אשר כתבתי להורותם

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"אשר כתבתי להורותם"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת משפטים

בפרשת השבוע פונה הקב"ה אל משה ואומר לו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (כ"ד, י"ב)

הגמרא בברכות ה. מבארת את דברי הפסוק, ומסבירה:

"להורותם - זה גמרא"

ומסביר רש"י על אתר:

"סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה"

לפי הסבר זה, המילה 'גמרא' מקבילה ללימוד העיון בימינו: ניתוח משניות, תירוץ סתירות, העלאת סברות וכדומה. לפיכך, נראה שהגמרא מקשרת את דברי הפסוק המתייחסים להוראת ההלכה - "להורותם" - דווקא ללימוד עיון. ואמנם, רש"י מתייחס לכך:

"אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם"

לכאורה העולה מדברים אלו הוא, שחשיבות לימוד הגמרא בעיון היא בשביל להגיע לידי פסיקה נכונה; לימוד לשם בירור ההלכה. ואמנם, הרמב"ן על התורה מקשר את הפסוק שלנו לפסוק בפרשת 'ואתחנן' "ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם - ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה". לדבריו, גם מפסוק זה ניתן להתרשם שמטרת הלימוד היא לדעת את ההלכות.

לפי הבנות אלו לכאורה ניתן להבין, שלימוד העיון הינו אמצעי בלבד, בשביל שבסופו של דבר האדם יגיע למעשה. אולם, רושם זה בודאי אינו נכון. ללימוד יש חשיבות גדולה כשלעצמו, גם בלי קשר למעשה. ר' חיים מוולוז'ין הרחיב מאד בענין זה, ואפשר להביא לכך ראיות רבות מחז"ל. העובדה שכמה פרשיות בתורה עוסקות בדברים שלא היו ולא עתידים להיות - כגון 'בן סורר ומורה' ו'עיר הנידחת' - בודאי מצביעה על כך שמשמעות הלימוד חורגת מלימוד לשם מעשה בלבד. לימוד התורה מביא לידי ידיעת ה' ואהבתו, והצד המעשי הוא רק חלק מתפקידו וחשיבותו!

מצד שני, יש לזכור שיש חשיבות גם למעשה, והמדרשים בפרשה מדגישים מאד נקודה זו. מדרש רבה (ל', י"ג) בפרשתנו מביא:

"'ואיש תרומות יהרסנה' - זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות ואגדות, ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעשה דין ביניהן והוא אומר להן 'עסוק אני במשנתי', 'איני פנוי'; ואמר לו האלוקים: מעלה אני עליך כאלו החרבת את העולם"

לדברי המדרש, אדם העסוק בלימוד ואינו מתפנה לעזור לנזקקים 'מעלה עליו הכתוב כאילו החריב את העולם!'.

פן אחר של המעשה מודגש בהמשך דברי המדרש (ל', י"ד):

"דוד אמר 'יראת ה' טהורה עומדת לעד' - אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו: 'יש לי אלף מדות של תבואה', 'יש לי אלף מדות של שמן ואלף של יין'; אמר לו חבירו: 'יש לך אפותיקאות (=כלי קיבול) ליתן אותן בהם? אם יש לך כן - הכל שלך, ואם לאו - אין בידך כלום'. כך אדם שונה הכל, אמרו לו: אם יש לך יראת חטא הכל שלך שנאמר 'והיה אמונת עתיך... יראת ה' היא אוצרו'. לכך נאמר 'יראת ה' טהורה'"

דברים דומים עולים גם מהגמרא בשבת לא., המתייחסת לפסוק בישעיהו שהזכיר המדרש:

"אמר ר"ל מאי דכתיב 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו''? 'אמונת' - זה סדר זרעים; 'עתיך' - זה סדר מועד; 'חוסן' - זה סדר נשים; 'ישועות' - זה סדר נזיקין; 'חכמת' - זה סדר קדשים; 'ודעת' - זה סדר טהרות. ואפילו הכי 'יראת ה' היא אוצרו'...אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: 'העלה לי כור חיטין לעלייה'; הלך והעלה לו. אמר לו: 'עירבת לי בהן קב חומטון (חומר משמר)?', אמר לו: 'לאו'. אמר לו: 'מוטב אם לא העליתה'"

כל הלימוד חסר חשיבות אם הוא אינו גורם לתיקון המידות ולהתקרבות לאהבת ה'!

שלושת המדרשים שהבאנו מראים את הצד השלילי הקיים בהתמקדות בלימוד בלבד ללא מעשה, ונדמה שניתן להצביע בהם על שלושה רבדים של רעיון זה:

א. מי שלומד תורה כ"עוד מקצוע", ללא שום כוונה ליישם את מה שנאמר בה - על אדם כזה אמרה הגמרא בשבת פח: "למיימינין בה - סמא דחיי, למשמאילים בה - סמא דמותא'; התורה הופכת להיות לו סם המות. הירושלמי בשבת (פ"א סוף ה"ב) התבטא ביתר חריפות: "הלומד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם".

ב. גם מי שמקיים את התורה - אם אין לו יראת חטא הרי הוא אדם חצוי; יש אצלו נתק בין "ללמוד וללמד" לבין "לשמור ולעשות ולקיים", ואין הוא מסתכל על הלימוד והמעשה כדבר אחדותי.

ג. הלומד ללא יראת חטא לימודו אינו שווה מאומה, כפי שעולה מהמשל בגמרא בשבת. דברים דומים אומרת גם המשנה באבות: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת".

אם-כן, ראינו שמצד אחד יש חשיבות עצומה לשקיעה בלימוד, ומצד שני יש חשיבות רבה גם למעשה, במיוחד כאשר מדובר לדאגה לאנשים נזקקים כיתומים ואלמנות. לפי דברינו, על בן תורה מוטלת משימה כבדה לדעת לשלב בין הדברים, ואין ספק שלעיתים ענין זה הוא מורכב מאד. זהו יסוד תורתן של ישיבות ההסדר - לימוד אינטנסיבי מצד אחד, ועזרה לכלל מצד שני.

בימינו, אין עזרה גדולה יותר לעם ישראל מהגנה על עצם קיומה של המדינה. בענין זה יש לנו ויכוח עם שני קצוות הקשת: מצד אחד ישנם הזונחים את הלימוד כערך עצמאי, ומתרכזים רק בצרכי הכלל, בתוספת קצת לימוד למעשה; ומצד שני, ישנם המתרכזים בלימוד בלבד, ואינם מגינים על המדינה כחלק מעזרה לכלל. הדרך שבה בחרנו היא אמנם מורכבת, אולם זהו אתגר הדור, שבו אמורים לעמוד בני תורה.



* השיחה נאמרה בשבת משפטים תשנ"ה ולא עברה את ביקורת הרב.