תרומה | בין המשכן למקדש

פרשתנו פותחת את פרשיות המשכן, שיביאונו עד לסיומו של ספר שמות. בשיעור זה נבקש לעמוד על שאלה מהותית: מה בין המשכן למקדש, שייבנה בתקופה מאוחרת יותר, בימי שלמה? האם ההבדל מצטמצם לשוני המבני החיצוני שבין המשכן הארעי לבין בית המקדש הקבוע, ולמעשה המקדש הוא המשכו הטבעי של המשכן? או שמא אלו שני מבנים שונים בעלי תפקידים שונים?

נפתח בהבדל המבני, הקשור לאפשרות הראשונה שהצענו. אין ספק שיש משמעות רבה להבדל החיצוני שבין המבנה הארעי של המשכן לבין בית המקדש, שהוא בית קבע השוכן במקום אחד. כבר בנבואה הראשונה על בית המקדש – התשובה שהשיב ה' בפי נתן הנביא להצעתו המרומזת של דוד לבנות לו בית – מובלט הבדל זה: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן" (שמ"ב ז', ו). לפי פסוק זה, השוני המרכזי של המקדש מן המשכן הוא ההבדל שבין "יָשַׁבְתִּי" ל"מִתְהַלֵּךְ" ושבין אוהל לבית: המשכן מייצג תקופה ארעית, שבה אין השכינה שורה במקום גאוגרפי אחד, אלא מתהלכת עם בני ישראל ועוברת עמהם ממקום למקום; ואילו בית המקדש אמור להיות מושב של קבע.

להבדל זה יש ביטוי בולט בהבדל אחר שיש בין מבנה המשכן למבנה המקדש – בכרובים. הן במשכן הן במקדש מובע הרעיון שהשכינה שורה על גבי הכרובים. אלא שיש הפרש גדול ביניהם בעניין זה. במשכן מודגש שהשכינה שורה על הכרובים משום שהם נמצאים על הכפורת אשר על ארון העדות, כאמור בפרשתנו:

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים... וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל                                             (כ"ה, יח–כב).

בבית המקדש, לעומת זאת, אין הכרובים קשורים למקום הארון, אלא הם חלק מן הבית עצמו:

וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ... וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף. וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב        
                                                  (מל"א ו', כג–כח).

הארון איננו נזכר כלל בפרק זה, והכרובים אינם חלק ממנו, כי אם מן הבית עצמו. ההבדל ניכר גם בחומר שהכרובים עשויים ממנו: במשכן הכרובים עשויים מקשה זהב, כמו הכפורת (וכן המנורה), ואילו במקדש הם עשויים מעצי שמן מצופים זהב, כקירות הבית. כללו של דבר, במשכן מיקום הכרובים קשור לארון, הנע ממקום למקום, ואילו במקדש, שהוא המקום שבחר ה' להשרות בו את שכינתו, הם חלק מן הבית – קבועים במקומם, ואין להזיזם ממנו.

ביטוי אחר לפן הקביעות שבארון נוגע לבדים. התורה מדגישה שכל כלי המשכן מוכנים תמיד לתנועה ולמעבר למקום אחר, ועל כן הבדים הם חלק בלתי-נפרד מהם. דבר זה מודגש במיוחד בארון, שבו התורה מצווה: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (כ"ה, טו).[1] כאשר הארון מגיע למקדש הבדים נשארים בו, אך נעשה בהם שינוי: "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה" (מל"א ח', ח). בביאור פסוק זה כתב רד"ק:

האריכו אותם לחוץ, כלומר שמשכו אותם כלפי חוץ, לפי שלא היה צריך עוד לשאת בכתף. ומתחילה היו הבדים נתונים בארון בשווה, שהיו עודפים אחורי הארון כמו לפני הארון... וכיון שהביאו הארון לדביר כמו שהיה עם בדיו, ולא היה עתיד עוד לנשוא בכתף, האריכו הבדים ומשכום כלפי חוץ, עד שנראו ראשי הבדים על פני הדביר, כדי שיהיה נכנס שם כהן גדול ביום הכפורים להקטיר בין הבדים ולא יהיה פונה הנה והנה.

