דילוג לתוכן העיקרי

ארון העדות

קובץ טקסט

       א. מבוא

ארון העדות מסמל את מרכז בית המקדש. לוחות הברית הטמונים בו, העובדה שאין בו שימוש פונקציונאלי עבור עבודת המקדש והימצאותו בתוך קודש הקדשים נותנים לו מעמד מיוחד. בשיעור זה נסקור מספר הלכות ועקרונות שעולים בהקשר של הארון בדברי הרמב"ם ונבחן לאור כך יסודות במהות בבית המקדש ובמה שהארון מסמל.

       ב. מניין המצוות 

הרמב"ם מונה במצוות עשה כ' את החובה

"לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה...".

נראה כי כפי שניתן לראות בשורשים לספר המצוות (שורש יב, להלן), הרמב"ם מדגיש שאין למנות כל חלק מהמצווה בנפרד אלא לכלול את הפרטים כולם במצווה אחת. לכן, אין הוא מונה כל קרבן כמצווה, ואף אינו מונה את הציווי על כל אחד מהכלים כמצווה:

... אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה. כמו אמרו ועשו לי מקדש שזה מצות עשה אחת (עשין, כ) מכלל המצות והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים. ואחר כן בא לתאר חלקיו ואיך ייעשו. ואין ראוי שיימנה כל מה שאמר בו ועשית ועשית מצוה בפני עצמה. ועל זה הדרך בעצמו ילך הענין בקרבנות הנזכרים בויקרא...  

הרמב"ן חולק על שיטת הרמב"ם במספר מקומות. בהשגות לספר המצוות הוא כותב שיש למנות כמצווה נפרדת את מעשה הקרבנות בניגוד לרמב"ם שכלל אותם כחלק ממצוות המקדש. על מצוות עשה לג שהכהנים נצטוו על לבישת הבגדים הרמב"ן מוסיף:

... ודעתו זאת לומר דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה, אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן. ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכיפורים מצוה אחרת. כמות זה כן מות זה. וכן ראוי למנות בגדי כהן גדול מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שנית.

אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו יתברך בימים הנאמרים בהן, וכבר נתבאר שאין מונים חלקי המצות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד, וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מצווה כ) שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו.

הרמב"ן שואל מדוע לבישת הבגדים נחשבת כמצווה ואילו עשיית שאר הכלים לא נחשבת כמצווה. משאלה זו, וההסבר שמעניק לה הרמב"ן, נראה כי הוא מקבל עקרונית את דברי הרמב"ם שלא למנות את בניית המזבח, המנורה וכו' כמצווה אך לא מקבל את טעמו. נבהיר: לפי הרמב"ם ציוויים אלו הם חלק מהציווי על בניית המקדש. הרמב"ן כותב שלא הוכשר בעיניו הטעם הזה:

ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה... וכמו שמנה הרב משא הארון כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה לפי שהיותו מצוה קיימת לנו. ועוד שאם נעלה על דעתינו חס ושלום שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו.

והנה מכל מקום היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן. וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטוינו בהן אבל אהרן עליו השלום היה לובש אותם כמקיים גזירת מלך שגזר עליו לעבוד בהם לא היה מתענג בלבישתם להתפאר ולהתעטר ביופים ולא להתימר בכבודם.

ואמנם דעת הרב בבגדים ובקידוש יותר מחוורת למנותם גם בכלל מצות עשה כי בעבודתם מקיים מצוה מוסיף על השתמר מן הלאו... ואינו מחוור.

הרמב"ן מבחין בין ציווים שהם הכשר עבודה ובין ציווים שנמנים כמצווה. ברוב מוחלט של הכלים יש עבודה שהיא המצווה, ולכן עשיית הכלי מוגדרת כהכשר לעבודה זו. לדוגמא, המצווה היא הטבת הנרות והכנת המנורה היא הכשר מצווה. מכיוון שאין עבודה בארון אז לפי הרמב"ן יש למנות את עשייתו כמצווה. הרמב"ם לא מונה כמצווה את עשיית הארון ולא את שאר הכלים מטעם אחר, היות וציווים אלו הם מכלל מצוות עשיית מקדש.

