ארץ ישראל (א) – הגדרתה של ארץ ישראל (יח)

  • הרב יהודה לב גולדברג

בשיעור זה נתחיל לעסוק במרכיב השני של ברית האבות, הלא הוא המחויבות לארץ ישראל. ראשית, מתעוררת השאלה למה הכוונה במונח "ארץ ישראל". אין הכוונה כאן לספקות אודות הגבולות הגאוגרפיים שלה, אלא לשאלות לגבי מעמדה ומשמעותה לממדים שונים של הקיום היהודי. כפי שנראה, ישנן לארץ ישראל משמעויות שונות וחופפות, שייתכן ותובהרנה באמצעות החלוקה בין ברית סיני לבין ברית האבות.

 

מהי "ארץ ישראל"?

הרמב"ם מציע לכאורה הגדרה מקיפה של ארץ ישראל, על פי העולה ממקורות חז"ל, בתחילת הלכות תרומות. ראשית, הוא מגדיר את העיקרון:

"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל"   (הל' תרומות א', ב').

מעניין שהרמב"ם אינו מזכיר כאן גבולות גיאוגרפיים, אם כי הוא מעיר בהמשך שהגדרה רחבה זו תקפה רק לאחר כיבוש "ארץ כנען".

בהמשך, הרמב"ם מסביר שמעמדה המקודש של ארץ ישראל הפיך:

"כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא"   (הל' תרומות א', ה').

כך מכיר הרמב"ם בשני שלבים בתולדות ארץ ישראל, המובחנים ביניהם במשמעותם לדורות: הקידוש המקורי, על ידי עולי מצרים, בטל לאחר שהעם גלה. אך הקידוש השני, של עולי בבל, (שבכוונה, כפי שאומר הרמב"ם בהמשך ההלכה, לא התיישבו בכל רוחב הגבולות בהם התיישבו עולי מצרים) קבוע לדורות.[1] יש לציין כי דברי הרמב"ם אינם מוסכמים. לפחות תנא אחד (ר' ישמעאל ברבי יוסי או ר' אלעזר ברבי יוסי) סבור כי הקדושה הראשונה תקפה גם לעתיד לבוא (ערכין לב:).[2] מצד שני, רבנו ברוך, אחד מבעלי התוספות, סבר שגם הקדושה השניה בטלה (ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל).

בסוף, מסכם הרמב"ם את ה"מפה" ההלכתית:

"נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות א"י וסוריא וח"ל וא"י נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק א' וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני"   (הל' תרומות א', ו').

בהמשך הלכות תרומות ולאורך רוב ספר זרעים של משנה תורה, ה"חלק הראשון", המוגדר כשטחם של עולי בבל, הוא המוגדר כארץ ישראל מבחינה מעשית. כפי שמסביר הרמב"ם במקום אחר: "כל שהחזיקו בו עולי בבל... הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה" (הל' בית הבחירה ו', ט"ז).

 

הבעיה

עם זאת, הגדרות אלה מותירות אותנו עם מספר שאלות. הראשונה נובעת לא מכוח קושיא או סתירה, אלא ממחשבה פשוטה. כאשר אנו עוברים על הקריטריונים על פיהם נקבעת הארץ לעניין המצוות התלויות בארץ, הרושם המתקבל הוא שארץ ישראל אינה מקום אלא רעיון. יתרה מזו, לעיתים ישנה ארץ ישראל ולעיתים אין! כפי שמו"ר הרב ליכטנשטיין הציג את הבעיה:

"מה היה מעמדה של הארץ בזמן גלות בבל? האם מעמדה היה זהה לזה של איסלנד או של מנצ'וריה? ועוד: מה לגבי השטחים שנתיישבו בימי יהושע ובית ראשון, אבל לא ישבו בהם בימי בית שני? האם הם חלק מחוץ לארץ, והעבר שלהם מת ונשכח?"   (מוסר אביב, עמ' 256).

