סנהדרין | דף סו | א-להים קודש ו"א-להים חול": על השראת שכינה בבית הדין
אגב דין מקלל אביו ואמו נידונים בדף סו גם מקללים אחרים: מקלל כלפי מעלה ומקלל נשיא. בתוך כך מובא דיון בביאור הפסוק "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כ"ב, כז):
"דתניא: 'א-להים' – חול, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: 'א-להים' – קודש. ותניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: אזהרה למברך את השם מניין? תלמוד לומר: 'א-להים לא תקלל'".
לכאורה יש כאן מחלוקת בהבנת הפסוק: לדעת רבי ישמעאל הוא עוסק בקללת הדיינים, המכונים "א-להים" בכמה מקומות במקרא; ואילו לדעת רבי עקיבא ורבי אליעזר בן יעקב, הפסוק עוסק בקללה כלפי מעלה. ואולם, הראשונים הבינו ממסקנת הסוגיה שבאמת אין כאן מחלוקת, והפסוק עשוי להידרש לשני העניינים. לדוגמה, בספר המצוות של הרמב"ם הובא הפסוק הן באיסור ברכת השם (לא-תעשה ס) הן באיסור קללת הדיינים (לא-תעשה שטו).
מילים רבות במקרא סובלות כמה משמעויות. אבל יש חידוש משמעותי בשימוש במילה המורה על שמו של הקב"ה גם להוראה על עניין אחר. הדבר מתבאר מן הגמרא לעיל דף ו ע"ב:
"ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: 'אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל' (תהילים פ"ב, א)".
הקב"ה נוכח כביכול בדיון בבית הדין, הדיינים דנים לפניו, והשראת השכינה בבית דין היא תנאי הכרחי לפעולתו. אם כן, המקלל את הדיינים מקלל ח"ו גם את מי שהשרה שכינתו עליהם. הרמב"ם ושאר הראשונים מקבלים אפוא הן את דברי רבי עקיבא הן את דברי רבי ישמעאל, שכן מדובר בעצם באותו פירוש בדיוק.
מעניין הדבר, שאחד המקורות המרכזיים שמהם למדו המפרשים כי המילה "א-להים" מכוונת גם כלפי הדיינים הוא פסוק אחר בפרשת משפטים, האמור בפרשת השומרים: "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ"ב, ז). מדוע כינתה התורה את בית הדין "א-להים" כאן דווקא? איתא בבבא מציעא מא ע"ב:
"לכדתניא: 'ונקרב בעל הבית אל הא-להים' – לשבועה".
השבועה היא כלי בהלכות טוען ונטען, אך ברור שיש בה גם ממד דתי מרכזי. הנקרב אל הדיינים נקרב, למעשה, לפני השכינה השורה בבית דין, ומתוך כך יכול הוא להישבע בַּשם. נראה אפוא שגם כאן "א-להים קודש" ו"א-להים חול" – היינו הך: מדובר על שכינת ה' השורה בבית הדין.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)