האחרונים הסבירו שמחלוקת זו משקפת מחלוקת יסודית בנוגע למהות המקדש[1]. ישנם שתי מטרות לבניין בית המקדש - מקום בו הקב"ה ישרה את שכינתו בעולמנו, ומקום עבודת הקרבנות בו האדם עובד את הא-ל. הרמב"ן בפירושו על התורה (הקדמה לפרשת תרומה) מסביר את מטרת המשכן:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני... והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה' אלהי ישראל,  כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל.

הרמב"ן מבין שתפקיד המקדש היא להמשיך את השראת השכינה שהייתה בהר סיני. הקב"ה ממשיך ומלווה את עם ישראל במסעותיו במדבר ולאחר מכן בארץ ישראל ומשרה את שכינתו בתוכם. כך, מסביר הרמב"ן כי למעשה בית המקדש הוא בית שנבנה עבור ה' והתגלותו בקרב ישראל.

לעומת זאת, הרמב"ם בספר המצוות (סהמ"צ מ"ע כ, ראה להלן) ובהלכה הראשונה בהלכות בית הבחירה מדבר על בית שבו תהיה עבודת ה' ובכלל זה עבודת הקרבנות, ובמסגרתה ישראל יעלו לרגל ויעמדו לפני הקב"ה-

"בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה".

בית המקדש הוא בית לה' ובמקביל הוא גם בית שבו האדם עובד את ה' ועומד לפניו. חלק מתפקיד המקדש הוא עבור האדם שבו הוא עובד את ה'.

לשיטת הרמב"ם כלי המקדש הם חלק מהמרכיבים של הבית המאפשרים את ייעודו- עבודת ה' גם בדרך הקרבה קרבנות והפולחן. בית המקדש הוא בית המוכן להקרבת קרבנות ולכן הכלים הדרושים להקרבה הם חלק מהגדרת המצווה של בניית המקדש.

לפי הרמב"ן הכלים הם לא חלק מהבית. מטרת בית המקדש היא להיות מעון להקב"ה, ומטרה זו מתקיימת גם ללא כלי המקדש. לכן באופן עקרוני היה ראוי למנות כל אחד מן הכלים כמצווה, והסיבה להיעדר ריבוי המצוות הוא רק משום שהם משמשים כהכשר מצווה. מסיבה זו, רק הארון, המהווה את כיסא ה', הרמב"ן מונה כמצווה – שהרי מלבד תפקיד זה הוא אינו מתפקד כמכשיר לשום עבודה או מצווה אחרת.

       ג. מצווה לדורות?

המנחת חינוך על מצווה צה, עומד על כך שהרמב"ם תיאר באריכות את צורת המנורה, השולחן ושאר הכלים אך לא התייחס כלל לצורת הארון. כמו כן, הוא מזכיר שהחל מימי יאשיהו נגנזו הלוחות והארון והם לא היו בסוף תקופת הבית הראשון וכלל לא היו חלק מבית המקדש השני. בעקבות כך הוא מסביר כי קיימת אבחנה בין הארון לשאר הכלים: את שאר הכלים בנו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה (למשל - בתחילת בית שני, בימי החשמונאים), אך את הארון לא עשו ואף לא יעשו עד ביאת המשיח. הלוחות והארון אינם מעכבים את הבית, ולעתיד לבוא הם יתגלו מחדש ולכן אין צורך לכתוב את דרך עשייתם.

על כך מקשה המנחת חינוך בהמשך דבריו, שהרי הרמב"ם בהלכות כלי מקדש (א,ב) מפרט כיצד משה הכין את שמן המשחה. פירוטו של הרמב"ם נרחב בנושא זו למרות שהכנת שמן המשחה הייתה חד פעמית, ואינה מעכבת לדורות. בעקבות כך נשאר המנחת חינוך בצריך עיון על הרמב"ם מדוע הרמב"ם לא פירט את דרך עשיית הארון.

