דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף ט | אשם שפחה חרופה

 

באופן עקרוני, אדם שביצע כמה פעמים את אותה העבירה חייב להביא קרבנות כמספר הפעמים שחטא. הגמרא תדון בהרחבה בעניין זה במחצית השנייה של הפרק השלישי. המשנה בסוגייתנו (ט עמוד א) מתחילה למנות חמישה מקומות שבהם מביאין "קרבן אחד על עבירות הרבה". חלק מהדוגמאות, שיובאו במשניות שלהלן, אינן מתייחסות כלל לעבירות: מצורע שנתנגע נגעים הרבה, אישה שבעלה קינא לה פעמים הרבה וכדומה. למעשה העבירות ה"אמיתיות" ששייכות לקבוצה זו הן רק אלו שנמנו במשנתנו:

"הבא על שפחה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה".


למעשה ניתן לצמצם את הרשימה אף יותר, ולומר שאף טומאת נזיר איננה עבירה גמורה שהרי אף אם נטמא באונס גמור חל עליו דין נזיר טמא. כך שלמעשה העבירה היחידה שחייבים בה קרבן אחד על עבירות הרבה היא ביאה על שפחה חרופה. בהמשך הסוגיה דנה הגמרא (ט עמוד א) בפרטיו של דין זה:

"בעא מיניה רבי חנינא טירנאה מר' יוחנן: הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת, מהו? חייב על כל אחת ואחת, או אינו חייב אלא אחת?
אמר ליה: חייב על כל אחת ואחת.
מאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת?
אמר ליה: אין שפחה אחת גופין מוחלקין, ה' שפחות גופין מוחלקין".


כפי שנלמד בהמשך המסכת, בעבירות רגילות הן ההעלמות והן הגופים מחלקים את העבירות ויוצרים חיובים נפרדים על האדם החוטא. במשנה מבואר שהעלמות לא מחלקים בשפחה חרופה, אך רבי יוחנן מחדש שגופים (היינו שפחות שונות) כן מחלקים גם בעבירה זו.

לאור כל הנ"ל עומדות בפנינו שתי שאלות: א. מדוע דווקא בשפחה חרופה אין ההעלמות מחלקים? ב. מדוע, למרות שהעלמות לא מחלקים, הגופים כן מחלקים?

נראה שניתן להבין טוב יותר את סוגיה זו מתוך התבוננות בנקודה נוספת שמיוחדת לדין שפחה חרופה, והיא אופן הביאה שמחייבת בה. נביא את סיכום הדינים בהקשר זה מתוך דברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה ג, טו):

"המערה בשפחה חרופה ולא גמר ביאתו פטור עד שיגמור ביאתו... וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור שבשפחה חרופה לא השוה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה שנאמר שכבת זרע אבל בשאר ביאות לא חלק בין ביאה לביאה שנאמר משכבי אשה".


ההלכה מחלקת בין כל איסורי עריות שחייבים עליהם בהעראה ואפילו שלא כדרכה, ובין שפחה חרופה שחייבים עליה דווקא בגמר ביאה כדרכה. הטעם לכך הינו ההבדל בלשון הפסוקים: שאר עריות אסורות מדין "משכבי אשה", היינו מעשה של קרבה ושכיבה עם אישה. לעומת זאת, בשפחה חרופה נאסרה "שכבת זרע", היינו דווקא מעשה שהגיע לתוצאה שיכולה להזריע זרע.

נראה שחילוק זה, בין מעשה קרבה ובין תוצאה של שכבת זרע, יכול לבאר את סוגייתנו. בכל איסורי התורה המוקד הוא המעשה, וההעלמות מחלקים ויוצרים מעשים שונים. אך בשפחה חרופה המוקד הוא בתוצאה של "שכבת זרע", ואין הבדל בהקשר זה בין ביאה אחת ובין ביאות רבות. אמנם כאשר בועל שפחה נוספת, ואפילו בהעלם אחד, הוא יוצר תוצאה נוספת ולכן מתחייב עליה.

כך ניתן גם להסביר את העובדה ששפחה חרופה נמנית במשנתנו גם בין שתי העבירות שחייבים עליהם קרבן בין בשוגג ובין במזיד, משום שכאשר עיקר העבירה טמון בתוצאה אין סיבה לחלק בין שוגג ובין מזיד. ניתן להוסיף ולהציע שמשמעות האמירה שזהו דין בתוצאה היא שמוקד האיסור איננו מדין "איסורי ביאה" אלא מעין גזל של השפחה מאדוניה (ולכן חייבים עליה אשם כמו על גזל ולא חטאת). עוד יש להעיר שייתכן שדברים אלו נכונים דווקא מצד האדם הבועל את השפחה, ואילו מצד השפחה עצמה יש כאן איסור עריות לכל דבר, ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)