איש האדמה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"איש האדמה" / הרב אהרן ליכטנשטיין*

לפרשת נח

וַיָּחֶל נח איש האדמה ויטע כרם וַיֵּשְתְּ מן היין וישכר... (ט', כ-כא).

המפרשים ביארו בדרכים שונות את התואר "איש האדמה". רש"י כתב:

אדוני האדמה, כמו 'איש נעמי' (רות א', ג).

לפי פירושו אין לתואר זה משמעות מיוחדת. ראב"ע הסביר שזהו תואר חיובי, המציין את ידיעותיו של נח בתחום החקלאות:

יודע עבודת האדמה, והיא חכמה גדולה.

ואילו רמב"ן כתב:

אבל 'איש האדמה' כמו 'אנשי העיר' (בראשית י"ט, ד), בעבור היותו דר בכל האדמה... וכן 'איש שדה' (שם כ"ה, כז) - העומד שם כל היום תמיד...

או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה, שכל נבדל לדבר ייקרא כן: 'אנשי העיר' - הם יושביה, ו'אנשי דוד' (שמ"א כ"ג, ג) - עבדיו, ו'איש הא-להים' (דברים ל"ג, א) - המיוחד בעבודתו.

וכך אמרו בבראשית רבה: 'איש האדמה' - בורגר [= עובד אדמה] לשם בורגרות. ואמרו שהיה להוט אחר האדמה, והנה הוא ייחוס.

אין ברור אם במילה "ייחוס" מתכוון רמב"ן כי שבח גדול הוא לנח שהתמסר לעבודת האדמה. ומכל מקום אין בדברי המפרשים ביקורת על נח.

ברם, מהקשרו של הביטוי - שכרותו של נח - נראה שלא לשבחו בא תואר זה. וכך אכן דרשו בבראשית רבה על הפסוק: "ויחל נח - עשה עצמו חולין".

מה טיבה של גנות זו? הלוא מדברי ה' לאחר המבול למד ריש לקיש כי "גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר 'ויום ולילה לא ישבֹּתו' (ח', כב)" (סנהדרין נח ע"ב): העיסוק ביישובו של עולם הוא ערך כה חשוב עד שהשובת בלא שנצטווה בכך - חייב מיתה! וקל וחומר: ומה מי שעומד בעולם מפותח ומשוכלל כך, נח, שיצא מן התיבה אל עולם שמם וחרב - על אחת כמה וכמה! שמא תאמר: לא על שעבד את האדמה נתגנה נח, אלא על שהיה "להוט אחר האדמה"; אין הדבר כן, שהרי כבר דרש ריש לקיש (שם) "מאי דכתיב 'עובד אדמתו ישבע לחם' (משלי י"ב, יא)? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה - ישבע לחם, ואם לאו - לא ישבע לחם". מה פסול מצאו אפוא חכמים בהתנהגותו של נח?

המדרש (בראשית רבה ל"ו, ג) אומר:

אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח. נח, משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה', אבל משה, משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש הא-להים'.

עבודת האדמה כשלעצמה, חשובה וחיונית היא, ולא בגינה ביקרו חז"ל את נח. כישלונו היה בהגדרתו כ'איש אדמה'. כל עוד היה 'איש צדיק' העוסק בעבודת האדמה, לא היה בו כל פגם; אבל כאשר הפך ל'איש אדמה' - כאשר עיסוקו השתלט על זהותו - הפכה עבודתו בבת אחת מהצלחה לכישלון.

יש אדם הרואה את עיסוקו כמטרה כשלעצמה, ובהתאם לכך הוא מגדיר את זהותו. לא כזה היה נח; הוא לא לקה בתפיסת עולם מצומצמת וחומרית שכזו. בצאתו מן התיבה ראה נח עולם שמם וחרב, ומתוך השקפה רוחנית נשגבה ואיתנה הבין כי "לא תֹהו בראה, לשבת יצרה" וכי עליו ללכת בדרכי א-לוהיו, להשתתף במעשה בראשית וליישב את העולם מחדש. אלא שככל שעבר הזמן הלכה המטרה הנעלה הזאת והיטשטשה, הלכה והתרחקה, ועבודת האדמה הפכה ליעד ומטרה כשלעצמה. עיסוקו של נח השתלט על זהותו, וכאן התהפך גם יחס המקרא אליו ו'האיש הצדיק' הפך ל'איש האדמה'. "שלושה הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת, ואלו הן: קין, נח ועוזיהו" (בראשית רבה שם).

גם בימינו, כשהעולם אינו שמם וחרב, יש חשיבות רבה בבנייתו וביישובו: "שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה וביישובו של עולם" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פ"ו הי"א). אולם כל מי שעוסק בצורה זו או אחרת ביישובו של עולם חייב להישמר פן ישתלט עיסוקו על זהותו. אפשר להיות איש א-לוהים העוסק בכימיה ואיש א-לוהים העוסק במשפטים; אולם אל לאדם להיות איש כימיה, איש משפטים.

המודל החיובי שמציג המדרש כאנטיתזה לנח הוא משה רבנו, ש"משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש הא-להים' ". משה רבנו גדל והתחנך בבית מצרי ושימש בחייו בתפקידים רבים: שופט, מנהיג ושר צבא. אך כינויו היחידי היה מעולם "איש הא-להים"; בכל אשר עסק, הייתה זו זהותו היחידה.

הלימוד בישיבה, ולימוד תורה בכלל, אינם עיסוק גרידא: צריכים הם להשריש את התורה בקרב הלומד ולזהותו עמה, כדי ששאר עיסוקיו יישארו בגדר עיסוקים בלבד, ואילו הוא יישאר 'איש א-לוהים'.



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת נח תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי.