ט' באב | אף על פי שמצר לי וממר לי

---

בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה (משנה תענית ד', ו'). אולם, למרות שהאבל על שריפת בית המקדש עומד במרכזו של יום, יש דבר שחמור יותר מחורבן בית המקדש. בתהילים (ע"ט, א'-ג') נאמר:

"מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ: שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר"

על תחילתו של פרק זה אמרו רבותינו במדרש (מובא ברש"י קידושין ל"א ע"ב):

"'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך' וגו' - קינה לאסף מיבעי ליה?! ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד; וכן הוא אומר 'כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון'"

כל תוספת למדרש זה - אך למותר תהיה.

לפני זמן מה אמר לי מאן דהוא: 'עסקתי הרבה בספרות השואה ויש לי קושי לומר קינות בתשעה באב או מגילת איכה. כל מה שמתואר שם מחוויר לעומת מה שהיה בשואה!'. אמרתי לו: 'וכי זו בעיה? להיפך - כך צריך להיות תשעה באב!'. אם אדם לא מרגיש שאיכה וקינות מחווירות לעומת השואה, פירושו של דבר העלמת השואה.

לצערנו, אנו עדים לתהליך של העלמת השואה מן התודעה הדתית. קשה להתמודד עם השואה. אחת מדרכי ההתמודדות שננקטת על ידי אנשים שונים היא הדחקת השואה, סילוקה והעלמתהּ מן התודעה. לאו דווקא סילוק במובן ההיסטורי, אלא במובן הדתי והרוחני. איני מדבר על התופעה של הכחשת השואה על ידי גויים מכחישי ומשכיחי שואה, אלא על גימוד והעלמת השואה מהתודעה הציבורית והדתית, במודע או שלא במודע.

נדמה, שכאשר משתמשים בביטויים כמו "אושוויץ", "מידאנק", "נאצים" וכדומה, כלפי תופעות אחרות, חמורות ככל שתהיינה - יש משום גימוד השואה. אם כיום משתמשים בלשון הלקוחה מעולמה של השואה כדי לתאר תופעות טרוריסטיות, אזי בדורות הבאים רק היסטוריונים ידעו להבחין בין השואה לשאר מלחמות ישראל. בעתיד ישמש המושג "שואה" כמושג כללי הבא לתאר אסון שקרה לעם ישראל, ובמושג "מלחמת העולם השניה" ישתמשו לתיאור מאבק של העם הגרמני. לכן, כשיהודים משתמשים כלפי יהודים בביטויים הלקוחים מעולם המושגים של השואה - הם מגמדים את השואה, גם אם כוונתם טובה ומגמתם לשם שמיים.

אולם, תופעה חמורה עוד יותר היא העלמת השואה מן התודעה הדתית. אנו עומדים דוממים בפני השואה ואין בפינו תשובה; "ואמונתך בלילות". ולמרות הכל, אנו ממשיכים לדבוק בקב"ה בבחינת "ברחנו ממך - אליך". אבל תשובה -אין!

חוגים מסוימים ורבנים מסוימים מספקים הסבר ותשובה לכל צרה ואסון. הם יודעים לענות מדוע נהרגו מספר ילדים, אבל פעמים רבות הם תולים זאת בחֶטאם של אחרים. נתאר לעצמנו - אילו היו אומרים לאותו רב: יש לפניך שתי תמונות - כאן נהרגו מליוני ילדים וכאן נהרגו עשרה, מה היה אומר? על עשרה יש לי תשובה ועל מליוני ילדים אין לי תשובה!?

מוכנות לספק תשובה והסבר לעשרה ילדים שנהרגו, משמעה סילוק השואה מתודעתנו הדתית. מי שלא סילק את השואה מתודעתו הדתית, לעולם לא יאמר "יש לי תשובה". וכאן, עוד לא התייחסתי בדברי מדבר להשלכות החינוכיות שעלולות לנבוע מגישה זו: אם יש הסבר ותשובה, מה תענה לבנך שישאלך מחר לאמר: 'למה קרה בשואה מה שקרה?'.

גם במחנה הדתי-לאומי, הרואה את תחיית ישראל בארצו כחלק מהתהליך הגאולי, יש המתעלמים מן השואה ומדחיקים אותה. טיעונים מוכרים דוגמת 'תהליך הגאולה התחיל מימי עליית תלמידי הגר"א ונמשך עד ימינו כאותה איילת השחר שבקע אורה' - מתעלמים, למעשה, מן השואה. האמנם הגאולה מתבטאת רק בפריחתה של ארץ ישראל ובמידת ריבוֹנוּתנוּ עליה? ומה עִם עַם ישראל?! האם הקורה בעם ישראל איננו קשור במושג הגאולה? מעולם לא אירע חורבן כזה לעם ישראל, כפי שהיה בשואה. האם חורבן זה משתבץ במהלך הגאולי?! ראיית התהליך הגאולי כתהליך רציף, מוסיף והולך, כמוה כהתעלמות מן השואה.

לפני מספר שנים (תשנ"ו) השתתפתי ברב שיח. במהלכו שאל אותי אחד המשתתפים: 'האם עדיין אפשר לומר ראשית צמיחת גאולתנו על מדינת ישראל, לאחר שמסרו ארבע ערים לפלשתינאים במסגרת הסכם אוסלו?". תוך כדי דיבור, קם רב ממנהיגי הציונות הדתית ואמר 'והלא קל וחומר הוא - אם לפני שבעים שנה הרב קוק קורא באיגרותיו למדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו - אז כל שכן עכשיו!'. ואני נותרתי בשאלתי: 'כל שכן?!' הייתכן?! האומנם?! לא. בינתיים העולם חרב! הנורא מכל קרה! גם גישה כמו זו מתעלמת מן השואה, ונובעת מחוסר יכולת אנושית להתמודד עמה.

