דילוג לתוכן העיקרי

'אשת חיל': רות כאשת החיל האולטימטיבית

קובץ טקסט

לזכרה של אימי, נעמי רות ז"ל בת אהרון שמחה, שהתאפיינה במסירותה הבלתי מעורערת של נעמי לצאצאיה ובחוסר אנוכיותה ונדיבותה יוצאות הדופן של רות


אשת החיל שעלתה על כולם

במהלך הסיפור, ניתנים לרות מספר כינויים, וביניהם: מואבייה, שפחה, אמה, אישה וכלה. יתכן והתיאור הנחרט ביותר בזיכרון הוא "אשת חיל". רות היא הדמות היחידה בתנ"ך הקרויה כך, ונראה כי כינוי זה שמור לאישה אידאלית. הביטוי "חיל" מרמז לחוזקה של רות, ליושרה, לנאמנותה, לכנותה, למנהיגותה וליעילותה.[1]

למרות שבעז מביא כינוי זה כדעתם של האנשים אשר ב"שער עמי", הרי שבעז הוא זה שקורא לרות "אשת חיל". על כן, ישנה חשיבות מיוחדת לכך שתיאור זה משקף את הכינוי שניתן לבעז עצמו ברות ב א.[2] הדבר משווה בין רות לבעז, ומרמז לכך שהתנהגותה של רות מעמידה אותה בדרגה שווה לזו של המנהיג המכובד משבט יהודה. הדבר גם מרמז על ההתאמה ביניהם, ועל האפשרות ליצירת ברית נישואין בין שווים.

התיאור של רות כאשת חיל מזכיר את "אשת חיל" שבמשלי פרק ל"א.[3] התיאור שם של האישה האידיאלית מצייר דיוקן של אישה חרוצה, נדיבה, אצילית ומכובדת שבעלה וילדיה שרים את שיבחה. הדיוקן של אותה אשת חיל ממשלי ל"א עולה בקנה אחד עם דמותה של רות.[4] חריצותה של רות, אותה שניתן לראות בכך שהיא מוכנה לעבוד בשדות מן הבוקר (רות ב ז) ועד ערב (רות ב יז), עולה בקנה אחד עם התיאור המרכזי של אשת החיל העובדת קשה (משלי לא יג-טז, יח-יט, כז). נדיבותה של רות כלפי נעמי המרירה והענייה מזכירה את נדיבותה של אשת החיל שחסד על לשונה (משלי לא כו). רות מביאה טוב הן לנעמי (רות ד טו) והן לבעז (רות ג י), בדיוק כפי שאשת החיל מביאה טוב לבעלה (משלי לא יב).[5]

חוסר החשיבות שהשיר מייחס ליופי ("שקר החן והבל היפי", משלי לא ל) אף הוא מסקרן, וזאת בהתחשב בכך שכפי שכבר הערנו, המגילה אינה מביאה תיאור פיזי של רות עצמה. התיאור של אשת החיל אשר קמה בעוד לילה (משלי לא טו) מזכיר את רות הקמה ("ותקם") לפני שאיש יכול להכיר את רעהו (רות ג יד). מילות מפתח של הסיפור שלנו (לחם, נערות ושדה), מופיעות גם בשיר שבמשלי, וכך נוצר ביניהם קשר אסוציאטיבי. גם שמו של בעז נרמז למעשה בשיר ("חגרה בעז מתניה"), משחק מילים שנראה כי ישנו מדרש אשר שם אליו לב.[6] צורת ההתנהגות המכובדת של רות ודבריה החכמים מזכירים אף הם את התיאור של אשת החיל (משלי לא כא-כב, כה-כו). חשובה ביותר הוא נקודת השיא של השיר, שבה האישה האידיאלית מקבלת את גמולה, ומעשיה מהוללים בשערים (משלי לא לא), מילים המקבילות לדבריו של בעז על האנשים אשר בשער בת עמי (רות ג יא). יתרה מכך, כל העם אשר בשער בפרק ד' מברכים ומשבחים את רות (רות ד יא-יב).

ישנו מדרש אשר מזהה את הקשר בין הדברים, ומפרש את השיר בפרק ל"א במשלי כשיר שמדבר על רות:

רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה זו רות המואביה שנכנסה תחת כנפי השכינה.