בקרב הפרשנים אנו מוצאים שתי גישות בנוגע לשאלה האם עשיית הארון נחשבת מצווה לדורות. ראינו שהרמב"ן הבין שיש להוסיף זאת כמצווה כאשר הוא מסתמך על מניית המצוות של הרמב"ם (השגות למ"ע לג):

ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם (יומא נג ב, וש"נ, ביה"ב רפ"ד) או כדברי האומר (יומא שם) שגלה לבבל לא עשו ארון אחר. שהרי כבר מנה הרב (מצוות עשה לד) משאו על הכתף מצוה לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם ומצות נשיאותו בלויים או בכהנים אינו נגדר בזמן אלא כל זמן שימצא אנו מצווין לנשאו בכתף. ועוד הוא עתיד ליגלות אמן במהרה בימינו יהיה במהרה והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות.  

הרמב"ם מונה בספר המצוות ובמשנה תורה את מצוות משא הארון על הכתף ואיסור הוצאת הבדים. אם כן הרמב"ם מבין שהמצוות הקשורות לארון הן לדורות, למרות שהארון נגנז והוא לא מתאר כיצד לבנות ארון חדש.

ה'מגילת אסתר', בהשגתו על הרמב"ן מציג גישה שונה ביחס למצוות הקשורות לארון העדות:

ומה שאמר עוד כי גם עשיית הארון יש להביא במנין, נראה לי כי המצוה אינה נוהגת לדורות, לפי שלעולם לא נצטרך לעשות אחר כי אותו שעשה בצלאל קיים הוא לדורות ולא אבד מן העולם כי גנוז הוא גם בשובו אלינו לא יאבד לעולם, ואם כן אין מציאות בעולם שנעשה ארון אחר... ומה שאמר עוד הרמב"ן כי כמו שמנה הרב משאו כן יש לנו למנות עשייתו, זה אינו, שמה שמנה הרב משאו יהיה פירושו במשא הארון שנעשה בימי משה אשר לא נעשה יותר ולא תעשה...

בעל ה'מגילת אסתר' מסביר שמצוות נשיאת הארון בכתף היא לדורות אך לא עשייתו. הארון הוא אחד וזה הארון שמכיל את הלוחות שעשה משה רבנו. ישנה מצווה לדורות לשאת אותו בכתף כל זמן שניתן לקיים זאת. אך אין מצווה לעשות ארון חדש לעתיד לבוא, וזאת בניגוד לשאר הכלים.

פרופ' דוד הנשקה[2] התייחס לנקודה זה כחלק ממהלך רחב אותו הוא מציג ביחס שבין המשכן והמקדש. בדבריו הוא מסביר שעיקר המשכן הוא התוועדות ופגישה בין משה והקב"ה, אך בית המקדש הוא בית דירה ומעון לה'. במשכן הארון תפס מקום מרכזי היות ודרכו היה המפגש וההתוועדות. אך בבית המקדש  אין צורך בארון במשמעות זו, שהרי לא ניתנה תורה אלא במדבר ולמשה רבנו. לאחר ההתיישבות בארץ ישראל וקידוש ירושלים תמו וויעודי ה' מבין הכרובים ועל כן נעשה יותר שימוש בדרך זו לנתינת תורה ומצוות. משום כך, התפקיד המרכזי של הארון כפי שהיה במשכן כבר אינו רלוונטי בבית המקדש, הואיל וה' השכין את שכינתו במקום. מכאן ואילך אין הארון כיסא ה' ואף אינו מקום ויעודו לישראל. לא נותר לו אלא תפקידו ככלי אחסון ללוחות העדות, הטעונים שמירה וגניזה כראוי להם. לאור כך מציע פרופ' הנשקה פרשנות לשיטת הרמב"ם:

