ביעור פירות שביעית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

ביעור פירות שביעית / הרב אהרן ליכטנשטיין

מקור הדין - דאורייתא או דרבנן

בשבת האחרונה קראנו בתורה על מצוות השמיטה, וכך אומרת התורה:

"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". (ויקרא כה, ז)

מה בא ללמדנו פסוק זה? רש"י במקום מביא את דברי התורת כהנים:

"אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך? מה תלמוד לומר 'ולבהמתך' - מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית".

זהו, אם כן, המקור לביעור פירות שביעית. בירושלמי בשביעית (ט, ג) אנו מוצאים מקור דומה:

"מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כה, יב) - כל זמן שאת אוכל מן השדה את אוכל מה בבית. כלה מן השדה - כלה מן הבית".

מפשט הגמרא, הברייתות והתורת כהנים עולה שביעור פירות שביעית הוא מן התורה. אולם הרמב"ן על התורה (שם פסוק ז) מעלה אפשרות שביעור זה הוא מדרבנן:

"...ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי אפילו הביעור כולו חומרא מדברי דסופרים והברייתות השנויות בתורת כהנים בעניין הביעור אסמכתא מדרבנן...".

איסור ספיחין וחובת ביעור שביעית

הגמרא בפסחים נא ע"ב מביא את דעת רבי עקיבא שספיחין אסורים מדאורייתא:

"דתניא (ויקרא כה, כ) 'הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו' אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין מהיכא אוספין? מכאן לספיחין שהן אסורין".

בגמרא שם אין מוזכרת דעתם של חכמים החולקים על רבי עקיבא וסוברים שהם אסורים מדרבנן, וכך אף נפסק להלכה (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ד הלכות א-ב)[1]. רש"י שם (ד"ה כל הספיחין) מסביר כי כל איסור הספיחין הוא רק מזמן הביעור ואילך, מכך שרש"י הצמיד את דין הספיחין האסורין לזמן הביעור, משמע שהוא סובר שגם רמת האיסור זהה, ולפיכך יש לומר שלדעת חכמים גם חובת הביעור תהיה מדרבנן בלבד.

אמנם ניתן לדחות ולומר שהביעור הוא מן התורה ולפי חכמים מבערים את מה שהאדם גידל באיסור בשביעית, אולם אפשרות זו פחות הגיונית.

על כל פנים תוספות ורוב הראשונים דוחים את דברי רש"י וסוברים שמחלוקת רבי עקיבא וחכמים אינה קשורה לחובת הביעור וממילא אין הוכחה כלל לענייננו.

איסור עבודה ואיסור אכילה

המשנה בשביעית פ"ו מ"א אומרת:

"שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה [ולא החזיקו עולי בבל], נאכל אבל לא נעבד; מן הנהר ועד אמנה ולפנים, נאכל ונעבד".

לכאורה אין מובן החילוק שעושה המשנה בין עבודה לאכילה במקום שהחזיקו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל. הרמב"ן על התורה מסביר שמדובר על האיסור לאכול אחר זמן הביעור ומכאן ראיה שהביעור הוא מדרבנן (או בצורה מתונה יותר - האיסור לאכול אחר הביעור הוא מדרבנן). לאור זאת, הסיבה שמותר לאכול ואסור לעבוד היא שהאכילה אסורה מדרבנן ולכן הקלו בה במקום שלא התקדש לעתיד לבא על ידי עולי בבל, אך עבודת הקרקע אסורה מן התורה ולכן החמירו בה גם במקום שקדושתו פחותה.

כיצד יסבירו הראשונים הסוברים שחובת ביעור פירות שביעית היא מן התורה את המשנה?

א.

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח) מסביר שהמשנה אינה מדברת כלל על אכילה פירות שביעית לאחר זמן הביעור אלא על אכילת ספיחין בשביעית, ובאלו אכן ישנה חלוקה בין המקומות השונים על סמך רמת קדושת הארץ הקיימת בהם.

ב.

גם אם נבין שהמשנה דנה באכילת פירות שביעית לאחר הביעור נוכל להסביר את החילוק בין עבודה לאכילה לאור הבנת השפעת קדושת הארץ על האיסורים והחיובים השונים, ונבאר את דברינו. לקדושת הארץ יש שתי השלכות:

א. היא אוסרת באכילה דברים מסוימים, כגון: טבל, ערלה, חדש וכדו'.

ב. היא תובעת מהאדם דרישות כגון: זריעת מינים שונים בנפרד - כלאי זרעים אינם אסורים באכילה אלא זהו רק דין מלכתחילה.

