דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף ג | בין מעשה למעשה

הרב ירון בן צבי
11.08.2014

 

סוגייתנו עוסקת באדם שעבד עבודת כוכבים בשוגג. בניסיון להבין את המקרה עליו מדברת המשנה, נאמר בגמרא:

"אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה, אי דקבליה עליה באלוה - בר סקילה הוא! ואי דלא קבליה באלוה - לאו מידי הוא!


כלומר, כאשר מטרת ההשתחוויה היא קבלת הפסל כאלוה, המשתחווה חייב בסקילה ולא בחטאת. אולם, כאשר המשתחווה בסך הכל הראה כבוד למלך ולא קיבל את הפסל כאלוה אינו חייב בחטאת שאין זה מעשה של עבודה זרה.

יש לציין שאמירה זו נכונה אף אם יש אחרים שעובדים לאותו הפסל כעבודה זרה ואותו אדם משתחווה לו כמעשה של כבוד. באופן זה כתב רש"י (סנהדרין דף סא עמוד ב, ד"ה אלא דחזא):

"שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך, והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו, וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד והשתחוה לו".


מדברי בעלי התוספות (כתובות דף לג עמוד ב ד"ה אלמלי) משמע שאין להשתחוות לפסל שנעשה לכבוד מלך לכתחילה, לדבריהם ניתן ללמוד זאת מכך שחנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם ולא השתחוו לפסלו של נבוכנאצר. אולם, ניתן להסביר זאת בכך שהטעם לדבר הוא משום שהיה חשש שמא יהיה מי שיטעה ויחשבו שהפסל של נבוכדנאצר לא נעשה רק לשם כבוד אלא לשם עבודה זרה – וראה בעיון לדף טו במסכת תמורה על כך שפעמים שאסור לאדם לעשות דברים מותרים משום שאחרים יבואו לידי טעות (יש להעיר שהמקרה של חנניה מישאל ועזריה קיצוני יותר).

בשונה מהאמור לעיל, במצב בו ההשתחוויה או המעשה שאותו אדם עשה הוא כדרך שבה עובדים לאותה עבודה זרה, אף אם כל כוונתו הייתה לכבוד המלך או אפילו אם רצונו היה לזלזל באותה עבודה זרה, המשמעות של פעולתו היא כעובד עבודה זרה (סנהדרין דף סד עמוד א):

"תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא. אמרה לו: ולא יהודי אתה? - אמר לה: ומאי איכפת ליך. נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו: ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך. הפוער עצמו לבעל פעור - הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי".


כלומר, ישנו שוני מהותי בין המקרים: במקרה בו הפסל לא נעשה לשם עבודה זרה אין מי שמשתחווה לו לשם כבוד נחשב כמי שעובד עבודה זרה, וכך גם במקרה המובא בסוגייתנו בנוגע לאדם שחשב שהוא נמצא בבית הכנסת ולמעשה היה בבית עבודה זרה. היות ואדם זה מכוון ליבו לשמים מכל מקום מכיוון שהוא מכון ליבו לשמים – למעשה הוא לא עבד עבודה זרה, לא בשוגג ולא במזיד. לעומת זאת, במקרה בו אדם עשה את הפעולה שהיא כדרך העבודה זרה, למעשה הוא עבד עבודה זרה גם אם לבו לשמים – בדיוק כשם שברור שאותו אחד שמסופר עליו בגמרא לעיל לא התכוון לקבל על עצמו את אותה עבודה זרה לאלוה ובכל זאת הוא עבר על איסור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)