האם ייתכן שמצד ההלכה, "ארץ ישראל" הייתה קיימת רק מכיבוש יהושע עד חורבן בית ראשון, ואז הוקמה לתחייה שוב בימי שיבת ציון? מה לגבי פרק הזמן שקדם ליהושע – כולל האבות – ומה לגבי זמנינו אנו, לפי ר' ברוך שלדעתו גם קדושה שניה בטלה (מדין תורה)?[3]

כאשר אנו סוקרים את מסורת ההלכה לאורך הדורות, אנו מקבלים מצד אחד אישור לתמיהתנו – אך גם מסתבכים עוד יותר. למשל, פסקו של הרמב"ם לגבי ה"סמיכה" – סמיכת החכמים שנהגה בזמן חז"ל. לגבי דברי הגמרא שניתן לסמוך רק בארץ ישראל (סנהדרין יד.), מסביר הרמב"ם:

"כל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה"   (הל' סנהדרין ד', ו').

הרמב"ם מאשר בכך שמקומות שנכבשו בידי יהושע אך לא יושבו מחדש שומרים מבחינה מסוימת על מעמדם כ"ארץ ישראל". למרות שמצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות, אינן נוהגות בהם, הם עדיין נחשבים כארץ ישראל לעניינים אחרים, למשל סמיכה.

אלא שדברי הרמב"ם מעלים שאלה אחרת. אם הקדושה הראשונה אכן בטלה, למה באמת משנה שחבל ארץ מסוים נחשב כארץ ישראל בנקודה כלשהי בעבר? מכיוון שעצם ההגדרה דינמית ומשתנה, הרי שהגבול שינה את מקומו וכעת מצוות התלויות בארץ אינן נוהגות כאן. הענבים והזיתים שגדלים כעת בארץ ישראל ה"היסטורית" אינם שונים מענבי פלורידה או מאננס הגדל בהוואי. הם לעולם לא יתחייבו בתרומה ולעולם לא יעלו לירושלים כמעשר שני. אז מדוע תוכל הסמיכה, התלויה בארץ ישראל, להתבצע במקום זה?

ברור, אם כן, שישנן כמה הגדרות של ארץ ישראל, ונצטרך להעמיק בכך. יתרה מזאת: אם הרמב"ם מבחין בין שני סוגי מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל, עלינו להבין מה מאפיין כל אחד מן הסוגים.

 

כפתור ופרח

לפחות שניים מהראשונים התייחסו לנקודות שהעלינו כעת. ר' אשתורי הפרחי, מחבר הספר "כפתור ופרח", מקדיש פרק ארוך (פרק י') על מנת למנות את המאפיינים הייחודיים – במישור ההלכתי ובמישור הרוחני – של ארץ ישראל. הוא פותח את הפרק בדיון בסמיכה ומתייחס לפסקו של הרמב"ם לגבי מקומות שלא התקדשו בקדושה שניה. למרות שמקומות אלו פטורים משמיטה ומהפרשת מעשרות מתבואה שמעמדה מסופק (דמאי), ר' אשתורי הפרחי מסיק כי: "אבל כל מה שהוא זולת כיוצא באלו הדברים [=שמיטה ודמאי], זה וזה [=מקומות שהתקדשו בקדושה ראשונה בלבד, ומקומות שהתקדשו גם בקדושה שניה] שווים" (כפתור ופרח, מהד' ירושלים תרנ"ז, עמ' קנא).[4]

לקראת סוף הפרק, הוא כמעט מתפלמס כאשר הוא טוען כי המצוות הנוגעות ליבולי הארץ החקלאיים הן החריג לא הכלל.[5] לגבי השאר הוא כותב כי:

"אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל, שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בעניין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם"   (שם, עמ' רכז).

כיצד ניתן להבין, לשיטת ר' אשתורי הפרחי, את דברי חז"ל אודות קדושה ראשונה ושניה? הוא מסביר כי: "הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד" (שם, עמ' רכא). אם כך, עלינו להבין את המונחים "קדושה ראשונה" ו"קדושה שניה" לא כמשמעותם הפשוטה, של הקדשה מחדש, אלא כמו ייעוד מחודש של מה שכבר היה מקודש עוד קודם (שם, עמ' רלה).

