש לו פנאי הולך לחולה אוהבו שיודע בו שיש לו נחת מזה שהוא בא אליו לבקרו מצוה קעביד ואין לו למנוע מללכת בשבת ויום טוב".

בשבת יש פנאי, ועל כן זהו הזמן המתאים ביותר לביקור חולים.

דרך שונה מעט בהסבר הסוגיה היא זו של הרי"ף (ה עמוד ב באלפס; וכן דעת המאירי, המהרש"א ומפרשים נוספים):

"אמר רבי יוחנן בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת - פירוש שמא יבא לזעוק בשבת".

לדעת הרי"ף, מדובר על סייג, אשר מטרתו למנוע את התפילה והזעקה בשבת. גם כאן, הזעקה - והתענית שבדרך כלל שלובה בתפילה ובזעקה - פוגעות באופיה של השבת (ראה משנה תענית ג, ז).

אפשר, שהרי"ף ביסס את פירושו על העובדה שנוסח התפילה על החולים אכן תופס מקום חשוב בדיון שבסוגייתינו. הגמרא מדגישה שני פרטים מרכזיים: ראשית, הזעקה בשבת אסורה, ועל כן יש להדגיש בתפילה על החולים את הקביעה "שבת היא מלזעוק". כהמשך לאמירה זו מוסיפים "ורפואה קרובה לבוא". האם גם אמירה זו מהווה חלק מן הנוסח המיוחד לשבת? לגבי הנוסח המורחב של ר' מאיר, המוסיף בתפילה על החולה "יכולה היא שתרחם", כתב רש"י:

"יכולה היא שתרחם - אם תכבדוה מלהצטער בה".

כלומר, אם אמנם תקיימו את הוראת "שבת היא מלזעוק", יש תקוה גדולה יותר לרחמים. אפשר, שזהו גם פשר הנוסח "ורפואה קרובה לבוא". ואמנם, במאירי בסוגייתינו מצאנו (ודברים דומים כתב מדעתו בשו"ת דברי יציב, אורח חיים סימן עה אות ב):

"אם היו צועקים יהא גוער בהם ומשקיטם בדברי ניחומים: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ושמא זכות שמירתה תהא מגינה עליכם ורחמי השם מרובים וכיוצא בדברים אלו".

מכוח שמירת השבת, אנו מתפללים לרפואה קרובה לבוא.

הנקודה השנייה אשר מתחדשת בסוגייתינו היא ההוראה להתפלל על כל חולה וחולה "בתוך שאר חולי ישראל", ומפרש רש"י:

"בתוך חולי ישראל - שמתוך שכוללן עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים".

לצד פירוש זה, ניתן להצביע על נקודה נוספת בתפילת הרבים. החתם סופר (בדרשותיו על התורה, דרוש לשבת שובה) הקשה: אם אסרו חז"ל להתפלל על הרפואה בשבת, כיצד ייתכן שנתיר לרופא לעסוק במלאכתו, ולרפא חולים בשבת?! החתם סופר משיב את התשובה המתבקשת: כאשר פועלים בדרך הטבע, לא ניתן להימנע מעיסוק רפואי בשבת, שכן מצד טבע העולם השבת אינה שונה מימות החול. התפילה, לעומת זאת, פועלת בחזית שונה לחלוטין - רוחנית וא-להית. במסגרת זו, ישנו הבדל מהותי בין שבת לחול, ואין מקום לתפילה בשבת.

על פי דבריו של החתם סופר, יש מקום להסביר גם את התפילה בלשון רבים. כאשר מתפלל אדם על החולה הוא מביע קשר וזיקה אל ריבון העולמים. וכאן, אין ספק שהמסלול המרכזי ליצירת זיקה בין ה' יתברך ובין העולם הוא באמצעות כנסת ישראל. המימד הציבורי שבתפילה מבטא חיבור אל כלל ישראל, חיבור המאפשר גם פנייה אל הקב"ה.

כללו של דבר, כאשר עוסקים בעניינים שברוח, ענייני קדושה ודביקות, מוכרחים לעשות זאת מתוך חיבור לכלל ישראל, ואת זאת מבטאת התפילה המיוחדת הנזכרת בסוגייתינו.