בינו שנות דור ודור

  • הרב יהודה עמיטל
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"
(דברים א', ה')
ומסביר רש"י:
"באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם"
פירוש זה תמוה ביותר: עם ישראל בוודאי לא ידע שבעים לשון, ואף אם ידע - מה הטעם בתרגום התורה לשבעים לשון? וכי עם ישראל לא יבין את התורה באופן הטוב ביותר בלשון הקודש?
אלא, שדברי רש"י באים לבטא רעיון חשוב. שבעים הלשונות מייצגים את כלל שבעים התרבויות שבעולם (שבעים אומות). משה רצה ללמד את עם ישראל, שלתורה יש אמירה ביחס לכל תרבות ותרבות. במהלך ההיסטוריה קמו תרבויות שונות. כל אחת מהן התווכחה עם היהדות בנקודה אחרת, ותשובת היהדות לכל אחת הייתה שונה. המסר של משה בהעברת התורה בשבעים לשון הוא, שלתורה יש תשובה לכל אומה ולכל תרבות.
לדוגמא, תרבות המערב טענה כי אין כל סמכות היכולה לחייב את היחיד ולכן כל אדם רשאי לעשות כרצונו. לשיטתה, הדבר היחיד שיש לשמור עליו מכל משמר הוא זכויות היחיד. כנגד תפיסה זו, טוענת היהדות שיש גורם בעל סמכות הדורש מן האדם דרישות שונות – הקב"ה. לעומת זאת, עם הקומוניזם היה הוויכוח הפוך: הקומוניזם מודה בכך שאין היחיד רשאי לעשות כרצונו, אלא שמחלוקתו עם היהדות היא בשאלה מיהו בעל הסמכות – המנהיג או הקב"ה. מיד כמה דורות מתעוררת בעולם אידיאולוגיה חדשה, וליהדות יש אמירה לגבי כל תפיסה ותפיסה.
על הפסוק "בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר" (דברים ל"ב, ז') נהג בעל חידושי הרי"ם לומר, שכל דור צריך להתאים את התורה לתקופתו ולהוציא ממנה את היסודות החשובים והנחוצים להתמודדויות השונות של אותו דור. לדבריו, זהו תפקידו של הצדיק שבכל דור. שוב אנו רואים, שבתורה יש את כל הדרוש על מנת להתמודד עם כל דעה שהיא – רק צריך לדעת למצוא את הדברים בתורה.
ספר דברים פותח בהקדמה ארוכה:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"
רש"י מסביר שכל אתר רומז לחטא שביצעו בני ישראל במדבר, אולם הפשט הוא כדברי הרשב"ם – התורה רצתה לציין את המקום המדויק בו עמד משה בשעה שאמר את הדברים.
לאחר מכן, מופיע תיאור מדויק של זמן אמירת הדברים:
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ"
לבסוף, מתוארת התקופה המדויקת בה נאמרו הדברים:
"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי"
נשאלת השאלה, לשם מה מציין הכתוב את המקום, הזמן והתקופה המדויקים, בהם נאמרו הדברים? מאי נפקא מינה אם משה דיבר בא' בשבט או בא' באדר? אלא, שפסוקים אלו מבטאים בדיוק את הרעיון עליו עמדנו בתחילת הדברים. התורה רצתה ללמד אותנו, שדברי משה לא היו מנותקים מן המקום, הזמן והתקופה, בהם נאמרו. יש להתאים את המסרים של התורה לכל דור ודור, ולכן מדגישה התורה שמשה התאים את דבריו אל המקום ואל התקופה בה הם נאמרו.
בהקשר זה, יש להסביר אף דבר אגדה מענייני דיומא.
הגמרא בגטין נו. מספרת כי "עינוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". ללא ספק מדובר בביטויים חריפים ביותר. קיצור הסיפור המובא בגמרא הוא כזה: לאחר המעשה בקמצא ובר קמצא, הלך בר קמצא - שנעלב קשות מן הפגיעה בו - אל הקיסר, וטען באוזניו כי היהודים מרדו בו. כסימן וראיה לכך, הציע בר קמצא לקיסר שישלח קרבן לבית המקדש ויראה כי היהודים יסרבו להקריבו. בדרכו כשליח הקיסר המביא את הקרבן, הטיל בר קמצא מום קל בעינו של הקרבן ופסל אותו מהקרבה. החכמים ניצבו עתה בפני שתי ברירות: להקריב את הקרבן למרות מומו, או להרוג את בר קמצא על מנת שלא יוכל לשוב אל הקיסר. אותו ר' זכריה בן אבקולס סירב לבחור באחת מן האפשרויות, שהרי לכל אחת מהן חיסרון ידוע: יקריבו את הקרבן - יאמרו אנשים כי בעלי מומין קרבים; לא יקריבוהו - יאמרו כי המטיל מום בקודשים דינו מוות. לכן הוא נשאר פסיבי, הקורבן לא הוקרב והסוף ידוע...
רבי זכריה התעלם מהנסיבות וממה שעלול היה להיגרם בעקבות מעשיו, ובכך הביא חורבן כבד על עם ישראל. כאשר אדם עוסק בתורה או מקפיד על מצוותיה, אסור לו להיות מנותק מן המקום ומן הזמן. עליו להביט סביב ולחשוב היטב כיצד להתאים את תורתו אל הנסיבות הסביבתיות.
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ח
עורך: שאול ברט
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*