בין חיי פיצול לחיי אחדות

שיחה לשבת פרשת וירא תשפ"ד*

ככל העם היושב בציון, אף אנו מוצאים את עצמנו עומדים בתקופה האחרונה בפני קושי קיומי, כאשר אנו מתבוננים באירועי הדמים המתרחשים. יום רודף יום ושבוע רודף שבוע, ואנו מקווים ומצפים לרחמי שמיים ולהקלה ברצף האירועים. גם לו היינו משוכנעים שהאירועים אינם אלא אפיזודה חולפת – ולמרבה הצער, איננו יכולים להיות בטוחים בכך – עדיין היה המצב המיוחד שנקלענו אליו דורש התייחסות בכמה רבדים.

בראש ובראשונה – התייחסות ברובד המעשי. גם אנו, שאינם נמנים על כוחות הביטחון או על מעצבי המדיניות, נדרשים בשעה כזו להתנהג במשנה זהירות: להקפיד יותר על הליכות הנסיעה בטרמפים, להופיע בזמן לשמירות ולהיות ערניים יותר מתמיד לסיכונים ביטחוניים ולחפצים חשודים.

ברובד הקיומי, הקושי הנפשי נובע מהצורך לאמץ לעצמנו השקפת עולם מפוצלת, הכוללת התייחסות כפולה לאירועים. מו"ר הרב הוטנר זצ"ל קיבל פעם מכתב מתלמיד לשעבר, שכתב לו על הקושי הנפשי הכרוך בעזיבת הישיבה ובמעבר לתעסוקה אחרת. התלמיד עמד על הקושי בכך שחייו, כביכול, הפכו למפוצלים בין עולמה של תורה ובין העיסוק החדש שרכש לעצמו. ראש הישיבה זצ"ל השיב לו שחייו אינם מפוצלים – "divided life", אלא כפולים –
"dual life". כשם שאדם העובר מבית בעל חדר אחד לבית בגודל כפול אינו מתלונן, כך גם המעבר לחיים דואליים אינו צריך לגרום לקושי נפשי. בעיה דומה לזו שעליה דיבר הרב הוטנר זצ"ל – החיים ביותר מתדר אחד – מתעוררת גם בימים אלו. מחד, חשוב לנו – כפרטים וכציבור – לשדר מסר של המשך, רצף ונורמליות. אין הכוונה רק למסר המופנה כלפי חוץ, אלא אף למסר המשודר אל תוכנו פנימה: אנו ממשיכים להידבק בה' ולהכות שורשים בעבודתו, הן בתורה והן בתפילה, וממשיכים להקריב לפניו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ללא קשר למאורעות החיצוניים. זוהי אינה אשליה או העמדת פנים; עלינו לנסות באמת ובתמים לשמור על הרצף למרות האירועים הקשים.

כאשר אנו מפנים את מבטנו אל התדר השני, התמונה משתנה לחלוטין. כולנו מבינים שאיננו יכולים – ואף אם היינו יכולים, אין אנו מעוניינים בכך – להיות אטומים למתרחש בסביבתנו הקרובה ובמדינת ישראל בכלל. עצם זהותו של בן תורה כוללת את הרגישות למצבם של הסובבים אותו לצד הגדלות בתורה. הרב עמיטל שליט"א נוהג לספר את סיפור התינוק הבוכה, כדי להדגיש שהמודעות והרגישות לצרותיו של עם ישראל הן חלק בלתי נפרד מהמסר של ישיבות ההסדר; אולם חשיבות ההשתתפות עם הציבור בצרותיו לא הומצאה, כמובן, עם ייסוד ישיבות ההסדר, וכבר בגמרא אנו מוצאים מילים חריפות ביותר כנגד הפורש מן הציבור:

"תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהם, באין שני מלאכי השרת שמלָוִין לו לאדם, ומניחין לו ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצִבור – אל יראה בנחמת צִבור. תניא אידך: בזמן שצִבור שרוי בצער – אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר 'והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות'. מה כתיב בתריה? – 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'... אלא יצער אדם עם הצִבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצִבור... וכל המצער עצמו עם הצִבור – זוכה ורואה בנחמת צִבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר 'כי אבן מקיר תזעק וכפיס מקיר יעננה' ".    (תענית יא.)

