בא לכלל כעס, בא לכלל טעות

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת שמיני
"בא לכלל כעס, בא לכלל טעות"[1]
א. הקדמה
לאחר הטרגדיה של מות נדב ואביהוא בני אהרן (ויקרא, ט', כד - י', ז), התורה מתארת תקרית קשה שבמהלכה משה רבנו כעס על אהרן ובניו הנותרים, על רקע שריפת שעיר החטאת:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.
מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'.
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'.
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.
(ויקרא, י', טז - כ).
משה רבנו מגלה ששעיר החטאת נשרף והדבר מעלה את חמתו, כיוון ששעיר החטאת צריך להיאכל כשאר החטאות החיצוניות שדמן לא הובא אל הקודש (עיינו ויקרא, ו', כג). אהרון משיב על כך ששעיר החטאת נשרף לא בגלל מעמדו כחטאת פנימית, אלא בגלל מעמדם ההלכתי של הכוהנים כאוננים לאחר מות קרוביהם: בגלל שנאסר על הכוהנים לאכול מבשר הקודש,[2] לא היה מנוס מלשרוף את שעיר החטאת. תשובתו של אהרן מניחה את דעתו של משה רבנו, אך היא מעוררת שאלה אחרת: וכי משה רבנו לא ידע שאונן אסור באכילת בשר הקודשים?
במדרש רבה ישנה התמודדות עם שאלה זו:
"ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה"... מיד "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר". וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה.
(ויקרא רבה [וילנא], שמיני, י"ג, א).
כאשר משה רבנו ראה שהשיער נשרף הוא מיד כעס, ובגלל הכעס נתעלמה ממנו ההלכה שאונן אסור באכילת בשר קודשים. בהמשך המדרש מובאים דברי רב הונא, שמונה שלושה מקומות בהם משה רבנו כעס ועקב כך נעלמה ממנו הלכה.
בעקבות בעלי המוסר, נעמוד במהלך השיעור על מהותו של הכעס, ולאור זאת ננסה להבין מדוע הכעס גרם להיעלמותן של ההלכות ממשה רבנו.
ב. שלמות המידות הנצרכת לידיעת התורה
ר' חיים שמואלביץ הקדיש מאמר לנושא "גנות הכעס". בפתח הדברים (שיחות מוסר, מאמר פ"ז, עמוד שע"ו) הוא עומד על כך שמלבד המאמרים המצויים בדברי חז"ל בגנות הכעס, אנו מוצאים ביחס לכעס אפיון מיוחד שלא נאמר על המידות המגונות האחרות, והוא שהכעס גורם לאדם לאבד את מעלותיו הרוחניות:
ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו...אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו...
(פסחים סו:).
בהמשך הדברים ר' חיים מחדד נקודה נוספת ביחס לכעסו של משה רבנו ושכחת ההלכה בפרשת שמיני:
עוד יש להתבונן בעובדה זו של שעיר החטאת, שלפי דברי האוה"ח[3] נמצא שבתחלה ידע משה את ההלכה שאונן אסור בקדשים, וכעס רק על שהורו דין זה בפניו, וכיון שכעס, בתוך כדי דיבור ממש נתעלמה ממנו ההלכה, ובא עליהם בטענה אחרת ששרפוהו שלא כדין. והדבר מפליא, שאף שחכמתו של הכועס מסתלקת ממנו, אבל איך ישכח מה שהיה יודע זה עתה?
(שיחות מוסר, מאמר פ"ז, עמוד שע"ו).