אם כן, זהו ביטוי נוסף לקביעות מקום המקדש ולשאיפה שהארון יהיה שם עד עולם.[2]

ב. משכן העדות ואוהל מועד

ברם, נראה שיש הבדלים חשובים עוד יותר בין המשכן למקדש.

מה היה ייעודו של המשכן? התורה מציינת שתי מטרות לבניין המשכן, המתבטאות בשני שמותיו: משכן העדות (להלן ל"ח, כא ועוד) ואוהל מועד.

הצירוף 'משכן העדות' משמעו: המקום שהעדות שוכנת בו. 'העדות' היא כמובן כינוי קצר ל'לוחות העדות' (עיין ל"א, יח; ל"ב, טו) שעתיד משה לקבל. ומכאן שמו של הארון 'ארון העדות', כי הוא מקומם של הלוחות, כמבואר בפרשתנו:

...וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת...    (כ"ה, כא–כב)

על מה מעידים לוחות העדות? מכיוון שעל הלוחות כתובים "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (ל"ד, כח), סביר להניח שהם מעידים על מעמד הר סיני, שהוא מעמד הברית המרכזי שבין עם ישראל לקב"ה. הלוחות מעידים על מעמד זה לדורי דורות, והעדות נשמרת במשכן העדות.[3]

הצירוף 'אוהל מועד' מוסב על ייעוד אחר של המבנה – המקום שהקב"ה נועד בו למשה, כאמור: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (כ"ה, כב).

בארון שבקודש הקודשים מצטרפים אפוא שני היבטים של המשכן. מצד אחד, הארון הוא מקום משכנה של העדות על מעמד הר סיני. מצד שני, מעליו נמצאים הכרובים, שביניהם הקב"ה נועד למשה ומדבר אתו.

ניתן לראות בשני היבטים אלו ביטויים בסיסיים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. לוחות העדות מנציחים את מתן התורה שבכתב. ואילו ההיוועדות עם משה, עניינה בראש ובראשונה בהתפתחות התורה מעבר למה שניתן בכתב: כדי להתמודד עם מצבים חדשים, נכנס משה לאוהל מועד וקיבל שם את דבר ה', שחידש לו את ההלכה הדרושה.[4] 'התורה שבכתב' שבארון היא הבסיס היציב והבלתי-משתנה, ועל גביו, מבין שני הכרובים, מתחדש דבר ה'.

שני היבטים אלו ניכרים גם בכיסויי המשכן. שני כיסויים עיקריים יש למבנה, ולכל אחד מהם שם משלו. הכיסוי התחתון – היריעות העשויות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני – מכונה תמיד "המשכן", כאמור בפרשתנו:

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי... חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ... וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד        (כ"ו, א, ג, ו).

ואילו היריעות שמעל – יריעות העזים – מכונות תמיד "אֹהל", כאמור בהמשך אותו פרק:

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם... וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד... וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד (כ"ו, ז, ט, יא).

מכל האמור לעיל יובן היטב הצורך בשני כיסויים. היריעות התחתונות מכסות את ארון העדות, לפיכך הן קרויות "המשכן" – משכן העדות. היריעות שמעליהן הן כיסוי סמלי למקום ההיוועדות עם ה', ועל כן הן מכונות "אֹהל" – אוהל מועד.

ג. וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים

למקדש היו כנראה מטרות שונות לחלוטין. אכן, גם במקדש נמצא הארון, תחת הכרובים הקבועים שבבית. אבל עניין ההיוועדות עם ה' איננו נזכר בו כלל ועיקר! לעם ישראל לא קם עוד נביא כמשה, שה' דיבר עמו פנים אל פנים, ורוח הנבואה השורה על הנביאים אינה קשורה למקדש.