שקר החן והבל היופי – שהניחה אמה ואבותיה ועושרה ובאה עם חמותה וקיבלה כל המצות... לכך נאמר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. (מדרש משלי לא כט-ל) .

אכן, אם רות היא אשת החיל האולטימטיבית היא יכולה לצפות לגמול מובהק. מלבד השבח וההלל של בעלה וילדיה (משלי לא כח), שהם בסופו של דבר מטרת מגילת רות, רות תתכבד בכך ש"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי לא לב). תיאור זה בהחלט מזכיר את בעז (רות ד א-ב), אשר בקוראו לרות אשת חיל מציע עצמו (או את שכמותו) לתפקיד של בן זוג ראוי לאישה ייחודית זו.

אל יודע

וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן. וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר. (רות ג יד-טו).

המעשה האחרון של בעז בפרק זה מזכיר את מעשי החסד והגדלות הקודמים שלו. אומנם רות קמה מוקדם ביוזמתה, אך בעז הוא זה שמנסה להסתיר את הנעשה. השימוש של בעז במילה "יִוָּדַע" הוא סיום אירוני מהדהד לניסיון של נעמי להסתיר דברים מבעז בתחילת הפרק ("אל תודעי לאיש עד כלתו לאכל ולשתות" רות ג ג).[7] בעז אינו מוכן שירמו אותו, ובמקום זאת, מתעקש שידע דברים בעצמו. אך עם כל זה, הוא מתעקש בנחרצות למנוע את הידע מכל מי שיפרש לא נכונה את התנהגותה של רות.

המאמצים שבעז השקיע בשביל להבטיח סודיות מודגשים במדרש:

ויאמר הבי המטפחת אשר עליך. הבה כתיב – מלמד שהיה מדבר עמה בלשון זכר,שלא ירגיש בו בריה. (רות רבה ז ב).

לשם איזו מטרה מתאמץ בעז להחביא את הסיפור ולמנוע ממנו מלהפוך לנחלת הציבור? בהתבסס על הניתוח הקודם שלנו של ההתנהגות של בעז נראה ברור כי בעז רוצה לשמור על שמה הטוב של רות. דאגתו של בעז לרות ניכרת לכל אורך הסיפור.[9]

למרות זאת, עלינו לבחון שתי סיבות אפשריות נוספות לדאגתו של בעז לסודיות. ישנו מדרש אחד המפרש כי בעז מודאג בעיקר מפני חילול שם ה':

ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן. למי אמר? א"ר מאיר לבן ביתו. א" ר חוניא ורבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק כל אותו הלילה היה בעז שטוח על פניו, ואומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה כן יהי רצון מלפניך אל יודע כי באה האשה הגורן ולא יתחלל בי שם שמים (רות רבה ז א).

קריאה זו עולה בקנה אחד עם תיאורים קודמים של צדיקותו של בעז, שדאגתו הראשונית היא ה'. ניתן לראות זאת למשל מהעובדה ששם ה' היא המילה הראשונה היוצאת מפיו של בעז במהלך הסיפור (רות ב ד) .[11] המניע למעשיו של בעז הוא שם ה' שנמצא תמיד במחשבותיו ועל שפתיו. אין זה מפתיע שהמדרשים מניחים שדאגתו הראשונית של בעז היא ה'.

רש"י לעומת זאת מביא ראיות לרעיון אחר, מפתיע במקצת:

ויאמר אל יודע מוסב על "ותקם בטרם יכיר". הוא זרז לקום כי אמר בלבו אין כבודי שיודע כי באה האשה הגורן. (רש"י רות ג יד).

קריאה זו אינה נראה מתאימה לאופיו של בעז, כפי שהוצגה במגילה עד עתה. ההצעה כי בעז מוטרד בגלל כבודו שלו מטילה רבב באופיו של בעז.[12] דאגה לעצמו אינה דבר אופייני לבעז. אם כן, מדוע רש"י מפרש שזוהי מטרתו של בעז? אין בידי להסביר פירוש חריג זה, ואשמח לשמוע מהלומדים אם עולה בידם להסביר את פירושו הבלתי סביר של רש"י.