מעתה אין קושי בגניזת הארון בימי יאשיהו, ואין בה כלל ביטול מצוות עשה. שהרי המצווה להעמיד את הארון באוהל מועד אינה חלה אלא באוהל מועד; אבל בבית המקדש... אינה מחייבת כלל את העמדת הארון במקדש דווקא. אף אין כל תימה מעתה שבבית שני לא הוציאו את הארון מגניזתו, שהרי המקדש ועבודתו אינם זקוקים לארון כל עיקר. זוהי אפוא הסיבה אף לכך שהרמב"ם מתעלם כליל מארון העדות בהלכות בית הבחירה, ואינו מספר אלא על גניזתו; שהרי מצוות הארון כביטויה בספר שמות אינה נוהגת לדורות, ובטלה היא משעה שיש מקום אשר בחר ה'... אך דומה שדווקא ממצוות הנשיאה על הכתף אפשר לנו להיווכח באמיתות הסברנו בדעת הרמב"ם, כדלהלן.

בהלכות כלי המקדש (פ"ב, הי"ב) כותב הרמב"ם: "בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, אלא מצווה לנטלו על הכתף, ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא, אלא מצווה לנשאו על הכתף, שנאמר 'כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו'". מכל כלי המקדש, הרמב"ם מגביל אפוא את מצוות הנשיאה בכתף דווקא לארון. וכבר העמידו על כך אחרונים, שפליאה עצומה היא זו, שהרי הדבר סותר את הכתוב המפורש שעליו מסתמך כאן הרמב"ם. שהרי הכתוב "כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו" נאמר כנימוק לכך שלבני קהת לא ניתנו עגלות כל עיקר; ומשאם של בני קהת הרי כלל את כל כלי המשכן, כמפורש שם. נמצא על כורחנו שמצוות הנשיאה בכתף חלה על כל הכלים, ומה ראה הרמב"ם להגבילה לארון בלבד?  

ביישוב פליאה זו כבר ביאר הרי"ז הלוי (בחידושיו לרמב"ם, במכתבים  שבסופו, עז, ע"ב), שנשיאת כלי המקדש המפורשת בבמדבר אינה אלא מצווה לשעתה, כל עוד המקדש וכליו בתקופת נדודים; אך משעה שנבחרה ירושלים כמקום מנוחה עולמית - פקעה מצוות הנשיאה מעיקרה. שהרי כך מפורש בדברי הימים: "כי אמר דויד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכן בירושלם עד לעולם. וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבדתו" (דבה"א, כ"ג, כה-כו). לפיכך מצוות הנשיאה בכתף האמורה בשאר הכלים בטלה משעה שנבחרה ירושלים. אבל מצוות הנשיאה האמורה בארון לא בטלה לעולם, שהרי אף משנבחרה ירושלים לא הפך הארון - כשאר הכלים - מכלי נייד לכלי נייח; שהרי המקדש שבירושלים אינו כולל בתוכו את הארון כחלק מכליו הנייחים. במקדש שבירושלים ממלא הארון רק תפקיד של בית גניזה ללוחות, ובתור שכזה אין ניידותו פוסקת...

מעתה מתבארת היטב שיטת הרמב"ם, כי מצוות הארון - כחלק מהלכות בית הבחירה - אינה נוהגת לדורות, אף-על-פי שמצוות נשיאתו בכתף נוהגת. שהרי מצוות נשיאת הארון נוהגת לדורות מבחינת הארון ככלי אחסון ללוחות, וזו אכן אינה בטלה; ואילו מצוות עשיית הארון והעמדתו בקודש הקודשים אינה חלה אלא באוהל מועד ואינה נוהגת בבית הבחירה. והוא אשר ביאר בעל מדרש הגדול (המובא לעיל, ראש פרק א'), כי "הארון הרי הוא ללוחות, ואינו מכלי המקדש": שאף-על-פי שהארון הוא כלי המקדש הראש והראשון במשכן, מכל מקום בבית עולמים לא נותרה הימנו אלא בחינתו ככלי אחסון ללוחות, ומצד זה הרי אינו כלל מכלי המקדש.