במילים אחרות, ישנם דינים הנוהגים רק בארץ אך אינם כרוכים באיסור חפצא בפירות.

לגבי שביעית, אפשר לחלק בין האיסור על הפירות לאחר זמן הביעור לבין האיסור לעבוד עבודת קרקע. איסור האכילה שייך לקבוצה הראשונה, ואילו האיסור לעבוד כלול בקבוצה השניה.

אם אנו מקבלים חלוקה זו ניתן להבחין בין רמות קדושת הארץ הנדרשות לשם איסור הפירות באכילה לבין אלו האוסרות עבודה בקרקע בשביעית, ולומר שנדרשת קדושה יתרה על מנת לאסור את הפירות מאשר לתבוע דינים שונים. אם נקבל את שתי ההנחות הנ"ל נוכל להבין מדוע במקום שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל - מותר לאכול פירות שביעית אך אסור לעבוד.

פעולת הביעור

כעת נברר מה כלול בביעור פירות שביעית. בתורה אנו מכירים שני מודלים של ביעור:

א. כילוי מן העולם - כמו בביעור חמץ.

ב. חיסול חובות - כמו בביעור מעשרות. כלומר: נתינת כל דבר למי שמגיע לו.

חלוקת הפירות

המשנה בשביעית (ט, ח) אומרת:

"מי שהיו לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אין אוכלין אחר הביעור".

הירושלמי על אתר מבאר כי המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי נעוצה בהבנת הפסוק "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה" (שמות כג, יא):

רבי יהודה קורא את הפסוק: "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה". כלומר: העניים יכולים לאכול, ואת הנותר תאכל חיית השדה. ואילו רבי יוסי למד "ואכלו אביוני עמך ויתרם" כלומר: האביונים ויתר העם יאכלו, וכל זה רק בזמן שחיית השדה יכולה לאכול.

בכל אופן, מהמשנה עולה כי משמעות הביעור היא חלוקת הפירות לכל מאן דבעי, ואינו כרוך באיסור אכילה.

כילוי ושריפה

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ז הלכות א-ג) גורס בדברי רבי יוסי "אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור", ופוסק שלפני שעת הביעור יחלק את הפירות כדי שיגמרו לאוכלם עד שעת הביעור, אך אחר הביעור - שורף את הפירות באש או משליכם לים המלח. הראב"ד בתורת כהנים (פרשה א אות ט) כותב שהביעור הוא בשריפה או בקבורה.

לכאורה ישנה ראיה לשיטת הרמב"ם מדברי הגמרא בבבא קמא קא ע"א.

"בגד שצבעו בקליפי שביעית - ידלק".

מהו המקרה בו עוסקת הגמרא? לפני זמן הביעור אין סיבה לשרוף את הבגד ולכן, כנראה, יש להבין כי מדובר על אחרי זמן הביעור, ומכאן ראיה שהביעור כולל גם איסור הנאה ואינו כולל רק חובה לחלק לאחרים.

כיצד ניתן ליישב בין המשנה לעיל לגמרא בבבא קמא?

תירוץ הרמב"ן

הרמב"ן בביאורו על התורה (שם) מסביר:

"ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירן...".

כלומר, מהות חובת הביעור היא ההפקר של הפירות לכל אדם (ואולי אף חיה ובהמה) ולאחר הביעור מותר לכל אדם לאכול מן הפירות. ברם איסור האכילה וההנאה על פירות אלו תקף רק לגבי מי שלא ביער את פירותיו אלא עיכבן בביתו. לדבריו, זו כוונת הגמרא בנדרים נח ע"א באומרה ש"לשביעית אין מתירין", מפני שיש לה היתר בהפקר. דברי המשנה שעניים ועשירים אוכלים אחר הביעור פירושם "אחר פעולת הביעור", ולא "אחר שעת הביעור". כלומר, מי שביער רשאי לאכול אך מי שלא ביער אינו רשאי לאכול אחר שעת הביעור. הוא מוסיף ואומר כי איסור זה הוא מדרבנן בלבד ואינו מן התורה.

תירוץ ה'מקדש דוד'

כל זה לשיטת הרמב"ן אך בדברי תוספות והר"ש לא נזכר כלל איסור אכילה ומשמע שהביעור אינו כרוך באיסור כזה. לשיטתם קשה מהגמרא בבבא קמא כפי שראינו.