שש שערים

בדומה לפרק הקודם, בעז נותן לרות אוכל בסופו של המפגש ביניהם.[13] אך שלא כמו בפרק הקודם, המטרה של פרק זה איננה השגת מזון אלא נישואים והמשכיות. אם כן, מדוע בעז נותן לרות מזון בסוף הפרק? ייתכן בהחלט שבעז אינו יכול לתת לרות משהו שיהווה ייצוג מוחשי להתחייבות המופשטת שלו לדאוג לנישואיה ולגאולתה.[14] יתכן ובעז נתן לרות שעורים כניסיון להסתיר את אופיו של הביקור הסודי שלה בגורן. אם היא תחזור כאשר היא נושאת שעורים כל מי שיראה אותה יניח כי עונייה הוא זה שגרם לה לעבוד בשעות נוספות אלו, וזאת בשביל ללקט כמה שיותר תבואה.[15]

ייתכן שניתן לעלות על הרעיון העומד מאחורי המתנה של בעז בעזרת השמטה תמוהה. שלא כמו ברות ב יז, הפסוק משמיט את יחידת המידה בה נמדדו השעורים, שבעז נתן לרות. למרות שהמידה לא נאמרה במפורש, מקורות חז"ל וחוקרי מקרא בני זמננו מחפשים את יחידת המידה אליה מתכוון הפסוק. החוקרים דוחים את האפשרות שהסיפור מדבר על שש איפות של שעורים (בדומה לרות ב יז) , וזאת על בסיס העובדה שמדובר במשקל שיהיה כבד מדי בשביל שרות תוכל לשאתו.[16] העומר עצמו (עשירית האיפה) נראה ככמות קטנה מידי. משום כך, מרבית החוקרים מניחים שמדובר בסאה (בערך שליש של איפה) דעה המופיעה כבר בתרגום ובגמרא (סנהדרין צג ע"ב).

דיון זה סובב סביב הניסיון לבסס את האמת ההיסטורית, הכמות המדויקת של השעורים שבעז נתן לרות. מנקודת המבט הספרותית-תיאולוגית שלנו, מעניינת יותר השאלה: מדוע הטקסט משמיט את אמת המידה? אם אכן מדובר בהשמטה מודעת, כיצד הדבר מעמיק את ההבנה של המטרות והמסר של הסיפור? תשובה אפשרית היא שהטקסט מתכוון למעשה לומר שבעז נתן לרות שש שעורים, דהיינו שש שיבולים של שעורה, כמות מזערית! מדוע בעז נתן כמות כה לא מספקת של תבואה? ייתכן ובעז רוצה להמחיש לרות שהוא מתכוון לפעול בעבורה באופן מידי. בכך שהוא נותן לה תבואה שלא תספיק אפילו לארוחה אחת, בעז מתכוון לומר לרות שלפני שהיא תסיים לאכול את אותה תבואה, הוא כבר ידאג לאספקה העתידית שלה.[17]

בהתאם למוטיב המרכזי של הסיפור, ברצוני להציע אפשרות נוספת להבנת העניין. יתכן ובעז התכוון לכך שלשש השיבולים של השעורה תהיה משמעות סמלית ולא מעשית, משמעות של ערך. במילים אחרות, הוא אינו נותן לה שעורה בשביל שתאכל אלא כדי לסמל את הילדים ואת ההמשכיות שהיא תקבל כתוצאה של ההתרחשויות במהלך הפרק.[18] נראה כי זוהי הגישה של פירושים רבים של חז"ל על הפסוק:

מאי דכתיב שש השעורים האלה נתן לי, מאי שש השעורים? אילימא (-אם נאמר כי) שש שעורים ממש – וכי דרכו של בעז ליתן מתנה שש שעורים?! אלא שש סאין – וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין?1 אלא רמז לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה, שמתברכין בשש ברכות, ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה. (סנהדרין צג).[19]

המשמעות הסמלית משתלבת היטב עם המוטיב המרכזי של הפרק ויוצרת הקבלה נוספת בין פרק ב' ופרק ג'. בפרק ב' לאחר שבעז מספק לרות מזון לטווח הארוך, הוא מציע לה ארוחה, סמל למחויבותו לספק לה מזון. בפרק ג' לאחר שבעז מבטיח לרות לדאוג לה לנישואין ולביטחון, הוא מציע לה שש שיבולים של שעורה, סמל להתחייבותו לספק לה המשכיות.

