דילוג לתוכן העיקרי

חקת | 'את משכן ה' טמא'

קובץ טקסט

הפסקה הפותחת של פרשת השבוע מתייחסת לאיסור להיכנס למקדש בטומאה. התורה מגנה פעמיים את הנכנס כמי שטימא את מקדש ה' (במדבר י"ט, י"ג, כ'). מהי המשמעות של תיאור זה?

באופן כללי, ניתן לדבר על שני סוגים של חטאים. פעמים רבות התורה אוסרת מעשה מסוים בשל חומרת המעשה עצמו. אכילת חמץ בפסח אסורה שכן התורה מחשיבה את מעשה האכילה עצמו כמעורר שאט נפש. במקומות אחרים התורה אוסרת מעשה לא מצד עצמו אלא מפני תוצאותיו החמורות. האיסור להיכנס למקדש בטומאה שייך לסוג השני של החטאים. למרות שהתורה ודאי מחשיבה את הכניסה עצמה כ"טאבו", שכנראה חמור מספיק על מנת להעניש במלקות, חומרת המעשה, המתבטאת בעונש הכרת, תלויה בתוצאה של הכניסה, דהיינו בטומאת המקדש. למרות שמבחינה הלכתית-פורמלית אין אוויר המקדש יכול לקבל טומאה, כניסת האדם הטמא "מטמאת את המקדש". התורה אינה מתמקדת בחומרת המעשה עצמו אלא בפגם המטאפיזי שהוא מטיל במשכן.

להשקפה זו מספר תוצאות. הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ג, טז) מציין שאף מי שמכניס שרץ למקדש מבלי להיכנס בעצמו בטומאה חייב כרת כאילו נכנס בטומאה למקדש. ברור, אם כן, שהחטא תלוי בעיקר בתוצאותיו ושייך אפילו כאשר האדם אחראי לתוצאות מבלי שנכנס למקדש כלל.

המושג של טומאת המקדש מופיע גם מחוץ להקשר של טומאה וטהרה. התורה מנמקת את האיסור על כוהן בעל מום לעבוד במשכן במילים- "ולא יחלל את מקדשי" (ויקרא כ"א, כ"ג). גם כאן אנו רואים כי מוקד החטא אינו במעשה עצמו אלא בתוצאותיו.

מושג זה עולה במקום נוסף. התורה אוסרת את טקס המולך במילים "כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי" (ויקרא כ', ג'). מה הקשר בין טקס המולך לבין טומאת המקדש? סביר להניח שהטקס לא בוצע במקדש עצמו. רש"י (ויקרא כ', ג') הוטרד משאלה זו והסביר שבהקשר שלנו "מקדשי" פירושו "כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". אם כן, לטקס המולך המבוצע בפומבי ישנה השפעה מזיקה על החברה בכלל. כנסת ישראל, כמו המקדש, היא ישות קדושה, שקדושתה מתחללת על ידי חטאי האנשים המרכיבים אותה.

הכוזרי פיאר את האדם כ"מקדש מעט", כהתגלמות המקדש. האדם, כמו המקדש, אינו חסין מפני השפעות עשיית הרע. על האדם לדעת כי מעשיו הרעים והטובים משאירים בו את רישומם. חלק מהראשונים מבטאים תפישה זו באמרם כי אכילת מאכלות אסורים מטמטמת את הלב. אין פירוש הדברים בהכרח שלמעשינו יש השלכות פיזיולוגיות, אלא שברמה מטאפיזית כלשהיא מעשינו יכולים לחזק את העולם שאנו מנסים לבנות לעצמנו, או, חס וחלילה, להרוס אותו.

אנו יכולים לנקוט בשתי גישות כלפי החטא. גישה אחת היא לבודד כל חטא כישות עצמאית, החלקה בלתי רצונית, אשר השפעתה אינה מורגשת. גישה זו מאפשרת לנו להשאיר את חטאינו מאחורינו ולצפות לפוטנציאל שכל יום חדש מציג. עם זאת, גישה זו מנוגדת להתפתחותנו כבני תורה. עלינו להתייחס למכלול קיומנו, לכל עבודת ה' שלנו, כאל חטיבה אורגנית אשר כל רוע מכתים אותה. איננו יכולים לאפשר לעצמנו את המותרות של בידוד חטאינו והתעלמות מחשיבותם בתמונה הכוללת.

תפישה זו, שלפיה יש למעשינו תוצאות נרחבות, הנה הגיונית. המשנה (אבות ד', ב') מבטאת תפישה זו באמרה :"שמצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה". אף אם אדם מבטיח שלמעשיו הרעים אין השלכות מעשיות, במישור מטאפיזי כלשהוא העולם שלו אינו ניצול מבלי פגם. זהו המסר של "את משכן ה' טמא". עלינו להפנים מסר זה ולפעול על פיו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)