להבנת אור החיים, כעסו של משה רבנו לא היה על עצם שריפת החטאת, אלא על כך שאהרון ובניו הורו הלכה בפניו ולא שאלו אותו מה לעשות עם שעיר החטאת. לפי דברי אור החיים עולה שברגע הכעס גם משה רבנו ידע שהשעיר נשרף בגלל האנינות, ובכל זאת הכעס גרם לשכחת הדבר שהיה ידוע לו לפני רגע. ר' חיים תמה על כך, כיוון שגם אם נוכל להבין שהכעס פוגע בכוח הזיכרון של האדם ולכן תשכח ממנו הלכה שנלמדה לפני זמן רב, כיצד יתכן שהכעס גרם למשה רבנו לשכוח את ההלכה שהייתה ידועה לו לפני רגע? לאור תמיהה זו, ר' חיים מסביר בהרחבה את הדברים:
וביאור הדברים הוא, דהנה ידוע שאין חכמת התורה כשאר חכמות, שהן אינן שייכות לאדם עצמו, ויכול האדם להיות מושחת שבמושחתים ויחד עם זאת להיות חכם גדול מאד בחכמות העולם, וכמו שמצינו בכמה מגדולי חכמי אומות העולם כידוע. ואילו תכמת התורה אינה כן, היא לא תשכון בגוף אשר אינו נקי ממידות רעות, ומשום שהיא שייכת לעצמותו של האדם. ובגמ' קידושין (לב ב) אמרו: "אמר רבא אין, תורה דיליה היא, דכתיב (תהלים א ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה" ופרש"י:[4] "כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה - בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו", ונראה שאין הרבותא בזה שהתורה יכולה להעשות תורה דיליה - "תורתו", אלא להיפך, התורה נשארת תורת ד', אלא שהאדם זוכה שהוא עצמו נהפך להיות תורה, ולכן היא קרויה "תורתו", ונמצא שאין התורה כשאר חכמות שהם השגות שהאדם משיג בשכלו, אלא התורה נעשית עצם מציאותו.
ומשום כן, לא זו בלבד שמי שמידותיו פגומות אין בכחו לקנות את חכמת התורה, אלא שגם החכמה שיש לו כבר מסתלקת ממנו כיון שבא לכלל כעס, ואף החכמה שהיתה בו זה עתה, ומשום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו הרי בשעה זו חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה.
(שם).
ג. הכעס פוגם בצלם אלוקים
ר' חיים פרידלנדר עסק בהרחבה במידת הכעס, ובמהלך דבריו הוא מצטט דברים שכתב ר' חיים ויטאל:
נבין את חומרת הדברים עפ"י[5] מש"כ[6] רח"ו[7] בשם הזוהר (שערי קדושה ח"ב,[8] שער ד) "אי בר נש כעיס עקר מיניה נשמתא עילאה קדישא ומשרי באתרה סטרא אחרא... ודא איהו 'טורף נפשו באפו' (איוב, י"ח, ד), דטריף ועקר נפחייה ואשרי באתרה אל זר" (זוהר ב, קפב.) [אדם הכועס עוקר ממנו את הנשמה העליונה הקדושה ובמקומה שורה הסטרא אתרא... וזה הוא 'טורף נפשו באפו', כי טרף ועקר נפשו והשכין במקומה אל זר].
עוד האריך הרח"ו ז"ל בשם האריז"ל[9] (שער מאמרי רז"ל אבות פ"ב מי"ב, על המשנה "אל תהי נוח לכעוס") וזה לשונו: "בענין הכעס היה מקפיד מורי זלה"ה יותר מכל שאר העבירות, כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה אלא הכעס, והענין כי כאשר יכעוס האדם יסתלק ממנו הנשמה אשר בו, ותכנס בו נפש מצד החיצונים... וזהו פירוש פסוק 'טורף נפשו באפו', ר"ל כי האדם 'טורף נפשו' ועושה אותה טרפה וממיתה בכעסו 'ואפו', והוא טורפה ומשליכה ממנו, ואעפ"י[10] שעשה האדם כמה תיקונים ומצוות רבות הכל נאבדים ממנו לגמרי, כי נאבד ממנו אותה הנשמה ובאה אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כבתחילה, וכן בכל פעם ופעם שיכעוס, נמצא כי בכל פעם אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו...וע"ז[11] אמר 'טורף נפשו באפו', ולא יוכל להשיג שום השגה מי שהוא בעל כעס כי הוא בונה, וסותר בכל עת מה שבונה".
"אך שאר עבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה ונשארת בו פגומה, ובתיקון יחיד לאותה עבירה יוסר הפגם ההוא, אך הכעס צריך תקונים והכנות רבות לחזור להביאה אחר שנטרפה, ובאולי ח"ו[12] אין לו שום תקנה כפי בחינתו ומציאות הכעס. לכן צריך ליזהר אפילו בשום כעס מדבר מצוה, וכמעט שהוכיחני כמה פעמים מורי ז"ל על שהייתי מתכעס על אחי כשהיה לומד עמי, ולא היה לומד כרצוני והייתי מתכעס עליו, ואפילו בזה הוכיחני מורי זלה"ה מאד מאד", עכ"ל.
(שפתי חיים, מידות ,חלק א', עמודים רלח - רלט).
