עירובין | דף לא | ביסוד ה"קולא" שבעירובי תחומין

הפרק השלישי במסכת עוסק בדין עירוב תחומין (ראה תוספות כו עמוד ב, ד"ה בכל). העירוב מאפשר לאדם להעתיק את מקום מגוריו מביתו אל קצה תחום השבת - במרחק אלפיים אמה, וכך למעשה "להכפיל" את תחום השבת, ולהלך בחופשיות עד למרחק של ארבעת אלפים אמה. ההיגיון בדין עירוב תחומין הוא, שניתנה לאדם הרשות בשבת להלך במרחב הסמוך לביתו. כאשר הוא מתקין עירוב בקצה התחום, הרי שהוא מעתיק את ביתו לאותה נקודה, וממנה ואילך רשאי הוא ללכת אלפיים אמה נוספים.

בגמרא בדף נ"א עמוד ב' נחלקו תנאים כיצד בדיוק מתבצעת העתקת הדירה לקצה התחום: יש הסבורים, שעל האדם להתייצב בקצה התחום בכניסת השבת, ובכך הוא קובע כי שם מקום מגוריו; ויש הסבורים שניתן להקל על האדם, ולעשות זאת בעזרת מזון שיונח בקצה התחום עבורו, אף שהוא עצמו כלל לא יעזוב את ביתו. על פי הדעה השניה, העתקת מקום המגורים לקצה התחום היא תאורטית בלבד, ואף הדעה הראשונה, הדורשת הימצאות בקצה התחום, מכירה בכך כי סוף סוף בכוונת אותו אדם ולשוב ולבלות את רוב השבת בביתו. נמצא, אם כן, שעל פי שתי הדעות האדם דר בביתו במהלך השבת כולה, עד לשלב שבו יצא מחוץ לתחום מכוח עירובו.

כאמור, התנאים בדף נא נחלקו אך ורק לגבי האופן המדויק של יצירת העירוב. עם זאת, בגמרא בדף ל עמוד ב מצאנו מחלוקת תנאים שורשית יותר:

"דתניא, חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב, עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם".

נחלקו המפרשים האם דברי בית שמאי מוסבים דווקא על עירוב תחומין או גם על עירוב חצירות (ראה קרן אורה ל עמוד ב, צל"ח לא עמוד ב, קורבן נתנאל על הרא"ש ועוד). אך לגופו של עניין, נראה שבית שמאי מבקשים לכפור במושג העירוב הוירטואלי. לדעתם, תחומו של אדם נקבע על פי מקומו בפועל, ולא ניתן ליצור באופן מלאכותי מקום מגורים בקצה התחום, כדי לצאת אל מחוץ לתחום בשבת. חנניה מוסיף ומדגיש, שיש צורך במעבר דירה פשוטו כמשמעו, הכולל את כל הציוד הנצרך לשבת. המעתיק באופן ארעי את מקום מגוריו לקצה התחום, אך השאיר אפילו בגד אחד הנחוץ לו בביתו, אינו קונה שביתה בקצה התחום.

עמדתם של בית שמאי לא התקבלה, כמובן, להלכה. נראה, שדחיית עמדה זו מבוססת על שתי נקודות, אשר מאפיינות את מסכת עירובין (ראה בעיון הפתיחה למסכת, דף ב). מחד גיסא, לדעת רוב רובם של הראשונים, האיסור לצאת מחוץ לאלפיים אמה הוא מדרבנן. אמנם, יש מן הראשונים שקיבלו להלכה את הדעה שהאיסור לצאת חוץ לתחום הוא דאורייתא, אך כאמור, שיעור אלפיים אמה הוא מדרבנן כמעט לכולי עלמא. ובכן, באיסור דרבנן עסקינן, ובו יש מקום להקלות שונות.

מאידך גיסא, כאשר מדובר על תקנת חכמים, ניתן לנהוג בדרך של "הם אמרו והם אמרו": הם יצרו את האיסור לצאת אלפיים אמה מחוץ למקום המגורים, והם קבעו כי מקום מגורים עשוי להיות גם מקום וירטואלי, שהונח בו מזון שתי סעודות. לשון אחרת, חז"ל לא התעלמו מן הנקודה שמעירים עליה בית שמאי, ומן העובדה כי מקום שכלי תשמישיו של אדם אינם מצויים בו איננו ביתו אליבא דאמת, אלא שהם סבורים היו שיש מקום להקל בזה בתנאים מסוימים. לכך מצטרפת העובדה כי לכתחילה יש להניח עירובי תחומין דווקא לדבר מצוה (ראה להלן בדף פב עמוד א) – והיות ומדובר על איסור דרבנן, כאשר נזקקו להתירו לצורך מצוה, הסתפקו גם במגורים וירטואליים.