לסיכום הדברים, ר' אשתורי הפרחי מציג עמדה קיצונית. מימי האבות, לא היה ולא יהיה שינוי ברמת ה"קדושה" של ארץ ישראל.[6] מה שמשתנה הוא רמת החיוב בתרומות, מעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ, התלויה בקריטריונים מסוימים שאינם תלויים בקדושתה הבסיסית של הארץ.[7]

 

התשב"ץ

ר' שמעון בן צמח דורן (רשב"ץ; ספרו נקרא תשובות שמעון בן צמח, ובקיצור תשב"ץ) מציע הבחנה דומה לזו שמציע ר' אשתורי הפרחי, אך בהקשר גיאוגרפי אחר. הוא מבחין בין מצוות הנוגעות ליבול הקרקע ("חובת הקרקע") כמו תרומות, מעשרות, ביכורים, הבאת העומר בפסח והבאת שתי הלחם בשבועות מצד אחד; ותכונות מיוחדות של הארץ הנובעות מהשראת השכינה, כמו הכפרה לאלו החיים בארץ או נקברים בה, התאמתה לנבואה, סגולותיה לריפוי עקרות ועוד (תשב"ץ חלק ג סימן קצח, ר). בדיונו של התשב"ץ, השאלה נסובה סביב עבר הירדן המזרחי, שנכבש בידי משה רבנו וישבו בו בני ראובן ובני גד.[8] התשב"ץ מסכם:

"דתרי ענייני נינהו, קדושת שכינה וקדושת מצוות, וקדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה וקדושת מצוות בין בזו ובין בזו"   (חלק ג סימן ר).

 

סיכום

הן התשב"ץ והן ר' אשתורי הפרחי מחלקים בין תכונות שונות של ארץ ישראל שאינן חופפות לחלוטין. עם זאת, המהלך של כל אחד מהם שונה באופן משמעותי מהשני. ראשית, מאחר שהם מתייחסים לחבלי ארץ שונים, הם מגיעים למסקנות הפוכות זה מזה. בעוד שר' אשתורי הפרחי טוען שישנה קדושה מקיפה לארץ, אף מעבר לשטחים המחויבים במצוות התלויות בארץ, התשב"ץ מרחיב את החיוב במצוות התלויות בארץ למקומות שלא זכו בהשראת השכינה. שילוב שתי העמדות יוצר מפת ארץ ישראל הדומה לדיאגרמת וון: עבר הירדן המזרחי יכול להיות מחויב במצוות התלויות בארץ אך אין לו קדושה עצמית. שטחים ממערב הירדן שנכבשו בידי יהושע בן נון בלבד, אך לא על ידי עולי בבל, קדושים מצד עצמם אך אינם מחויבים כעת במצוות התלויות בארץ. לשטחים ממערב לירדן שיושבו על ידי עולי בבל, יש את שתי התכונות.

שנית, בעוד שר' אשתורי הפרחי מבחין בין קדושת הארץ לבין מאפיין נוסף ובלתי מוגדר היוצר חיוב במצוות התלויות בארץ, התשב"ץ מדבר על שתי "קדושות" שונות. לשונו של התשב"ץ משמרת את המשמעות הפשוטה של "קדושה ראשונה" ו"קדושה שניה", שהרי הן מתייחסות לקדושה ביחס לחיוב מצוות, גם אם לא ביחס להשראת השכינה.

שלישית, התשב"ץ מחדש את המושג "קדושת שכינה"; ועדיין יש לברר האם מונח זה זהה למונחים "קדושה" ו"מעלה" של ר' אשתורי.

 

מסורת בריסק

עניין הגדרים השונים של ארץ ישראל נידון מחדש אצל כמה וכמה דמויות מבית בריסק – צאצאי ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק ותלמידיהם. בקטע קצר, מציין ר' משה סולובייצ'יק (בנו של ר' חיים) שלדעת הרמב"ם הן סמיכת זקנים והן מצות עגלה ערופה (דברים כ"א א'-ט') נוהגות באזורים שלא נתקדשו על ידי עולי בבל (חידושי הגר"מ הלוי, סוף הלכות שמיטה ויובל). בנו, ר' יוסף דב סולובייצ'יק, מרחיב בכך עוד ומחלק בין "קדושת ארץ ישראל" לבין "חפצא של ארץ ישראל". בעוד שקדושת הארץ תלויה בתהליך פורמלי של קידוש, הגדרתה כ"חפצא של ארץ ישראל" היא ממונית ונקבעת:  "על ידי כיבוש רבים בהלכות דיני ממונות וזכיית כל ישראל" (אגרות הגרי"ד הלוי, תחילת הלכות מלכים, ב).[9]