רמז ספרותי אחד שאפשר ומרמז לפירוש זה הוא הפועל המוזר המתאר כיצד בעז שם את המזון ברשותה של רות "וישת" (רות ג טו). השורש עצמו מופיע עוד פעם אחת בסוף המגילה. על עובד, הבן שנולד לרות ובעז, מושת על ידי נעמי אל חיקה, "וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ" (רות ד טז). אם כך, נראה כי ההקבלה בין שעורים לבין ילדים היא בעלת בסיס טקסטואלי.

המוטיב של מזון נשזר במקביל למוטיב של ילדים לכל אורכה של מגילת רות.[20] מקור שניהם הוא ב"זרע" ושניהם הכרחיים להחזרת הגלגל על הטרגדיה של נעמי. פרק ב' ופרק ג' יחדיו, (פרק ב' הפותר את בעיית העדר המזון של נעמי, ופרק ג הפותר את בעיית העדר היורשים של נעמי) מאפשרים את פרק ד' שבו ימצא סוף טוב למצבה הטראגי של נעמי.

_______________________

אשמח לקבל שאלות והערות: [email protected].

______________________

[1] כבר בחנו את המשמעויות המגוונות של המילה "חיל" בשיעור מספר 12.

[2] המדרש (רות רבה ד א) מציין שיקוף זה בין בעז ורות . בשיעור אחר נבחן את המוטיב החוזר של השיקוף בין בעז ורות.

[3] בעוד המשמעות הפשוטה של הפרק הנ"ל הוא של שיר הלל לאישה אידיאלית, ישנם מפרשים הרואים במשלי ל"א שיר הלל לחוכמה ולשכל (רלב"ג משלי לא י) או כשיר הלל לתורה (ראה רש"י משלי לא י).

[4] בעזרת יצירת קשר בין הטקסטים הללו, אני מציעה שהקשר נעשה במתכוון וכי הוא משמעותי. אניח בצד את השאלות של איזה טקסט הוא הקדום ואיזה מאוחר. אני מעוניינת יותר במשמעות של ההקבלות וכיצד הן משפיעות על ההבנה של רות.

[5] רות אינה רק נוהגת עם נעמי בצורה טובה. נראה כי היא גם משמשת כגורם ששינה את חוויות החיים של נעמי מחוויה רעה (רות א כא) לחוויה טובה (רות ב:כב, ד טו).

[6] ישנם מספר מדרשים שמשתמשים בביטוי "חגרה מתניה" כדי לתאר את הדרך בה רות קשרה את המטפחת ברות ל טו (ראה רות רבה ז טו). על ידי השימוש בביטוי זה, המדרש יוצר הקבלה בין רות ובין הפסוק במשלי לא יז. הקבלה זו מאלפת במיוחד לאור השימוש בפסוק זה במילה "בעוז" המזכירה את בעז.

[7] צורת הנפעל של הפועל המשותפת לשני הפסוקים מחזקת את ההקבלה.

[8] על פי ה'מתנות כהונה' (פירוש על מדרש רבה שנכתב במאה ה-16 על ידי רבי ישכר בער כ"ץ), מדרש זה מבוסס על כתב יד שבו מופיעה המילה "הבה" ולא "הבי".

[9] מדרשים שונים מדגישים את החרדה של בעז לשלומה של רות, ובכך מדגישים ומרחיבים את תפקידו בסיפור. דוגמה אחת שטרם ראינו הוא מדרש שמתאר את בעז ההולך בעקבות רות בדרכה חזרה אל נעמי וזאת על מנת להבטיח שלא יאונה לה רע לאורך הדרך (רות רבה ז ג).

