בונה ירושלים ה'

כמידי שנה, אף השנה נחוגה בישיבה מסיבת יום ירושלים. את אירועי היום פתח, לאחר ההבדלה, הרב עמיטל בשיחה שהתקיימה בבהמ"ד. הרב דן בפסוק: "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבא-ות כי טוב כי לעולם חסדו..." (ירמיהו, ל"ג). אנשי כנסת הגדולה, בתקנם את נוסח "שבע ברכות", החליפו את סופו של הפסוק - "קול אומרים הודו..." ב"קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". טעם הדבר הוא שלאחר החורבן, בתקופות של יאוש, כאשר שיבת ציון נראתה כחלום רחוק מהמציאות, חששו חכמינו שירושלים תיהפך לסמל רוחני בלבד ותאבד את משמעותה המוחשית והמעשית. משום כך, ניסחו את הברכה כך שירושלים תיתפס ע"י המברכים כדבר מוחשי יותר, תוך שימוש בציורים חיים מתוך המציאות היומיומית.

על הפסוק הנזכר אמרו חז"ל: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות". משמעות הדברים היא שיש צורך בקריאה נכונה של המציאות, בראיית יד ה' הפועלת בתוך המאורעות המתרחשים לנגד עינינו. כך, מי שזוכר את המצב הקשה והמסוכן בו היינו שרויים ערב מלחמת ששת הימים, ורואה את המהפך החד והפתאומי שחל בימי המלחמה; הניצחון הגדול ובעיקר שחרור ירושלים, ואינו רואה בכך את התגלות רצון ה' בעולם, אף הוא כ"עובר בחמישה קולות".

הרב ציין אף את העימות הקיים בין יום העצמאות ויום ירושלים, והתייחס להבדל אחד עקרוני ביניהם. המדינה הוקמה בתש"ח בעזרת סיוע מסוים של אומות העולם, שניסו לכפר בכך על עמידתם מנגד בשואה. בכך נוצר עימות בינינו לבינם בשאלה לזכות מי נזקפת הקמת המדינה, עימות שתבע את מחירו מעצמאותנו. בתשכ"ז, לעומת זאת, לא היה ספק שהניצחון הושג בכוחו של עם ישראל ובעזרת הקב"ה בלבד. אף לא אומה אחת היתה מוכנה לעזור, אף לא אחד שותף לניצחוננו. ביום זה ניתן בהחלט לקרוא את הנבואה בישעיה ס"ג, שנאמר בה: "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי... ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך... חסדי ה' אזכיר תהילות ה' כעל כל אשר גמלנו ה'...".

לאחר השיחה נערכו ריקודים בחדר האוכל הקטן עד אשר הסתיימו ההכנות לסעודה. ראשון הדוברים בסעודה היה יאיר יניב (ח'), שדן ביחס הגומלין הקיים בין קדושת ירושלים וקדושת ארץ ישראל. אחריו, נשא דברים הרב ליכטנשטיין, שדיבר על שני סוגים של נחמה, הקשורים בירושלים. הסוג הראשון, עפ"י הפסוק: "שמחו את ירושלים וגילו בה... למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה... כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנחמו" (ישעיה, ס"ו). בתיאור זה של ישעיהו, כנסת ישראל מתנחמת בירושלים. אף בחורבנה, שימשה עבורנו ירושלים במשך תקופת הגלות מקור חוסן והשראה, בקיום הקשר לשרשי העבר ולחזון העתיד. כמו כן, כעת, בעת גאולה ובניין, שואבים אנו כח ועצמה רוחנית מירושלים המתחדשת. אך ישנו גם פן שני, והוא מבוטא בפסוק: "נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים וקראו אליה..." (ישעיה, מ'). כאן התפקידים מתחלפים, ועלינו מוטל התפקיד לנחם את ירושלים: לנחם אותה בשעת חורבנה ושממונה, ע"י זכירתה ודרישתה (זהו חלק מהתפקיד של עשיית זכר למקדש), אך באותה מידה - לנחם אותה בבניינה ובצמיחתה, ע"י הלל ושירה מחד, ובניה ועשייה מאידך.

בשעה זו, חוגגים אנו חצי יובל לירושלים - באופן סימלי - חצי עולם, המזכיר לנו את חובתנו להודות ולהלל על כל אשר כבר זכינו לו והשגנו, ובו-זמנית את המלאכה הרבה שעוד מוטלת עלינו - בבניה מעשית ורוחנית - כדי שירושלים תשוב לימי קדושתה ותפארתה, ימי השראת השכינה ועבודת בית המקדש.

לאחר שיחתו של הרב הפליג ר' ידעיה הכהן בסיפורים וזכרונות מירושלים של פעם. חתם את הסעודה מר זבולון אורלב, מנכ"ל משרד החינוך, שסיפר מחוויותיו מהמלחמה על ירושלים. לאחר הסעודה נמשכו  הריקודים, ולאחריהם התקיים ערב שירי ירושלים במדרגות היורדות לספריה.