במקום זאת יש למקדש תפקיד שונה לחלוטין, שלא נזכר במשכן. שלמה מייחד נאום ארוך להגדרת ייעודו של המקדש, ועיקרו מסוכם בפסוקים אלו:

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ                                                   (מל"א ח', כט–ל).

בהמשך הנאום שלמה מונה עתות צרה ומצוקה שונות שבהן ירצה אדם להתפלל אל ה', ואף אירועים כלליים, כגון מלחמה, ואפילו גלות, שגם בהם יפנו אל ה'. לפי הנאום, המקדש הוא מקום מיוחד, שדרכו התפילות מגיעות אל ה' ישירות ומתקבלות ברצון לפניו. המקדש הוא מעין 'לשכת פניות הציבור' של הקב"ה בעולם, ומהותו העיקרית: מקום שמיעת התפילות. בפרק הבא הקב"ה מבטיח לשלמה שכך אכן יהיה:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים                   (שם ט', ג).

נמצאנו למדים שיש הבדל מהותי בין ייעודו של המקדש לייעודו של המשכן. אפשר להגיד שהמשכן הוא המקום שבו הקב"ה מדבר עם משה ועם בני ישראל, ואילו המקדש הוא המקום שבו הקב"ה שומע את תפילות בני ישראל.

ד. כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים

וכאן ניכר הבדל נוסף בין המשכן למקדש. אחד המצבים ששלמה מזכיר בתפילתו הוא פנייה של נכרי אל הקב"ה:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי  (שם ח', מא–מג).

לפי שלמה, המקדש איננו מיוחד רק לעם ישראל. גם נכרי יכול לבוא להתפלל בו, ושלמה מבקש שה' ישמע גם לתפילתו, כדי לקדש שם שמים: "לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה". למקדש יש אפוא ייעוד אוניברסלי.

ייעוד זה נזכר בכמה וכמה נבואות ידועות, ונציין כאן כמה מן המפורסמות שבהן, מספר ישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'...                                                         
                                                   (ישעיהו ב', ב–ד).

וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים         (שם נ"ו, ז).

וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'      (שם ס"ו, כג).

הבדל זה בין המשכן למקדש משתקף גם במידת השותפות של אנשים נכרים בבניינם. המשכן נבנה כולו בידי אנשים מבני ישראל, ואך ורק מתרומותיהם של בני ישראל, ולא מצאנו נכרים בבניינו. המקדש, לעומתו, נבנה מלכתחילה בשיתופו ובסיועו של חירם מלך צור:

וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי... וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ‑לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ‑לֹהָי... וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן... וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים                 
                                                 (מל"א ה', טז–כב).[5]

נראה שמעורבות זו איננה מקרית, והיא ביטוי לחלק שיש לאומות העולם במקדש.[6]

ד. בין תשרי לניסן

מכל האמור יובן הבדל נוסף בין המקדש למשכן. המשכן הוקם בראש חודש ניסן:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן        (שמות מ', יז).

המקדש, לעומתו, נחנך בחודש תשרי, בחג הסוכות:

אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן. וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי...    (מל"א ח', א–ב).

בין תשרי לניסן יש שוני מהותי. בתורה אנו מוצאים שני לוחות שנה. מצד אחד, התורה אומרת שלוח השנה מתחיל בניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב). וכך אכן נמנים החודשים בתורה: החודש הראשון (שמות מ', יז ועוד) הוא חודש ניסן, החודש השני (במדבר י', יא ועוד) – אייר, וכו'.

מצד שני, קיים גם לוח שנה אחר, המתחיל בחודש השביעי דווקא. שנת היובל מתחילה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים" (ויקרא כ"ה, ט), ותקיעת השופר ביום זה מבטאת את קדושת השנה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (שם, י). יום הכיפורים משמש אפוא כ'ראש השנה' של שנת היובל. עם זאת, התורה אומרת שחג הסוכות חל "בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כ"ג, טז) ושמעמד הקהֵל הוא "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים ל"א, י).

