'אשו משום חיציו' בנזיקין ובשבת

 

 

בדומה לשיעורים הקודמים, גם בשיעור זה נדון בסוגיה בעלת השלכות בדיני נזיקין ובהלכות שבת. בשיעור זה, נעסוק בעיקר בהלכות אב הנזיקין 'אש', ונרחיב באחת מהשאלות המרכזיות בעניין זה והיא האם ניתן להרחיב את מסקנות הסוגיה לעניינים נוספים, כדוגמת הלכות שבת.

 

הגמרא מביאה מחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש:

"אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא"                                                     (כב.).

מחלוקת האמוראים מתייחסת להבנת אב הנזיקין 'אש'- ר' יוחנן מדמה את האש המזיקה לאדם המזיק, ואילו ריש לקיש מדמה את האש לנזקי ממון.

הגמרא מביאה דו-שיח בין האמוראים, ממנו ניתן ללמוד על הסברה העומדת ברקע של כל שיטה. לדעת ריש לקיש, מכיון שהאש נעזרת ברוח כדי להתפשט להזיק, לא ניתן לדמותה לאדם המזיק הפועל לבדו. לעומת זאת, לדעת ר' יוחנן, קשה להגדיר את האש כממונו של אדם, היות ואין בה ממשות. כל אחד מהאמוראים מסביר את הקושי בדימוי חברו, וממילא מסביר לאור כך את שיטתו. בסיום השיעור נראה הצעה שונה לסברה העומדת בבסיס מחלוקת האמוראים.

חצים בכאילו או באמת?

מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש מעסיקה כל לומד של מסכת בבא קמא, ומספר שיעורים במסגרת בית המדרש הוירטואלי עסקו בסוגיה זו בשנים הקודמות^[1]. עיקר הדיון בשיעורים אלו נוגע לדברי ר' יוחנן הסובר כי 'אשו משום חציו', והם עוסקים בשאלה האם ר' יוחנן מבין שאש היא ממש חצים שהאדם משליך או שמדובר על דימוי בלבד^[2]. חקירה כעין זו הובאה בחידושי ר' חיים על הרמב"ם:

"ואשר ע"כ נראה בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאשו משום חציו לאו דגזירת הכתוב הוא באש לחייבו משום חצו... אלא הא דהוי משום חציו, היינו משום דבאמת הדבר כן דאשו הויא חציו ממש והולכת מכחו..."         (הלכות שכנים פי"א, הלכה א).

השיטה הראשונה המוזכרת בדברי ר' חיים סוברת שחיוב אש כחציו של אדם, הינה גזירת הכתוב. מכיוון שיש כוח אחר שמעורב (רוח) לא ניתן להגדיר את האש כחציו של האדם ממש, אך התורה חידשה שלעניין נזיקין אש מוגדרת כחציו של האדם והוא נושא באחריות על ההיזק. הבנה שנייה שמובאת בדבריו גורסת שכפי שאדם יורה חץ ופוגע בחבירו כך גם בפעולת האש- האדם יוצר מזיק ההולך ישירות מכוחו ופוגע בחבירו. ההשוואה בין אש וחציו של אדם היא מוחלטת ואש נחשבת כאדם המזיק^[3].

ההשלכה הישירה של חקירה זו היא האפשרות להרחיב את את ההבנה כי 'אשו משום חציו' לתחומים נוספים. כך למשל, התוספות במסכת סנהדרין (עז. ד"ה סוף חמה) מחדשים כי לדעת ר' יוחנן דנים אשו משום חציו גם לגבי רוצח, וגם אם אדם רצח בעזרת אש אנו דנים אותו כרוצח בידיים ועונשו מיתה. התוספות עקביים לשיטתם גם לגבי שחיטה, וסוברים שאם נפל סכין מכוחו של האדם מקרה זה נחשב כאש וכאילו שהאדם שחט בידיו את הבהמה והבשר כשר^[4].

יש להעיר שגם אם מקבלים את ההבנה כי 'אשו משום חציו' פירושו כי האדם עשה את הפעולה בידיו ממש, עדיין ניתן לחלק בין נזיקין ובין שחיטה ורציחה. בשני תחומים אלו קיימים תנאים נוספים הנצרכים על מנת להתחייב במיתה או על מנת שהשחיטה תהיה כשרה. לגבי שחיטה יש צורך במעשה לשמה על מנת שהשחיטה תהיה כשרה, וגם לגבי רציחה יתכן וכדי לחייב במיתה יש צורך בפעולה של האדם. המעשה מתייחס לאדם אך כדי לחייב את האדם בעונש של מיתה אנו דורשים פעולה ישירה של האדם שגורמת לרצח.