המקדש דוד[2] מתרץ קושי זה על פי הירושלמי שראינו לעיל. רבי יוסי התיר לעניים ולעשירים לאכול, מן הפסוק "ואכלו אביוני עמך ויתרם". מדוע בכלל צריך פסוק כדי להתיר לאכול, הרי נאמר כבר שבשביעית מותר ליהנות מהפירות בכל דרך, שנאמר "לכם[3] - לכל צרכיכם"? אלא יש להסביר שההיתר של "לכם" אינו תקף לאחר שעת הביעור ויש צורך בהיתר מיוחד של "ואכלו...". ממילא ברור שרק אכילה מותרת מפני שרק זה נכלל בפסוק, ואין היתר ליהנות מפירות שביעית אחר זמן הביעור, ולכן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק.

ביאור שיטת הרמב"ם

ביעור פירות שביעית בחוץ לארץ

הגמרא בפסחים נב ע"ב מביאה מחלוקת תנאים בעניין פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ והגיע שעת הביעור.

"תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו. משום שנאמר: 'בארצך'".

רבינו דוד במקום מקשה מכאן על הרמב"ם: אם הביעור הוא איסור אכילה בלבד, לשם מה להביא את הפירות לארץ ישראל, הרי אפשר לבער אותם גם בחוץ לארץ, ובכל מקרה לא יוכלו לאכלם!

ניתן לומר ששאלה זו אינה רק פרקטית אלא אף עקרונית. אם לפי הרמב"ם אין מצווה בביעור עצמו אלא יש איסור באכילת הפירות ומבערים כדי שלא יוכלו לאוכלם, מדוע מגבילים את הביעור למקום כלשהו, הרי הביעור עצמו אינו מוקד החיוב!

אלו הן הנקברין...

לשאלות אלו יש לצרף את שאלת הרמב"ן בביאורו על התורה (במקור שהובא לעיל):

המשנה בתמורה לג ע"ב מונה את הנקברים והנשרפים:

"ואלו הן הנקברין: ...ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושיער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה... ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח - ישרף, ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם...".

התוספות (ד"ה הנשרפין) מסבירים שהנשרפים הם אלו שיש מצווה לבערם (כמו חמץ בפסח, ערלה וכדו') והנקברים הם אלו שרק אסורים בהנאה ובאכילה אך אין מצווה לבערם (כמו בשר בחלב, שור הנסקל, וכדומה) ולכן הנשרפים - אפרם מותר (כיוון שנעשתה מצוותו בטל איסורו), והנקברים - אפרם אסור (איסורם נמשך לעולם).

ומקשה הרמב"ן, אם אכן דין הביעור כולל כילוי של הפירות - כפי שסובר הרמב"ם, מדוע לא כללה המשנה את איסור פירות שביעית אחרי הביעור בתוך רשימת הנשרפים?

חובת ביעור ואיסור אכילה

ניתן להסביר את דעת הרמב"ם אם נבין שהאיסור בפירות שביעית שונה מן האיסורים האחרים. בכל האיסורים המוזכרים במשנה בתמורה, המוקד הוא איסור האכילה או ההנאה שלהם ועל כך נוספת חובת הביעור. בפירות שביעית, לעומת זאת, המוקד הוא החובה לבער את הפירות, כלומר, לגמור לאוכלם עד זמן הביעור. האיסור לאוכלם לאחר זמן הביעור מהווה נדבך נוסף על גבי האיסור הבסיסי. כך גם מדוייק מדברי הרמב"ם:

"כלה לחיה מן השדה - חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית".

(הלכות שמיטה ויובל פ"ז ה"א)

הרמב"ם מדבר קודם כל על חובת הביעור ולא על איסור האכילה מכיוון שהוא רואה בה חובה עצמאית, מעבר לאיסור האכילה. ניתן בהחלט לומר שחובה זו נדרשת דווקא בארץ ישראל. לכן מובן גם מדוע המשנה בתמורה לא מנתה פירות שביעית - הדברים שנשנו שם הם רק דברים שבהם האיסור הוא היסוד, בניגוד לפירות שביעית, שבהם האיסור הוא השלכה של החובה לבער.

ביעור על ידי אכילה

הרמב"ם כותב (הלכות שמיטה ויובל פ"ז ה"ג):

"ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור שורף באש או משליך לים או מאבד בכל דבר שמאבד".

ה'מקדש דוד' (סימן נט אות ב ד"ה "והנה שיטת הרמב"ם") מסיק מכאן שמותר לפי הרמב"ם לבער את הפירות על ידי אכילתם, ורק אם לא מצא מי שיאכל בשעת הביעור יבער בדרך אחרת. הדבר דומה לשיטת 'בעל המאור' בפסחים שאפשר לקיים "תשביתו" על ידי אכילת החמץ. דבריו מובנים היטב לפי המהלך שראינו לעיל - אין איסור אכילה עצמאי בפירות שביעית אלא חובה לבערם, ולכן אפשר לקיים את הביעור בכל דרך שהיא, העיקר שלא יישארו פירות אחר זמן הביעור[4].