גם במישור ההלכתי, אנו מוצאים כי הרמב"ם החמיר ביותר בדינו של הפורש מן הציבור. בניגוד לרש"י, שפירש את הגמרא בר"ה (יז.) המונה את אלו "שפירשו מדרכי צִבור" בין אלו ש"יורדין לגיהנֹם ונידונין בה לדורי דורות" כמתייחסת לעובדי עבודה זרה, פירש הרמב"ם את הביטוי כפשוטו:

"הפורש מדרכי צִבור – אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן – אין לו חלק לעולם הבא".     (הל' תשובה ג', יא)

הפורש מן הציבור ואינו נכנס בצרתן – אינו רואה בגאולה ואין לו חלק לעולם הבא. כבני תורה, כאזרחים נאמנים וכנמנים על תלמידי ישיבות ההסדר, אנו אמונים על כך שעלינו להזדהות – אם לא מעשית, לפחות קיומית ונפשית – עם צרת הציבור. כדוגמא וכמופת לתגובה אמונית בשעת צרה מביא התנ"ך את סיפורם של אנשי נינוה. על אלו, לאחר שנתבשרו שעירם עתידה להיהפך, מעיד הנביא "ויאמינו אנשי נינוה בא-לקים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" (יונה ג', ה). הכותרת היא האמונה בה', העמקת הקשר שבינו לבין אנשי נינוה, ומכך נבעו גם הגילויים המעשיים – צום, העצמת התפילה והחזרה בתשובה: "לא נאמר באנשי נינוה 'וירא אלקים את שקם ואת תעניתם' אלא 'וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה' " (משנה תענית טו.). בדומה לכך קובע הרמב"ם מסמרות לדורות, כאשר הוא מפרט את הלכות התענית:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבֹא על הצִבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו – ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב 'עונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם". (הל' תעניות א', א-ב)

מוקד התשובה הוא ראיית המאורעות באספקלריה אמונית. הצרה לא אירעה מעצמה או בשל סיבות גשמיות בלבד, וייתכן שביסוד הצרות עומדים החטאים וחוסר החזרה בתשובה. כדי להדגיש זאת ממשיך הרמב"ם וקובע:

"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרֹה נקרית – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות...".    (הל' תעניות א', ג)

כאמור, אנו מוצאים את עצמנו בימים אלו מפוצלים בין שני העולמות: מחד, אנו שואפים לשמור על תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, אך מאידך, האירועים והצער עליהם מכריחים אותנו לחרוג מהסדר הרגיל. מתוך שניוּת זו ניתן להגיע לחיים מפוצלים בין הלימוד לבין הפעילות הציבורית, ומתוך כך אף לגרום לקרע נפשי שהרגיעה המקוּוָה תוכל רק בקושי רב לאחות אותו; אך ניתן להתייחס לפיצול הנפשי גם בצורה שונה: לא כחיים קרועים בין שני מוקדים אלא כחיים כפולים. עלינו לשאוף לרבגוניות; לפעול לעומק, באמת ובתמים, בשני המישורים. מחד – לדבוק במשימותינו התורניות, ומאידך – לא להרפות מההזדהות והפעילות המתבקשת בעקבות המצב המיוחד. לאחוז בזה, אך גם מזה לא להניח ידינו. בצורה כזו נחתור לא רק לחיים כפולים – dual life, אלא אף לחיי אחדות – integrated life.  אנו חיים באמונה שהחייל המגן על העם ועל הארץ עוסק בעבודת ה', והעוסק בעבודת ה' המצומצמת – אם זו תפילה או תלמוד תורה – עוסק באותה עת גם בהגנת האומה, הן ברמה המטאפיסית והן ע"י הרמת רוחו של העם ופנייה לקב"ה שישמע אתתפילותינו ויענה להם. כך מתמזגות שתי המגמות הסותרות-לכאורה, ויוצרות ביחד את חייו של בן התורה: חיי אחדות והרמוניה, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים, ועם זאת גם שותפות רגשית ומעשית בגורלה של כנסת ישראל[1].