[10] מבחינה טקסטואלית, שאלה זו אינה נחוצה שכן ישנם מקרים רבים בסיפור המקראי בהם הפועל "אמר" מתאר את מחשבותיו הפנימיות של האדם. ראה לדוגמא בראשית כ יא; כו ט; שמואל א כ כו; שמואל ב יב כב; מלכים ב ה יא. ראה גם: Robert Alter, The Art of Biblical Narrative (1981), pp. 67-69. אלטר סבור כי מחשבות מוצגות כמעט תמיד כדיבור ממשי, והוא מציע מספר הסברים לתופעה זו.

[11] כבר דנו במרכזיות תכונה זו באופיו של בעז בשיעור מספר 13.

[12] הביטוי "אין כבודי" מופיע במספר מדרשים המדברים על דוד. במדרשים אלו, דוד מסיים את המשפט עם המילים "לפני כבוד יוצרי". במילים אחרות, דוד משתמש בביטוי כדי לדחות את כבודו שלו מלפני כבודו של ה'. האדם הנוסף היחיד בספרות המדרשית שמשתמש בביטוי זה בשביל לשמר את כבודו הוא בלעם, הקבלה בלתי מחמיאה בעליל לבעז.

[13] חשיבותו של הדבר עולה מכך שבשובה לנעמי (בשני הפרקים), מתמקדת רות בהצגת המתנות שבעז נתן לה, במקום לתאר את המפגש שלה עם בעז.

[14] חוקר אחד מציע שבעז כיסה אותה באופן סמלי בלבושו (ראה Robert L. Hubbard, The Book of Ruth (1988), p. אך הדבר יסתור את כוונתו של בעז להציע לגואל הקרוב את ההזדמנות לעמוד באחריות המשפחתית שלו ולשאת את רות.

[15] ראה לדוגמא: Robert L. Hubbard, The Book of Ruth (1988), p. 222. הסבר זה איננו נראה סביר בעיני. אישה צעירה נורמטיבית לא תישאר בשדות במהלך הלילה בזמן תקופת השופטים, הן בגלל שהדבר היה מסוכן והן בגלל שכל אישה שהייתה בחוץ במהלך הלילה נחשדה כבעלת כוונות לא ראויות (ראה משלי ז ט-י).

[16] זיהוי הגדלים המדויקים של שיעורים מקראיים אינו ודאי. לזיהוי המבוסס על ראיות ארכיאולוגיות ועל עדויות טקסטואליות (ראה: Ruth [Anchor Bible, 1975], p. 104). החוקרים מניחים ששש איפות שעורים היו שוקלות בין 81 ל 136 ק"ג!  אם כך הדבר, הרי שהעומר היה בין 8 ל-13 ק"ג. הערכות לגודלה של הסאה הן בין 27 ל-45 ק"ג, משקל כבד אך אפשרי עבור רות, ראה: Frederic W. Bush, Ruth, Esther (Word Biblical Commentary, 1996), p. 178.

[17] המלבי"ם על רות ג טו מפרש באופן דומה.

[18] קריאה זו עולה בקנה אחד עם הקישור הקיים בין אוכל לצאצאים, פוריות הקרקע ופוריות האדם, שהם מוטיב חשוב בספר רות ולאורך התנ"ך כולו.

[19] גרסאות אחרות של מדרש זה נמצאות בתרגום לרות ג טו; רות רבה ז ג; רש"י  על רות ג טו.

[20] כפי שציינתי, מדובר במוטיב נפוץ ומרכזי לאורך התנ"ך. פיתוח רעיון זה חורג מגבולות השיעור, אך דוגמה מעניינת אחת של ההקבלה היא הדרך בה ארץ מצרים מוצגת בתנ"ך – כארץ שבה יש הרבה מזון וצאצאים (שמות א ז). מצד שני, ארץ ישראל היא מקום שבו על האדם להסתמך על ה' כדי שהאדמה תצמיח מזון רב (דברים יא י-יב). מעניין כי פוריות אנושית מוצגת כקשה להשגה בארץ ישראל. על יעקב ללכת למסופוטמיה (ארץ של פוריות) או למצרים כדי להוליד ילדים בקלות. עולה כי ארץ ישראל דורשת תלות בה' בשביל פריון הארץ ובשביל פריון האדם (ראה בראשית רבה מה ד), דבר המסביר את מרכזיותה בשימור מערכת יחסים ראויה בין האדם לה'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)