מעניין בהקשר זה להביא את דבריו של הרבי מלובביץ' (חידושים וביאורים להלכות בית הבחירה סימן ט) בהסבר הנושא:

דמעשה יאשיהו מוכיח דקראי כפשוטם, דעשיית הארון והבאתו לקודש הקודשים הוא אך ורק כדי שיהיה ונועדי לך שם. ולאחרי שנעשה זה ואינה בטלה לעולם שוב לא מצאנו מצוה בעשיית הארון. אלא שכל זמן שישנו נצטוו לשאתו בכתף ושלא יסירו הבדים. ולכן לא נמנית עשיית הארון במצוה לדורות ולא הובאו דיני עשייתו, כי מאי דהוי הוי, ומזמן בנין ביהמ"ק הראשון אין כל ציווי בזה... וע"פ הנ"ל מעשה יאשיהו ראיה חזקה לשיטת הרמב"ם דאין מצוות עשה כלל...[3]

       ד. בדי הארון

אחד מהציווים הייחודיים לארון הוא האיסור הסיר את בדי הארון. למרות שהארון כבר לא נמצא בנדודים יש להקפיד שהבדים יהיו בטבעות בצורה שהארון יהיה מוכן בכעין כוננות קריאה למסע ומצווה זו נמנית במניין המצוות. מדוע? למה הכלי היחיד שיש בו איסור לדורות הוא הארון? בנושא זה עסקו הרבה מהפרשנים והציעו כיוונים רבים ומגוונים[4], ובמסגרת שיעורנו נעיר על שניים מהם.

הרב סמט[5] הציע פירוש בפשט המקראות לאור פסקי הרמב"ם:

בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות אלא מצוה לנוטלו על הכתף, ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא, אלא מצוה לנשאו על הכתף שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו.

כשנושאים אותו על הכתף נושאין פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים, ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. (הלכות כלי המקדש ב,יב-יג)

הרמב"ם מקשר בין החובה לשאת את הארון בכתף ובין איסור הוצאת הבדים מן הטבעות. לאור הכתוב בדברי הימים (א פרק טו יג-טו) עולה שדוד נכשל כי לא נשאו את הארון על הכתף אלא בעגלה. לאור כך ייתכן והאיסור להסיר את הבדים נועד למנוע מצב בו ישכחו ולא ישאו את הארון בכתף. לפי זה מצוות הלא תעשה נועדה להיות סייג לאיסור אחר (כעין בל ייראה ובל יימצא בפסח). לאור כך ממשיך הרב סמט ומסביר:

מעתה אין לדון על טעמו של איסור הסרת הבדים מטבעות הארון בנפרד מטעמה של חובת הנשיאה של הארון על הכתף באמצעות בדיו: לשתי המצוות הללו טעם משותף, וטעם זה גלוי הוא לעין: נשיאה על הכתף, מתוך יחס ישיר של האדם כלפי הארון הנישא על כתפיו, מבטאת השתעבדות האדם לארון ולמה שמסומל בו, נתינת כבוד מרבית. כלי שבדיו קבועים בו ואינם מוסרים ממנו בשום אופן, מכריז בעצם הופעתו כך על היותו נישא בכתף.

נוכל להתקדם עתה צעד נוסף ולהציע: הבדים, שאינם מחוברים חיבור גמור לארון, אך דבקים בו ללא כל רשות של היפרדות ממנו, מסמלים את היחס האנושי הראוי כלפי "יושב הכרובים" שארון העדות מייצגו: היצמדות ללא פשרה, נשיאה בעולו, הבעת הערצה כלפיו, השתעבדות לו ולמצוותיו.

בהקשר זה נביא את הסברו של הרש"ר הירש (כה,יב-טו) למצוות לא תעשה זו ואת המסר שהוא רואה בהיצמדות הבדים לארון:

הבדים לא היו רק מכשירי הובלה, שהשתמשו בהם באורח זמני בשעת ההובלה, אלא: לא יסרו ממנו - "והמסיר בדי ארון לוקה" (יומא עב ע"א). הבדים היו חלק מהותי מתבניתו הסימבולית של הארון... בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד: לשאת את הארון ואת תוכנו, בשעת הצורך, גם מעבר לגבולות מקום עמידתם הנוכחית, והמצוה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה, שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד, ודבר זה בולט בחריפות יתירה בניגוד שבין הארון לבין שאר כלי המקדש, ובייחוד השולחן והמנורה שאין להם בדים קבועים. מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל - מלוא חייו הגשמיים ופריחת חייו הרוחניים - קשורים באדמת ארץ הקודש; תורת ישראל - שאני.