בניגוד לדעת התוספות, הר"ן בסנהדרין (חידושים עז:) חולק על דברי התוספות וכותב שלא ניתן לדמות חיוב רציחה לנזיקין גם לפי ר' יוחנן שסובר אשו משום חציו. ברם, על אף כי נראה מדבריו שהוא מבין בדעת ר' יוחנן שאש נחשבת כמעשה האדם ממש, עדיין לא ניתן לדמות רציחה לנזיקין. מדבריו משמע שהוא סובר כעקרון שכתבנו לעיל, שברציחה קיימים תנאים נוספים שנצרכים על מנת לחייב את הרוצח במיתה:

"... מכל מקום לא מיחייב מיתה אלא אם כן נפל לתוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואין יכול לעלות משם, דעביד מעשה ממש... ולפיכך אין  להקשות ענין אש דחיובו אינו אלא בממונות ובד' דברים אחרים לענין חיוב מיתה אלא אם כן עשה מעשה ממש".

 

 

אשו משום חציו בשבת

בהמשך לדברינו לעיל, ניתן להרחיב את הדיון על מעשה הבערה גם לתחומים נוספים. כך למשל, ניתן לבחון ממספר כיוונים את השאלה האם גם לגבי מלאכות שבת אנו דנים הבערה שנעזרה ברוח כמעשה האדם בידיים. כיוון אחד לדון בשאלה זו הוא לאור החקירה שהעלנו האם כוונת דברי ר' יוחנן שאש נחשבת כמעשה האדם ממש, או שמא מדובר על הלכה מיוחדת בנזיקין. לאור שיטת התוספות, ויתכן וגם לפי הר"ן, ניתן להרחיב את דין 'אשו משום חציו' גם להלכות שבת.

אולם, נראה כי גם לשיטות שאינן מרחיבות את 'דין אשו משום חציו' לדיני רציחה ושחיטה, ניתן להעלות סברה מדוע עקרון זה יופעל בכל זאת בהלכות שבת. בשיעור הקודם ראינו כי למרות שבהלכות נזיקין פטורים על מעשה של 'זורה ורוח מסייעתו', בשבת הדבר נאסר משום שהתורה אסרה מלאכת מחשבת. לאור כך, יתכן כי בדיני שבת האדם יתחייב על ביצוע מלאכה בשילוב עם אש ורוח, הואיל ומלאכת מחשבת אסרה התורה.

ה'נימוקי יוסף' מרחיב את דין אשו משום חציו לגבי הלכות נרות שבת, ולאור כך מקשה קושיה:

"ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת... ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת... כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא... וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב"           (ב"ק כב. ד"ה אשו).

ה'נימוקי יוסף' מרחיב את דין אשו משום חציו גם להלכות שבת, ולאור כך הוא מתקשה בהדלקת נרות שבת. נקודת ההנחה בשאלתו היא כי לדעת ר' יוחנן, כאשר אדם שולח חץ, בכל רגע נתון הוא עדיין עושה את פעולת הזריקה. לא מדובר על פעולה שנעשתה בעבר עם השלכות לעתיד שאנו יוצרים קשר ואומרים שהאדם עשה זאת בידיים, אנו מבינים כל זמן שהחץ במעופו, האדם כאילו אוחז בקצהו ונותן לו תנופה נוספת להגיע אל היעד.

הנימוקי יוסף משנה את נקודת ההנחה הזו בתשובתו לקושיה. על פי הסברו בתשובה, האדם מבצע פעולה שלמה ברגע שליחת החץ, למרות שהתוצאה טרם התרחשה. החידוש בדין אשו משום חציו היא בעובדה שאנו מייחסים לפעולה של האדם תוצאות עתידיות כאילו שהוא פועל כרגע בידיו^[5].