בן אחר, ר' אהרן סולובייצ'יק, מוסיף שהבנה זו טוענת את המושג "ארץ ישראל" במשמעות חדשה: "ואשר על כן נקראת בשם ארץ ישראל, דהיינו הרכוש של כלל ישראל" (פרח מטה אהרן, ספר אהבה, עמ' 178). בעוד ש"ארץ ישראל" במובן של תיאור קדושה עשוי להתפרש כמתייחס לחבל הארץ המקודש עבור עם ישראל, ואולי אפילו באמצעותם; הרי ש"ארץ ישראל" כישות גיאוגרפית מתייחס לחלק הארץ שבידי עם ישראל. יתרה מזו, ה"חפצא" של "ארץ ישראל", בניגוד לקדושה שלה, אינו משתנה. קדושת הארץ יכולה להתבטל בנסיבות מסוימות, כפי שקרה בחורבן הבית הראשון. אך לאחר שעם ישראל נטל בעלות על ארץ ישראל, היא נושאת שם זה לעולם – ומכאן שיטתו של הרמב"ם שישנם דינים הנוהגים בגבולות עולי מצרים.

ועדיין, מהו בעצם הקשר של דינים כמו סמיכה ועגלה ערופה לארץ ישראל? אם אין הם תלויים בקדושת הארץ, למה הם נוהגים בארץ ישראל דווקא? ר' יוסף דב סולובייצ'יק מסביר כי אמנם דינים אלו אינם קשורים לארץ ישראל מצד עצמה, אלא לסטאטוס של עם ישראל כאשר הוא גר בארץ (חמש דרשות, עמ' 94-95).

תלמידו, הרב ליכטנשטיין, מרחיב טענה זו. דינים אלו הם חיובים הנוגעים לעם ישראל כציבור, ולא כיחידים. רק בתוך ודרך ארץ ישראל – דהיינו, מרחב השטח השייך לעם ישראל, גם אם אינו מקודש כרגע – הופך עם ישראל לעם מאוחד. הגמרא לומדת זאת מפסוק:

""וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א ח', ס"ה) הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל"   (הוריות ג.).[10]

אם כך, רק בארץ ישראל ניתן לקיים מצוות המתייחסות לעם ישראל כעם.[11]

כך, אנו רואים כי ישנו יחס הדדי בין עם ישראל לארץ ישראל. מצד אחד, הבעלות הציבורית של עם ישראל מגדירה את ארץ ישראל, ללא קשר לשאלת הקדושה הפורמלית המחייבת במצוות התלויות בארץ. לחלופין, ארץ ישראל ה"פוליטית" מאפשרת לעם ישראל קיום לאומי. רק הארץ יכולה להפוך אותם מאוסף של יחידים לשלם אורגני היכול להתחייב בשליחות לאומית.[12]

 

ארץ המקדש

מהרב ליכטנשטיין שמעתי שהרי"ד סולובייצ'יק הצביע על מימד נוסף של ארץ ישראל.[13] הרמב"ם פוסק כי אף על פי שהקדושה הראשונה של הארץ בטלה, הקדושה הראשונה של בית המקדש וירושלים תקפה לעולם: "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה" (הל' בית הבחירה ו', ט"ז). עם זאת, דעת הרמב"ם מעוררת תמיהה היסטורית. בזמן גלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון, בית המקדש וירושלים שמרו על קדושתם בעוד שארץ ישראל לא שמרה על קדושתה. האם ייתכן שהשכינה שרתה בראש הר צחיח ב"סתם" ארץ, נטולת קדושה? האם ייתכן שקדושת המקדש חלה "מחוץ" לארץ ישראל המקודשת?

בתשובה לשאלה זו, הרי"ד סולובייצ'יק מציע שכל ארץ ישראל נושאת גם היא קדושה פורמלית של השראת השכינה. מלבד היותה הארץ המחויבת בתרומות ומעשרות, ארץ ישראל היא גם הארץ בה ניתן להקים מקדש.[14] במילים אחרות, קדושת השראת השכינה אינה מתחילה בשערי המקדש ואפילו לא בחומות ירושלים, אלא מקיפה את כל הארץ. יתרה מזאת, קדושה זו עומדת בעינה – כמו קדושת המקדש עצמו – בזמן הגלות, למרות ש"קדושה ראשונה" של הארץ, שחייבה אותה במצוות התלויות בארץ, בטלה. מאחר ש"שכינה אינה בטלה", מימד זה של קדושת הארץ אינו הפיך.