לכאורה יש סתירה בין פסוק יד: והבאת את - הבדים וגו' לשאת וגו', שמקביל אליו "והובא את - בדיו בטבעת" (להלן כז, ז) אצל המזבח, - לבין פסוק טו: בטבעת הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו, והגמרא ביומא (שם) מקשה על כך, ועיין תוספות שם. הגמרא מתרצת: "מתפרקין ואין נשמטין", כלומר, הבדים היו עשויים כך, שניתן היה להוציאם מן הטבעות בדוחק, אך מאליהם לא היו יכולים לצאת. לפי דעת רש"י היו הבדים עבים בראשיהם ודקים באמצעם. מסתבר שהלאו של "לא יסרו ממנו", "והמסיר בדי ארון לוקה", מניח את האפשרות של הוצאתם מן הטבעות. הבדים אל יסורו, אך הם יכולים לסור, אפשר להסיר אותם מן הארון בכוח. אולם, אם יעשו כך, לא ייפגע הארון, אלא יצפה לנושאי - ארון חדשים!.

הרב עמיטל היה מדגיש רעיון דומה שטמון בדין זה. לעיתים ניתן לראות בעיה הקשורה לקיבעון של התורה לזמן או להקשר מסויימים. למשל, המחשבה כי נדיתן וראוי ללמוד רק במסגרת בית המדרש, אך כאשר מנסים ללמוד במקום אחר, אזי הרצינות והכמות של הלימוד יורדת. התורה רומזת בציווי על הבדים לנקודה זו, שיש צורך שהארון והלוחות ילכו וילוו עם האדם. התורה צריכה להיות תמיד עם בדים, שמאפשרים לה ללכת ממקום למקום ולהיות רלוונטית ונוכחת בכל מקום שבו האדם נמצא.

*********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************             

 

 


[1]   בנוסח דומה כתבו הרב אשר וייס (מנחת אשר שמות סימן מח), הרב דני וולף (בספרו מנחה וזבח), הרב מרדכי ברויאר- קדושת ירושלים והמקדש (פרקי מועדות ח"ב מעמוד 476), הרבי מלובביץ' בספרו חידושים וביאורים על הלכות בית הבחירה סימן א.

[2]             " משכן העדות ובית הבחירה - לבירורו של ניגוד", מגדים, יא תש"ן, עמ' 23-62.

[3]   וראה בסימן י שהוא מאריך להסביר את דין גניזת הארון ומשמעותו בלמדנות ובנסתר. מצאנו תנא שלישי המסייע לכיוון זה:

"והנראה לענ"ד דלא הביא הרמב"ם מצוה זו משום דס"ל דעשיית הארון לשעתה נאמרה ואינה מצוה לדורות, לפי שאין ענין הארון אלא בלוחות העדות המופקדות בו, ומשנגנז הארון ולוחות העדות שוב אין מצוה בעשיית ארון באין עדות ליתן בו. והרי חזינן דאף בספר המצות (מצות עשה כ') שם הזכיר הרמב"ם דהמזבח השולחן והמנורה נכללו במצות בנין בית המקדש נתעלם מן הארון ולא הזכירו, ודו"ק בזה. ונראה עוד דאין הארון בכלל שאר כלי המקדש דהנה במנחות (צ"ו ע"א) שנינו במשנה "כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית", והרי הארון ארכו לרחבו של בית, וכן מבואר להדיא שם צ"ח ע"א, וע"כ דארון איננו בכלל כלי המקדש, ודו"ק" (הרב אשר וייס- אורים ותומים וארון העדות, שיעור שבועי תצוה תשע"א).

[4]   ראה לדוגמא בעיונים של נחמה ליבוביץ לפרשת תרומה, וכן בשיעורו של הרב יצחק לוי בנושא באתר בית המדרש הוירטואלי- http://www.etzion.org.il/he/%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9F .

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)