שלשה כבשים בחבית אחת

על פי מהלכנו אפשר להבין גם משנה אחרת. המשנה בשביעית (ג, ב) עוסקת במי שכבש שלשה מיני ירק בחבית אחת והגיע זמן הביעור של אחד המינים:

"הכובש שלושה כבשים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר: אוכלין על הראשון. רבי יהושע אומר: אף על האחרון. רבן גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה - יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו. רבי שמעון אומר: כל הירק, אחד לביעור".

כלומר, לדעת רבי אליעזר כאשר אחד הירקות שבחבית הגיע זמן ביעורו - יש לבער את כל הירקות, לדעת רבי יהושע - כל עוד יש ירק שלא הגיע זמן ביעורו אין חובה לבער את הירקות שבחבית, ולדעת רבן גמליאל - כל ירק נדון בפני עצמו - לפי זמן ביעורו.

בירושלמי על אתר (פ"ט ה"ד) מקשים על רבי יהושע:

"ואין הראשון נותן טעם באחרון"[5]?

לכאורה יש להקשות גם על שיטת רבן גמליאל - אם יש איסור אכילה בירק הראשון מדוע לא נאסור את הירק האחרון מכיוון שבלע מהירק הראשון, כפי שאומרים בכל איסורי הנאה?

א.

הרמב"ן מתרץ, לשיטתו, שהביעור הוא מדרבנן או שרק איסור האכילה מדרבנן, ולכן רבי יהושע הקל ללכת בכל החבית על פי הירק האחרון, וגם רבן גמליאל לא החמיר לאסור את האחרון כיוון שבלע מהראשון.

ב.

הר"ש על אתר מתרץ שרבי יהושע סובר ששביעית בזמן הזה דרבנן ולכן יש מקום להקל וללכת אחר הירק האחרון.

ג.

כיצד יסביר זאת הרמב"ם הסובר שאיסור האכילה הוא מן התורה? לפי דברינו אפשר לתרץ ולומר שמכיוון שאין כאן איסור עצמאי אלא חובת ביעור - אין פועלים כאן הכללים הרגילים של איסורים - רבי יהושע הרשה לעצמו לראות בכל החבית גוף אחד ולקבוע שמבערים על פי האחרון. ואילו רבן גמליאל סבר שכל ירק יתבער על פי זמנו, ואין זה משנה אם נדבק בו קצת מירק אחר. לאור זאת ניתן להסביר את דעת רבי אליעזר בשתי צורות:

א. הוא חולק על העיקרון שאמרנו, וסובר שיש איסור עצמאי של אכילת פירות שביעית אחר הביעור וממילא ברור שכל הירקות יתבערו כיוון שבלעו איסור.

ב. הוא מודה לעיקרון שהבסיס הוא חובת הביעור אלא שלדעתו כל החבית הולכת לעניין זה אחר הירק הראשון.

לסיכום

בשיעור זה עסקנו בעניין ביעור פירות שביעית. ראינו את המחלוקת היסודית בין הרמב"ן שרואה בכך מצווה דרבנן, שעניינה הוא הפקר של הפירות מרשותו של האדם, לבין הרמב"ם שסובר שזוהי מצווה מן התורה ועניינה הוא כילוי מוחלט של הפירות לאחר זמן הביעור.

בחנו את ההשלכות השונות של המחלוקת, וכיצד כל אחד מן הצדדים מתמודד עם הסוגיות השונות הקשורות לביעור פירות השביעית.

בדרך זו העלינו אפשרות להבין כי יש כאן שני עניינים שונים: חובת הביעור, ואיסור אכילת הפירות. על ידי חלוקה זו ניסינו ליישב את דברי הרמב"ם עם הסוגיות.

 

[1] דעת חכמים מופיעה בתורת כהנים בהר פרשתא ג פ"ה ה"ה.

[2] סימן נט אות ב.

[3] "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו).

[4] דיוקו של ה'מקדש דוד' ברמב"ם אינו הכרחי ואפשר לומר שכוונתו של הרמב"ם היא שימצא אוכלים עד שעת הביעור ואם לא מצא ישרוף או יזרוק לים ואי אפשר לבער על ידי אכילה.

[5] לפי גרסת הר"ש מקשים שם גם על רבי אליעזר - "ואין האחרון נותן טעם בראשון?".