כראיה לטענה זו, מביא הרי"ד סולובייצ'יק את המשנה בכלים (כלים א', ו'-ט'), המונה קדושות בסדר הולך ועולה ככל שמתקרבים את המקדש ונכנסים אליו.[15] מהי נקודת המוצא של המשנה? "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" (שם, ו'). הצעד הראשון אל קודש הקודשים, מסבירה המשנה, מתחיל בכניסה לארץ ישראל.

הראיה להבנה זו של המשנה נמצאת בהמשך דבריה: "ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים[16] ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות". בולט לעין כי כאשר המשנה באה למנות את תכונותיה המיוחדות של ארץ ישראל, המשנה אינה מזכירה תרומות ומעשרות. לעומת מצוות אלה, מה המשותף למצוות העומר, הביכורים ושתי הלחם? הרי"ד סולובייצ'יק מסביר שמצוות אלה הן קרבנות למקדש.[17] העובדה שהן מוכרחות לבוא מיבול ארץ ישראל מצביעה על כך שארץ ישראל קשורה באופן מיוחד לבית המקדש וחולקת משהו מקדושתו.

 

מסקנה

פתחנו שיעור זה בשאלה תמימה לכאורה: מהי ארץ ישראל? ובנקודה הנוכחית אספנו כל כך הרבה תפיסות של ארץ ישראל שקשה למצוא בהן את ידינו ואת רגלינו. למשל, ר' אשתורי הפרחי מייחס את קדושת הארץ לבחירתה בזמן האבות, אך הרמב"ם בהלכות תרומות לא מזכיר את האבות כלל אלא את הכיבוש בידי יהושע ואת היישוב מחדש בידי עזרא הסופר. האם הארץ שהובטחה לאבות והארץ שנכבשה בידי עולי מצרים הן למעשה אותו המושג?

יתרה מזאת, מעבר לקדושה השייכת למצוות התלויות בארץ, הרי"ד סולובייצ'יק מתאר מצד אחד "שם", או "חפצא", של ארץ ישראל, ומצד שני קדושת השראת השכינה בארץ ישראל. פעם שאלתי את הרב ליכטנשטיין על הקשר בין שני מושגים אלה, ואני זוכר שהוא ענה לי שגם לו הדברים אינם ברורים לחלוטין. לגבי "שם" ארץ ישראל, ר' משה סולובייצ'יק והרי"ד סולובייצ'יק מניחים כי הוא מתייחס לעבר הירדן המזרחי.[18] אך התשב"ץ בפירוש מוציא את עבר הירדן המזרחי מכלל חבלי הארץ שיש בהם "קדושת שכינה". האם דעות אלה חלוקות, או שניתן ליישב את דבריהם זה עם זה באמצעות הבחנה בין שני מושגים שונים? ולסיום, האם "קדושת שכינה" של התשב"ץ זהה לקדושת המקדש של הרי"ד סולובייצ'יק, או שגם כאן מדובר במושגים שונים?

בשיעורים הבאים ננסה להציע מסגרת כללית בה נוכל לשבץ תפיסות אלו של ארץ ישראל, בעיקר באמצעות ההבחנה בין ברית האבות לבין ברית סיני.