מצות "פרו ורבו" מוזכרת פעמיים בראשית התורה: כציווי לאדם הראשון ביום השישי, וכציווי לנח לאחר המבול. למרות המילים הזהות, משמעותו של הציווי בשתי המקומות שונה לחלוטין. אדם לא נדרש להתמודד עם בעיות כחלק מקיום הצו. הדרישה "פרו ורבו" הופנתה כלפיו כחלק מתהליך עבודת גן העדן ושמירתו, ותהליך זה לא היה כרוך בהתמודדות עם קשיים מיוחדים או בהתגברות על סערות ורעידות אדמה יוצאות דופן. נח, לעומת זאת, צווה באותו ציווי – אך בהקשר שונה לחלוטין: לאחר המבול, כאשר משימתו היא להפריח את השממה לאחר חורבנו הטוטאלי של היקום כולו. תחת הפשטות והקלות של עבודת גן העדן, נח נאלץ להתמודד עם קללת האדמה ועם חורבן הארץ, ומתוך כך לעצב וליישב מחדש את העולם ששמם. ההבדל שבין שני ציוויים אלו, עשוי לשמש אותנו אף כאשר אנו בוחנים את דרכינו כיום. אנו נוטים לראות את ישיבתנו המחודשת בארץ ישראל כהגשמת חלום דורות – מעין עבודת גן העדן. לפרקים אנו מקבלים תזכורות כואבות לכך שאנו חיים במציאות הדומה יותר לזו של נח, מציאות הכוללת קרבנות, סיכונים, אתגרים ומאמצים מרובים. אנו מאמינים שהברכה תתקיים, אך עלינו להכין את עצמנו בינתיים להרבה מאמץ ואורך רוח, תוך השתתפות עם ישראל בצרותיהם ושמירה מוקפדת על תמידים כסדרם. בסופו של דבר – לאחר כל המהמורות והקשיים, כאשר נראה בעינינו את הגשמתו של החזון "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע" – אזי נוכל להתמסר בכל ישותנו ואישיותנו לתורה ולתפילה, ונזכה שתקויים בנו משאלתו האחת של דוד המלך, שעידן עצמו כתולעת בבית המדרש והקשה עצמו כעץ במלחמתם של ישראל: "שִׂבְתִּי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו".

* סיכום שיחה שהעביר הרב, מר-חשון תשס"א, בעקבות האירועים האחרונים. השיחה סוכמה ע"י יצחק ברט, ועברה את ביקורת הרב. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 783. לצערנו, מתאים להוציא שיחה זו גם השנה.

[1] כאן ציין הרב שני ביטויים מעשיים להשתתפות בגורל האומה: ראשית, בתפילות מנחה וערבית יוסיפו פרקי תהילים לאחר התפילה; ושנית – תלמידי הישיבה יתענו ביום שני, היום הראשון של תעניות בה"ב, ידאגו לכך שיהיה מניין מתענים גם בשני הימים האחרים של בה"ב, ויקיימו בהם תפילות של ימי תענית (כולל סליחות, הוספת "עננו", קריאת "ויחל" וכו'). [נ.ב. שבוע שעבר, טו במר-חשון, חלק נכבד מתלמידי הישיבה והרבנים החלו בתעניות שני, חמישי ושני. כחלק מימי התענית וזעקה, תפילת מנחה התקיימה במתכונת של תענית ציבור במסגרתה התפללנו "עננו ה' עננו".]