נקודה נוספת עליה ברצוני לעמוד, קשורה ביסוד עבודת ה' בזמן הזה.

בעל 'חובת הלבבות' פיתח את יסוד עבודת ה' על הכרת הטוב. לכן, 'שער היחוד' ו'שער הבחינה', קודמים ל'שער עבודת ה''. ב'שער הבחינה' מרחיב רבינו בחיי על הצורך בהתבוננות בחסדי ה'. לדבריו, החיוב בעבודת השם נובע מאמונת היחוד ומהכרת הטוב. ואמנם, לא מעט דרשנים ורבנים בני זמננו מציגים עדיין את הכרת הטוב כיסוד עבודת א-להים. כך, למשל, התבטא הרב דסלר זצ"ל לפני השואה (מכתב מאליהו ח"א עמ' 50). השאלה היא, כמובן, האם אחרי החורבן הנורא שעבר על עם ישראל בשואה עדיין אפשר לומר שעבודת הא-להים שלנו בנויה על הכרת הטוב?

ביום הכיפורים שלאחר המלחמה התכנסנו לתפילה באחד המרתפים. איני יכול לתאר את סערת הרגשות שחוויתי אז במלואה אך משהו הימינה אנסה לשחזר. הייתי צעיר. לא היו לי ילדים. היו שם יהודים שאיבדו הורים, בני זוג, אחים ואחיות. הם התפללו, ואני איתם. האם עבודת הא-לוהים התבססה על הכרת טובו של הקב"ה? האמנם יהודי שאיבד את אישתו וילדיו מסוגל לעבוד את ה' על בסיס הכרת הטוב? האם יהודי שתפקידו היה להוציא גופות שרופות מכבשניה של אושוויץ יכול לעבוד את ה' כשההכרה העומדת בבסיס העבודה היא הכרת הטוב? בשום פנים ואופן - לא!

איתא בגמרא:

"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: "האל הגדול הגבור והנורא". אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'. אתו אינהו ואמרו: אדרבה! זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו שנותן ארך אפיים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"

(יומא סט:)

עבודת ה' חייבת להיות בנויה על אמת ולא על כזב וחנופה. לכן, נביאים שלא חשו שביטויים כמו 'הגדול', 'הגיבור' או 'הנורא', מתארים את הקב"ה - נמנעו מלעשות שימוש בביטויים אלה, למרות שבכך שינו לשונם מלשון תורה ומנוסח שתיקן משה רבינו.

כך גם בענייננו. אי אפשר לבסס את עבודת ה' שלנו על יסוד של הכרת הטוב, בתקופה שבה אירע החורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי.

בעל 'חובת הלבבות' מציע בשער העשירי דרך אחרת בעבודת ה':

"כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואמר: אלוקי הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדולתך הוריתני.
אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך. דומה למה שאמר איוב: 'הן יקטלני לא איחל', ועל עניין הזה רמז החכם באומרו 'צרור המור דודי לי ובין שדי ילין' ואמרו רבותינו ז"ל דרך הדרש: אף על פי שמיצר לי ומימר לי - בין שדי ילין"

רבנו בחיי מבסס את אהבת ה' לא על הכרת הטוב, אלא על אמונה שקיימת ועומדת אפילו בתקופה של הסתר הפנים. נדמה, שזה גם פירוש הפסוק "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי". הפסוק אינו מכוון רק כלפי שעשוע של לימוד תורה - "לומדות". הכוונה היא לדביקות בקב"ה. איננו יודעים כיצד להסביר דביקות זו, אבל מדובר בדביקות שורשית.

המשנה בסוטה אומרת:

"בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. שנאמר 'הן יקטלני לו איחל'" (פ"ה מ"ה)

ומוסיפה על כך אומרת הגמרא (שם לא.), שיש לפרש את הפסוק על פי מקראו ולא ככתבו: "לו איחל". כלומר, לא ייתכן לומר שפירוש הפסוק הוא ככתבו - "הן יקטלני", אם יהרגני - לא אייחל עוד לקב"ה. אם לקב"ה לא בורחים, למי נותר לנו לברוח? התשובה ברורה: ברחנו ממך - אליך.

לפסוק "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי" יש מובן יותר רחב מהמקובל. כנסת ישראל אומרת לקב"ה: 'איך יכולה הייתי להחזיק מעמד בלי ה'?'. דווקא משום שעברנו ניסיון כזה - בלי הקב"ה אין לאדם יכולת להתמודד.

לכן, כל אדם צריך לשאול את עצמו: מה אתה עושה? מה אתה מחפש בעולם? מה יש לך עוד? על מה אתה נלחם? האם החינוך היום אנושי ומוסרי יותר מזה שהיה לפני שישים שנה? באירופה היתה התרבות המודרנית ביותר, ובכל זאת קרה מה שקרה, והעולם שתק. זהו המובן הנוסף של של "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"!

"צרור המור דודי לי בין שדי ילין - אף על פי שמיצר ומימר לי - בין שדי ילין" (שבת פ"ח:)