אחרונים רבים הזכירו את דברי הנימוקי יוסף, ונקודת המוצא העולה מדבריהם הינה שהם קיבלו את דבריו. ישנם מספר השלכות נוספות בהלכות שבת לעקרון שעולה בדברי הנימו"י, ואחת הדוגמאות ליישום דיון זה נוגעת לשימוש בשעון שבת. האדם שולח חץ בערב שבת כאשר הוא מסדר את השעון, אולם השלכה לכך תהיה בשבת עצמה. יש לציין שבשימוש בשעון שבת קיים חידוש גדול יותר, הואיל ולא מדובר על פעולה שממשיכה מערב שבת לשבת, אלא פעולה שאנו מתכננים שתתחיל בשבת עצמה^[6].

הרב פיינשטיין עומד על חילוק זה וכותב שאין לדון בשעון שבת מצד 'אשו משום חציו':

"אבל לא שייך זה בהעמידו מורה שעות באופן שהעלעקטרי שעושה המלאכה יתחיל לעשות מלאכתו בשעה פלונית, שעל הליכת מורה השעות שזה נעשה מתחלה קודם שנתחבר העלעקטרי לא שייך להחשיב שעושה, ועל תחיבת העלעקטרי באופן שיתחבר בשעה פלונית בשבת הרי הוא כסוף חמה לבא דאין להחשיבו למעשיו עתה בערב שבת... שא"כ אין להחשיבו ככבר נעשה בע"ש"      (אגרות משה או"ח ח"ד,ס).

בהמשך דבריו הרב פיינשטיין חולק על עצם הדמיון שיצר ה'נימוקי יוסף' בין הלכות שבת והלכות נזיקין. בהלכות נזיקין אנו דנים מצד כוחו של אדם כגופו ולכן נחשב כאילו הוא עושה מעשה בידיים, לעומת זאת בהלכות שבת לא מצאנו שחייבים על כוח שהאדם יוצר וממילא ניתן לדחות את קושיית הנימוקי יוסף בדרך נוספת:

"...משום דעצם סברת הנ"י לא מובן כל כך דאף אם נימא כהקושיא דנחשב מעשיו אח"כ בעת שנשרף גדישו של חבירו לא שייך זה לחיובי שבת, דלענין נזיקין הוא חייב מדין כחו כגופו... אבל לענין חיוב שבת לא מצינו שיהיה חייב על הכח כשבא ממעשה גופו שעשה קודם השבת, אף אם דין חציו הוא על זמן שנעשה בשבת וצ"ע דברי הנ"י, שודאי לא שייך לחייבו מדאורייתא..."    (שם).

חצים הדולקים בחנוכה

ישנם דיונים למדניים והלכתיים רבים לגבי הדלקת נרות חנוכה בשבת. בעניין זה יש לבחון האם מקבלים שבת בהדלקת נר חנוכה (שהרי הנר מתייחס כבר ליום הבא- יום שבת), וכתוצאה מעניין זה דנו הפוסקים האם יש להתפלל מנחה לפני הדלקת נר חנוכה. בשו"ת הר צבי הביא קושיה על הדלקת נרות חנוכה בערב שבת בעקבות דברי הנימו"י במסכת ב"ק:

"והקשה ע"ז כת"ר משבת חנוכה שמדליקין את הנרות בערב שבת מבעוד יום ולדברי הנמו"י דחשיב כאילו נדלק כולו ביום כיצד יוצא ידי מצות נר חנוכה שמצותה שתדלק בלילה"   (ח"ב סימן קיז).

מכיון שה'נימוקי יוסף' כתב שמעשה האדם נחשב לפני שבת, ממילא לעניין נרות חנוכה מעשה ההדלקה נחשב ליום שישי ולא לשבת. על עניין זה ענה הרב פרנק שיש להבין בצורה שונה את דברי הנימוקי יוסף:

"הנה בדברי הנמו"י האלו הארכתי והוכחתי שאין הבאור בדברי הנמו"י כפשוטן, דכל מה שנדלק אח"כ חשוב כאילו נדלק ממש ברגע הראשון לכל דבר. והנמו"י לא כתב כן רק לגבי אדם המבעיר עושה הנזק והמלאכה, ולענין זמן חלות החיוב קאמר שהאדם העושה את השריפה מתחייב בשעת פעולתו כאילו נגמרו ההיזק והמלאכה תיכף ברגע הראשון. אבל באמת עצם השריפה היא אח"כ, אלא שלענין חלות החיוב קאמר שלמ"ד אשו משום חציו כל מה שעתיד להיות מפעולתו הוי כמאן דאגמריה מעיקרא ברגע הראשון שהדליק. אבל לא שאנו מקדימין את עצם השריפה לומר שהשריפה נעשה בתחילה, שלגבי דבר הנשרף אין לך אלא מקומו ושעתו בשעה שנשרף והולך בפועל. ורק לענין זמן חלות החיוב אנו אומרים דהחיוב חל מקודם משעת הפעולה המביאה לידי הנזק שעומד להיות, אבל לא להקדים מה שנעשה בזמן מאוחר".

בעקבות כך כותב הרב פרנק שקיום המצווה לא מתבצע בהדלקה בערב שבת אלא בעובדה שהנרות ממשיכים לדלוק בשבת עצמה. הברכה היא רק הכשר מצווה, ובזמן הדליקה ביום שישי אין מעשה מצווה^[7]. לפי הבנה זו אין מעשה הדלקת נרות חנוכה מכריח קבלת שבת, וממילא אין חובה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות חנוכה. אך כאמור, עניין זה נתון במחלוקת אחרונים לאור ההבנות השונות במהות מעשה ההדלקה המוקדמת.

על מה החיוב בנזיקין?

לסיום השיעור נחזור למחלוקת הבסיסית שבין ר' יוחנן וריש לקיש ונראה הצעה שונה בהבנת מחלוקת האמוראים. ה'שרידי אש' עסק במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בנוגע לאשו משום חציו או משום ממונו, והציע כיוון אחר ביסוד המחלוקת:

"ונראה שיסוד מחלוקתם של ר"י ור"ל הוא בתורת החיוב של נזקי ממונו. ר"י סובר שיחס הבעלות כשהוא לעצמו הוא הגורם לחיוב. אנו רואים את החיוב כאילו הוא מוטל על הדבר המזיק ומכיון שזה אינו בר תשלומין הרי אחריות השתלומין מוטלת על בעליו. ביסודה של אחריות זו שולטת ההשקפה שקנינויו של אדם לא להנאתו ולתשמישו בלבד ניתנו, אלא מטילים עליו גם חיובים... ור"ל סובר, שיסוד החיוב בנזקי ממונו הוא בחובת השמירה המוטלת על האדם. הוא מעמיד את הפשיעה כיסוד החיוב לתשלומי נזקין... לא הבעלות כשהיא לעצמה גורמת חיוביםף אלא העמידה ברשותו וחובת השמירה או הזנחתה של חובה זו גורמת חיובים"                                                  (שו"ת שרידי אש ח"ד מחקר ה).

ה'שרידי אש' מציע שהאמוראים נחלקו בשאלה היסודית של חיוב נזקי ממון. בספרות האחרונים ובמחקר המשפט העברי אנו מוצאים חקירה בסיסית מהו יסוד החיוב בנזקי ממון: האם יסוד החיוב של האדם נובע מבעלות של האדם על ההיזק (או אחריות על החפץ/היזק), או שיסוד החיוב נובע מפשיעה והתרשלות של האדם. לפי ה'שרידי אש' - ר"ל שסובר 'אשו משום ממונו' מבין שהחיוב נובע מפשיעה של האדם. בעקבות כך ר"ל מדמה את דין אשו לדין ממונו- בשניהם יש פשיעה של האדם ולכן יסוד החיוב של אש ושל נזקי ממון זהה.

לעומת זאת, ר' יוחנן שסובר 'אשו משום חציו' מבין שהחיוב נובע מהבעלות על ההיזק. החיוב באש הוא כמו אדם המזיק- האדם יוצר את ההיזק בידיו. מכיוון שחיוב של נזקי ממון קשור לבעלות על ההיזק, לא ניתן לחייב במקרה של אש שאין עליה בעלות וממשות כמו בנזקי ממון אלא כאדם המזיק.

ה'שרידי אש' נוטה לראות ביסוד החיוב העיקרי בתשלום נזקי ממונו את עניין הבעלות על החפץ. האחריות המוטלת על הבעלים יוצרת חיוב ממוני במידה ונוצר היזק. בדרך דומה מבין גם ר' שמעון שקאפ בחידושיו על מסכת בבא קמא (סימן א). בדבריו הוא נוטה לראות את הבעלות כסיבה המחייבת בנזקי ממון, והפשיעה היא רק תנאי המחייב. החיוב הבסיסי נובע מהבעלות והאחריות, אך ניתן לחייב רק כאשר האדם פשע ולא דאג שממונו לא יזיק.