דילוג לתוכן העיקרי

ואני תפילה | 2

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בישיבת הר עציון בתחילת חודש אלול, תשנ"ה. כתב וערך: אביעד הכהן.

מה מבדיל אדם מכל חיה? יכולתו להתפלל. "אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך".

המשנה (בבא קמא א, א) אומרת: "ארבעה אבות נזיקין: השור והבור, המבעה וההבער". לפי דעה אחת ה"מבעה" הוא האדם. רבינו הקדוש ניצב בפני קושי: וכי ניתן לכתוב "ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור והאדם"? לפיכך בחר שלא לכנות אדם בשמו אלא באחד מתיאוריו הקולעים ביותר: "מבעה", מלשון תפילה: "אם תבעיון בעיו" (ישעיהו כא, יב). רק אחד ויחיד מכל ברואי עולם יכול להתפלל. האדם.

וכי יש הגדרה יפה יותר להגדיר אדם על מנת להבדילו מחית השדה? אכן, לא נאמר כאן "לומד", "משנן", "חושב", אלא "מתפלל". צאו וראו מהו משקלה של תפילה.

יש כאן גם יסוד נוסף, של חיסרון. הגמרא במגילה (טו, ע"ב) אומרת: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן (לסעודה)?". אחד התירוצים אינו אלא ציטוט מספר משלי (כה, כא): "אם רעב שנאך האכילהו לחם". מסביר המהר"ל: אדם רעב הוא ערני, ואילו השבע נוטה להירדם. אסתר ביקשה להרדים את המן הרשע, להרדים את עירנותו. לפיכך ביקשה להשביעו.

טיבו של עולם, שאדם מרגיש עצמו תמיד "חסר", כואב לו משהו, ולכן מוגדר הוא על ידי תפילה ובקשה: "אם תבעיון בעיו". לא רק תפילת שבח והודאה אלא בקשה.

התפילה יכולה להיות חוויה שאדם ניזון הימנה שנים ארוכות. לפני שנה, בראשית חודש אלול, התכנסו כאן כמה מחנכים, אנשי סמינר למורים, כ"הכנה" לימים הנוראים. דיברנו על הצורך בפניה לקב"ה. לפתע קם אחד המורים ממקומו, והחל משתף את הנוכחים בחווית תפילה שחווה תריסר שנים קודם לכן. לא עבר זמן רב וקולו החל לרעוד. משסיים דבריו, אמר לי מנהל הסמינר: "הכל היה שווה כדי לשמוע מפיו תיאור שכזה". אדם יכול לחיות את תפילתו ולחוות אותה במשך שנים. כל תפילה יכולה להיות חוויתית. לאחר התפילה אדם צריך להרגיש כאילו הוא אדם אחר.

בסידורו "עולת ראיה", כתב מרן הרב קוק:

התפילה היא לנו ולעולם כולו הכרח גמור. וגם התענוג היותר כשר שבתענוגים.

גם הכרח וגם תענוג. ראשית התקשרותו של הגאון ר' יעקב משה חרל"פ זצוק"ל, תלמידו של הרב ואוהבו בלב ובנפש, היתה לאחר ששהה פעם ביפו ושמע את ברכת הכהנים של מרן הראי"ה. זה הספיק לו. באותו רגע נקשר אליו לעולמים.

אכן, יש לא מעט בעיות. אחת העיקריות שבהן היא המחשבות הזרות. הסיפור החסידי מתאר חסיד שבא לרבי בתלונה: "רבי, יש לי מחשבות זרות". "זרות?", השיבו הרבי, "אין הן זרות כלל וכלל. הן כולן שלך".

ר' מנחם מנדל מויטבסק, תלמידו של ה"מגיד" ממעזריטש וחברו של בעל ה"תניא" היה אומר: כשאדם עומד בתפילה ומבקש לטפס למדרגות שהן למעלה ממדרגתו, זורקים אותו משם באמצעות המחשבות הזרות שמתערבבות בתפילתו.

מהי כוונת הדברים? כשהתפילה היא מלאכותית - יש מחשבות זרות. בשיחת הלב, שיחה אמתית, אין מחשבות זרות. כשראובן מדבר עם שמעון אין לו אף פעם מחשבות זרות. כשאדם מטפס "למעלה ממדרגתו", כשתפילתו אינה טבעית, באות אצלו מחשבות זרות.

יש המשקיעים אנרגיה עצומה בתנועות הגוף בשעת התפילה מתוך מחשבה שבכך יסלקו מעליהם את המחשבות הזרות. ניתן היה ליצור חשמל מהתנועות האדירות שאני רואה לעתים אצל בחורים העומדים בתפילה. אכן, כתוב שמותר להתנועע קצת בשעת התפילה, וכדי לעורר כוונה - מתנועעים הרבה. וכי בתנועות פיזיות ניתן לפתור בעיות נפשיות? האמנם כשדוד המלך אמר "אשפוך לפניו שיחי" הוא התכוון ל"קוועטשים" בתפילה? לא ולא! "אשפוך לפניו שיחי", תפילה זורמת, טבעית.