לשני לוחות השנה הללו מהויות שונות לגמרי. לוח השנה המתחיל בתשרי הוא לוח השנה החקלאי, שתחילתו בתחילת השנה החקלאית, וסיומו – בסופה. שנה זו מתחילה ומסתיימת בתקופת תשרי, אך גבולותיה אינם מדויקים: הם תלויים בגורמים המשתנים משנה לשנה, כגון כמויות הגשמים וזמן ירידתם (ומה עוד שהחודשים נקבעים בתורה על פי הירח, ולא על פי השמש). אשר על כן, קשה לקבוע יום מסוים שהשנה מתחילה בו, והתורה רואה את החודש כולו כחודש של מעבר בין השנים החקלאיות. לפי לוח זה, חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו האדם נהנה מיגיע כפיו בשנה שחלפה, לפיכך נחשב חג זה ל"צאת השנה". ואולם, בד בבד מתחילות בתקופה זו ההכנות לשנה החקלאית החדשה, ועל כן ניתן לראות את חודש תשרי גם כתחילת השנה. עונה זו היא אפוא ראשית השנה וסיומה גם יחד, כי בה מסתיים ומתחיל המעגל החקלאי הטבעי.

לעומת זאת, קביעת חודש ניסן כ"ראש חדשים" עומדת בניגוד למעגל החקלאי הטבעי. לוח השנה המתחיל בניסן הוא לוח שנה היסטורי, ובו מעגל השנה מתחיל ונגמר בראש החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים.

ניתן להגיד שלוח השנה החקלאי הוא לוח שנה אוניברסלי, ואילו לוח השנה ההיסטורי הוא לוח השנה המיוחד לעם ישראל, שהרי סופו ותחילתו בתאריך החשוב ביותר בתולדות עם ישראל: מועד צאתנו ממצרים.

גם שני החגים העומדים במרכזם של שני חודשי תחילת השנה – סוכות בתשרי ופסח בניסן – מייצגים את שני הפנים הללו. חג הסוכות הוא חג אוניברסלי כבר מעצם מהותו כחג האסיף – משמעות כללית, שאינה קשורה לעם ישראל דווקא.[7]

לאוניברסליות של חג הסוכות יש כמה וכמה ביטויים, וכאן נזכיר בקצרה רק שני מקורות בעניין. בנבואת זכריה נאמר:

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ‑אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ‑אוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם (זכריה י"ד, טז–יז).

מפסוקים אלו נראה שלעתיד לבוא ישתתפו כל הגויים בחגיגת חג הסוכות, בשל הקשר ההדוק שבינו ובין ירידת הגשמים בשנה שלאחריו. קשר זה רלוונטי לכל העמים, ולכן צריכים כולם לחוג את החג.

המקום של אומות העולם בחג הסוכות הודגש גם בדברי חז"ל. ידועים דברי הגמרא על שבעים הפרים הקרבים במקדש בשבעת ימי החג:

אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות (סוכה נה ע"ב).

חג הפסח, לעומת זאת, מיוחד לעם ישראל, שהוא לבדו יצא ממצרים וזכה להשגחתו המיוחדת של הקב"ה. ואכן, התורה מדגישה את האיסור לשתף גויים בחג זה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ... וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ  (שמות י"ב, מג–מח).

מעתה יובן היטב ההבדל שבין מועד חנוכת המקדש למועד חנוכת המשכן. המשכן, המיועד לעם ישראל בלבד, נחנך בחודש ניסן, הפותח את המניין ההיסטורי הייחודי לעם ישראל. במקדש, לעומת זאת, יש גם ממד אוניברסלי, ועל כן הוא נחנך בחודש תשרי, שהוא תחילתה וסופה של השנה האוניברסלית, ובחג הסוכות,[8] שגם לו משמעות אוניברסלית.

 

 

 

 

---