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   הרמב"ם מעמיק בהבחנה זו בהל' בית הבחירה ו', ט"ז.
[2]   ראו גם תוספות בבא בתרא נו., רמב"ן גיטין ב. ותשובות הרי"ד סימן יא.
[3]   ראו גם חידושי רבנו קרשקש לגיטין ב.: "למ"ד דקדושה שנייה קדשה לשעתה ולא [קדשה] לעתיד לבוא, עכשיו שהארץ חרבה מי איכא למימר דאינה קדושה דחיבתה נמי בטלה? הא ודאי אינו נראה" (חידושי רבנו קרשקש, בתוך חידושי הריטב"א על מסכת גיטין, מוסד הרב קוק, עמ' ז).
[4]   ראו גם רמב"ן ורבנו קרשקש גיטין ב., לגבי ישיבה בארץ ישראל, ורמב"ן תענית כב:. ראו גם מהר"י קורקוס על הל' תרומות א', ב' ורדב"ז על הל' סנהדרין ד', ו'.
[5]   הוא כותב כי "עוד רואה אנוכי להאריך בביאור זה עד שלא יאמר לי איש הא בהא תליא, כלומר אין חיוב מתנות שם דאורייתא, וכן אין שם מעלת הארץ ככבוש שני" (כפתור ופרח, מהד' ירושלים תרנ"ז, עמ' רכז).
לאחר מכן, הוא מוסיף: "וכל מה שהתאבקתי בזה המבוקש הנה הוא לטעם שהזכרתי, שלא יאמר לי איש הא בהא תליא" (שם, עמ' רלד).
[6]   ר' אשתורי מביא ראיה באופן דומה מהימים שבין בית ראשון לבין בית שני. האם ייתכן שמערת המכפלה וירושלים היו זמנית בחוץ לארץ? (שם, עמ' רלז).
[7]   ראו גם מנחת חינוך מצוה רפד (אות כב במהדורת מכון ירושלים).
[8]   ראו דברים ג', ח'-י"ז.
[9]   הבחנה דומה מובאת בשם ר' חיים עצמו (חידושי הגר"ח על הש"ס, סימן קנח [גיטין מז.]).
[10] ראו גם פירוש המשנה לרמב"ם ברכות ד', ג' ושו"ת אבני נזר אורח חיים שיד. עם זאת, ראו גם יראים ל.
[11] "בעניין סמיכה בארץ ישראל ובחוץ לארץ", בית יצחק ח (תשי"ט), עמ' 92-94, ונדפס מחדש במנחת אביב, עמ' 490-494. מו"ר הרב צבי שכטר מביא רעיון זה בשם הרב סולובייצ'יק עצמו (נפש הרב, עמ' 80).
אני זוכר כי הרב ליכטנשטיין הסביר באופן דומה את דבריו של ר' יוסי: "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ:). כמצוות השייכות לעם ישראל כעם (ראו ספר המצוות להרמב"ם, סוף מצוות עשה), הן תלויות בכך שעם ישראל יתקיים קודם כל כעם, בארץ ישראל.
ר' יוסף רוזין, הידוע כגאון הרוגצ'ובר, מציע הסבר דומה לשלושה דינים אחרים: 1. תענית ציבור מלאה על צרות הציבור נוהגת רק בארץ ישראל (תענית יא:). 2. הלל נאמר רק על נס שארע בארץ ישראל (מגילה יד.). 3. הברכה על ראיית שישים ריבוא מישראל, נאמרת לדעת הרמב"ם רק על ראיית שישים ריבוא בארץ ישראל (הל' ברכות י', י"א; צפנת פענח שם). לגבי כל אחד מן הדינים האלה, ארץ ישראל היא שיוצקת את התוכן הלאומי. ראו גם שו"ת משפט כהן קמד יד.
[12] ראו גם הרב ראובן טרגין, "קדושת מקום: יחס לשכינה ולישראל", ספר היובל לישיבת הר עציון (תשנ"ח), עמ' 186-188 ועמ' 195 בהערה. הרב ליכטנשטיין מוסיף שההשלכה על הקיום הלאומי היא תוצאה אחת אך לאו דווקא יחידה של "שם" ארץ ישראל. דינים אחרים שאינם קשורים לקדושת הארץ עשויים גם הם להתייחס למלוא השטח של עולי מצרים, למרות שאין הם קשורים למחויבות לאומית (מנחת אביב, עמ' 493 בהערה).
[13] ראו גם נפש הרב, עמ' 76-79.
[14] ראו גם בשמות רבה: ""ואתן לך ארץ חמדה" למה נקראת חמדה שבהמ"ק נתון בתוכה הה"ד "הָהָר חָמַד אֱ-לֹהים לְשִׁבְתּוֹ" (תהילים ס"ח, י"ז)" (שמות רבה לב, ב).
[15] כך הרמב"ם מביא משניות אלה בהל' בית הבחירה ז', י"ב-כ"ב.
[16] הגר"א מוחק את המילה "והביכורים" מן המשנה. ראו הגהותיו במהדורת וילנא, כמו גם בפירושו אליהו רבא. נשוב לנקודה זו בשיעורים הבאים.
[17] ראו גם משנה אחרונה, ומדרש תנחומא קדושים יב.
[18] ראו רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש י', א'.