הגמרא (ברכות כח, ע"ב) מספרת:

"כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו ארחות חיים, ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא."

וכי "גילוי אמריקה" יש כאן? והלא אם לא ידע אדם לפני מי הוא עומד, כאילו לא התפלל? אכן, רבי אליעזר הדגיש ואמר: "דעו", אל תסתפקו ב"כוונה" גרידא, "כוונה" יכולה להיות משהו מלאכותי, חיצוני, "דעו לפני מי אתם עומדים", ואז, מתוך אותה "ידיעה" תהיה התפילה טבעית.

"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת לפני התפילה כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים" (משנה ברכות ה, א). לא כדי שיצטרכו לכוון עוד, אלא שמתוך ידיעתם לפני מי הם עומדים - ממילא יכוונו לבם. וכך אומר הרמב"ם בהלכות תפילה (ד, טז): " כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה". לא ניתן להשליך את המחשבות הזרות בדרך אקראי, כלאחר יד. העצה היא אחת: "עמידה" לפני הקדוש ברוך הוא.

את עצתם של אותם "חסידים ראשונים" מקיימים אנו באמירת "פסוקי דזמרה". אנו מספרים בנפלאות הקב"ה, בחסדיו ובגדולתו, כדי שנחוש ונרגיש "לפני מי אנו עומדים". בני אדם מפחדים לדבר ישירות אל הקב"ה. בדרך כלל אנשים מדברים על תורה, יראת שמים, אבל פניה ישירה לקב"ה? הס מלהזכיר!

מכאן שורש ויסוד לפתיחת התפילה באמירת "פסוקי דזמרה". טעות היא ביד החושב כי במאמצים פיזיים, בעשיית תנועות גדולות, יוכל לפתור את בעיית ה"מחשבות הזרות" ולפוטרן מעליו. לכל היותר, אין כל אלה אלא סגולה, מעין אותה סגולה עליה דיבר ה"בעל שם טוב": פעם אחת פנו אליו תלמידיו בשאלה, האם מותר להם לפנות לצדיק מפורסם, שנודע בשערים בזכות סגולות שחילק לחסידיו. אמר להם הבעש"ט: אם מבקשים אתם לילך אצלו - לכו. הוסיפו וביקשו סימן לידע האם צדיק אמיתי הוא, שמא מעמיד פנים? אמר להם הבעש"ט: אתן לכם סימן. צדיק זה נותן סגולה לכל חולי וצרה. בקשו ממנו סגולה ל"מחשבות זרות". אם ייתן לכם - סימן שאין הוא צדיק אמיתי.

במחזורים שונים מופיעים פסוקים שאמירתן מהווה, כביכול, "סגולה נגד מחשבות זרות". וכי ל"סגולות" אנו זקוקים?

אכן, קיימת עצה נוספת הנראית, לכאורה, רחוקה מאתנו, אך למעשה קרובה אלינו מאד בפינו ובלבבנו לעשותה. בתורת החסידות אמרו כי בשעה שנושא מסויים מטריד את האדם, עליו "להעלות" את המחשבות הזרות, "להעלות ניצוצות". פשרם של מושגים קבליים אלה בשפת המעשה: "עליך לתרגם את הבעיה הטורדת את מחשבתך לשפת התפילה". הקב"ה בוודאי יוכל לסייע לך בפתרון הבעיה. אל לך לסלק מחשבה זרה זו מלבך, אלא להיפך: שמור אותה עמך והפוך אותה-גופה לתפילה.

עד כה עסקנו במימד החווייתי שבתפילה, אך אין לזלזל גם בתפילה "יבשה". לפעמים אדם אינו נמצא בדרגה שבה מסוגל הוא לחוש את המימד החווייתי שבתפילה. כולנו מקווים שבימים הנוראים הבאים עלינו לטובה נזכה מדי פעם ולו לשעה קטנה של "תפילה גדולה", תפילה שתותיר את רישומה לימים ושנים. אך לא אחת אין הדבר עולה בידינו. ולמרות זאת, אין לזלזל גם באותן תפילות "יבשות", נטולות אותה לחלוחית של חוויה נעלה.

בא אלי פעם תלמיד, ובפיו טרוניה: "בכל חודש אלול היתה תפילתי רוויית רגש, והנה דווקא בערב ראש השנה 'יבש המעיין', הכל 'יבש'. מה עלי לעשות?". אמרתי לו: פנה לקדוש-ברוך-הוא ואמור לו: "ריבונו של עולם, 'זה מה יש', איני יכול עוד".