העיקרון העולה מדברי הזוהר והאר"י הוא שהכעס מסלק מהאדם את נשמתו האלוקית והוא נמסר בידי כוחות הטומאה. איבוד העשתונות, שמאפיין יותר מכל את הכעס, גורם לאדם להסיר מעליו את צלם האלוקים שבו ולמסור את עצמו לשליטת היצרים האפלים. זהו גם ההסבר למאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (שבת קה:).
ר' חיים פרידלנדר חותם את הפרק בפסקה שכותרתה היא "הלימוד המעשי מפרשיות אלו":
פרשיות אלו מלמדות אותנו עד כמה אנו צריכים להזהר מכל שמץ של כעס, אם כה גדולה היתה התביעה על גדולי האומה, כשנתבעו על שמץ של כעס, רק באו "לכלל כעס" - וכבר נתעלמה מהם החכמה ונסתלקה הנבואה. אמנם התביעה עליהם היתה בהתאם למדרגתם הגבוהה, אולם אם עליהם כך, עלינו על אחת כמה וכמה! אם גדולי הגדולים נתבעו על כך, מה נאמר אנו קטני קטנים, הנמצאים תחת שלטון המידות במלוא העוצמה! כמה אנו צריכים להשמר מכל נגיעה של כעס, וודאי תוקף משנה מוטל על בני תורה להזהר מכל שמץ של כעס, לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה מהכעס בפועל שעי"ז[13] מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש.
גדולי ישראל גם כשהיו צריכים לכעוס היו יכולים להראות רק כעס הפנים ולא כעס הלב. מספרים על הגרי"ס[14] זצ"ל שלאחר שהיה מוכיח את הציבור במלוא החומרא, היה מסתובב לעבר אחד מתלמידיו ואומר לו "האם כעסתי יפה?" כוונתו היתה לומר, האם כעס הפנים היה בצורה יפה, כיון שרצה לחזק את עצמו ולוודא שהכעס ישאר רק כעס הפנים, לא להפנים את הכעס אל פנימיותו. הם שעבדו על מדותיהם יכלו להשמר מכל התעוררות פנימית של כעס, שהכעס יהיה כעס הפנים בלבד ללא כעס הלב, אבל אנחנו שהמדות אצלנו מחוממות אין לנו כלל שליטה עליהן, רחוקים אנו מלהשליט את שלטון השכל עלינו, אם נראה רק כעס הפנים מי יודע אם לא יתפרץ בסופו גם כעס הלב, לכן העצה היחידה שהכעס יהיה בכח ולא בפועל, להשאר במצב של שקט ומנוחת נפש, לא לעורר את המידות, ע"י[15] התעוררות קלה ביותר עלול הכעס לפרוץ החוצה ואז נאבד לגמרי את שלטון השכל, ונכניס עצמנו באופן מוחלט תחת שלטון הגוף, ומי יודע כמה אסונות גשמיים ואסונות רוחניים נגרמים כתוצאה מכעס - "כל מיני גיהנום שולטין בו", הנשמה הקדושה בורחת ע"י הכעס. כשאדם בולם את פיו ושותק גם אם יש לו מה להגיב הוא אף פעם לא יתחרט, אבל אם יאמר - ולו משפט אחד בלבד - שלא בשיקול הדעת, בסופו תמיד יתחרט על כך, לכן שב ואל תעשה עדיף, כי בנפשנו הדבר. ודאי שצריך לזה הרבה סייעתא דשמיא ותפילה, אילולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שח"ו לא נבוא לידי שום נסיון ובזיון של כעס, וכשאנו רואים ולומדים את תוצאות הכעס וחומרתו, ומשתדלים על אף הקושי הגדול להמנע מכעס, זוכים לקבל הרבה סיעתא דשמיא, להכנס תחת שלטון השכל, ולהשאר במצב של מנוחת הנפש גמורה.
(שם, עמודים רמ"ה - רמ"ו).
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   ספרי, במדבר, ל"א, כא.
[2]   עיינו רש"י, זבחים, טז:, ד"ה "שאינו אוכל"; רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, ב', ז).
[3]   אור החיים; הכוונה היא לדברי אור החיים בפרושו לפרק י' פסוק יט.
[4]   ופרש רש"י.
[5]   על פי.
[6]   מה שכתב.
[7]   הרב חיים ויטאל.
[8]   חלק ב'.
[9]   האר"י ז"ל.
[10] ואף על פי.
[11]            ועל זה.
[12]            חס וחלילה.
[13]            שעל ידי זה.
[14]            ר' ישראל סלנטר.
[15]            על ידי.