יש עולם של קרבנות "גדולים", פרים, ואילים וכבשים, ויש עולם של "מנחה" קטנה, מנחת עני. "מאשר תשיג ידו". אלו ואלו רצויים הם לפני הקב"ה. "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

בפרשת השבוע (דברים כו, א-ג) נצטווינו על מקרא ביכורים:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה; ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו."

מסביר רש"י: 'הגדתי היום' - איני כפוי טובה. אני מודה לך על כל הטובה. והוסיפו בתנחומא (ריש כי תבא):

"צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק. עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלוש פעמים בכל יום, לפי שחביבה תפילה לפני הקדוש-ברוך-הוא מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות."

וכי מה עניין כפיות טובה אצל תפילה?

מן הראוי היה שאדם הניצב לפני הקב"ה, כשביכורי פרי אדמתו בידיו, יודה ויאמר: "נתת בי כוח לעבוד בשדה, ללא צורך בסיוע של "עבודה זרה", תן בי כוח שאוכל לעשות כן גם בשנה הבאה". וכי זו התפילה עליה נצטווה מביא הביכורים? לא ולא!

"וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ארמי אבד אבי וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וישמע ה' את קלנו וירא את עניננו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך."

התורה חששה כי אדם העסוק בכרמו ובשדהו, בגפנו ובתאנתו, ישכח ח"ו את עם ישראל. כל מאווייו יהו משועבדים להתקדמות, להשגים חומריים, מכוונים כלפי בניין ביתו ומשקו-שלו, "איזה מכונית ארכוש, איזה בית אבנה". מצווה התורה ואומרת לנו: עלה לירושלים, שכח לרגע את עסקיך הפרטיים. בקש על עם ישראל, על תולדותיו וגורלו. ולבסוף אל תימנע מלהלל, להודות ולשבח: "אשר נתתה לי ה'". גם כל אלה, ההיסטוריה של עם ישראל, יציאת מצרים - שלך המה, "אשר נתתה לי ה' ".

אותה בעיה קיימת בגלות. מרוב צרות ודאגות קיומיות עסוק כל אחד בנסיון הישרדות אישי. ועם ישראל, מה יהא עליו? לפיכך תיקן להם משה לישראל שיהו מתפללין בכל יום שלוש פעמים. התפילה אינה עוסקת רק בצרותיו של היחיד, של הפרט, אלא פניה מכוונות כנגד הכלל, כלפי עם ישראל כולו. "את צמח דוד עבדך תצמיח", "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", "ובנה ירושלים", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

ולמעלה מכך: התפילה מביעה תלות מוחלטת בקב"ה. אלמלא הוא - לא היו ביכורים אלה בידינו. בלי הקב"ה אין לאדם לא דעת ולא תשובה, לא גאולה ולא רפואה, לא "השיבה שופטינו" ולא "טל ומטר לברכה", לא בניין ירושלים ולא ברכת שלום. הכל תלוי ברצון הקב"ה.

יסוד האמונה טמון וגנוז בתפילה. אדם מביע באמצעותה את תלותו המוחלטת בקב"ה. התפילה מחזקת את האמונה.

הנביא ישעיהו (מה, כב) אומר: "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ, כי אני א-ל ואין עוד". והוסיפו בחסידות: "ואין עוד" - ואין בכלל. "על נסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים", על כל אלה "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ".

אכן, לתפילה דרושות גם זכויות. יש הנוהגים ליתן צדקה לפני התפילה, ויש הנוהגים ליתן צדקה באמצע התפילה, לפני 'ויברך דוד'. לנו, כלומדי תורה, יש "הנחה" מיוחדת, אך לצערי איננו מנצלים אותה כראוי. הגמרא (ברכות ח, ע"א) אומרת:

"אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא [=מתחילה הייתי לומד בתוך ביתי ומתפלל בבית הכנסת]. כיוון דשמענא להא ד'אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא."

"רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא - לא מצלו אלא ביני עמודי, היכי דהוו גרסי [=רבי אמי ורבי אסי, אע"פ שהיו להם שלושה עשר בתי כנסיות בטבריה, לא היו מתפללים אלא בין העמודים, במקום שהיו לומדים]."

שמעתי כי יש המבקשים להתפלל בימים הנוראים ב"בית כנסת", כי "שם יותר נוח. לא צפוף כל כך". וכי ניתן לוותר כה בקלות על התפילה "ביני עמודי", "היכא דגריסנא"? איני מבקש לגעור או לכעוס, אך רצוני לומר: יש לנו זכות מיוחדת, להתפלל במקום בו אנו לומדים. ועלינו לנצלה ולהודות עליה.

אסיים במה שפתחתי: אחד הדברים שטעונים חיזוק בכל עת הוא התפילה. התפילה היא מקור האמונה ויסודה. אושרו הגדול של האדם טמון בתפילה, והיא המגדירה אותו כ'אדם'. "אם תבעיון - בעיו". האדם אינו אלא "מבעה", מתפלל. כמאמר דוד המלך עליו השלום: "אני תפילה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)