איסור שתיית יין לנזיר

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת נשא[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

כשהתורה מתארת את ההלכות המיוחדות של הנזיר, היא מתחילה באיסור יין ושאר מוצרי הגפן: "מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו', ג). התורה ממשיכה בפסוק הבא, בדברים הנראים לכאורה כחזרה על הפסוק שלפניהם: "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל"(שם, ד). הנזיר מקבל על עצמו שלושה איסורים שונים: פירות הגפן (פסוקים ג-ד), תספורת (פס' ה) וטומאת מת (פסוקים ו-ז). מדוע התורה חוזרת דווקא על איסור שתיית יין ואכילת תוצרי הגפן?

הדגש על איסור שתיית יין מופיע גם בסוף הפרשה. אחרי תיאור התהליך שאותו עובר הנזיר בסיום ימי נזירותו (ו', יג-כ), התורה מוסיפה: "ואחר ישתה הנזיר יין". התורה אינה מזכירה כי הוא רשאי כעת להיטמא למת או להסתפר. לעומת זאת, המשנה בנזיר (מה:) מזכירה שניים מבין המרכיבים הללו: "ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים" (ההיתר להסתפר אינו מוזכר משום שהנזיר גוזז את שערותיו כחלק מן התהליך המוזכר לעיל). מדוע התורה מציגה רק את היתר שתיית היין כסמל לחזרת הנזיר לחיק החברה? כיצד איסור זה שונה מיתר האיסורים?

התשובה נעוצה בקריאה מדויקת יותר של הפסוקים הראשונים של הפרשה. בפסוק ב' התורה מתארת את מושג הנזירות מבלי לפרט מה כולל מושג זה. בפסוק ג' התורה עונה לשאלה זו- "מיין ושכר יזיר..." (המילים "יזיר" ו- "נזיר" הן בעלות שורש משותף). במילים אחרות, ההגדרה של נזיר היא היותו מופרש מפירות הגפן. רש"י (ו', ב, ד"ה "נדר") הולך בדרך דומה: "אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין". מדברי רש"י נראה בבירור כי ההפרשה הראשונה החלה על הנזיר היא ההפרשה מפירות הגפן. בהתבסס על הסבר זה, השאלה השנייה שהעלינו מתורצת אף היא. התורה מזכירה את שתיית היין כסמל לחזרתו של הנזיר לחברה, משום שאיסור שתיית היין הוא שהבדיל בינו לבין החברה.

הגמרא במסכת תענית (יא.) מביאה מחלוקת מעניינת: "אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" - ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".

שוב, הפרישה מהיין מוצגת בגמרא כמרכיב המרכזי של הנזירות, משום שהיא מסמלת הינזרות מן ההנאות הגופניות. האיסורים האחרים החלים על הנזיר, מתייחסים למרכיבים אחרים בנזירות. האיסור להיטמא למתים מביע את דמיון הנזיר בימי נזירותו לכוהן. איסור התספורת נראה כמתקשר לקדושה שעליה מדבר ר' אלעזר (בהמשך, הגמרא מסבירה כי לפי שמואל הקדושה מתייחסת בעיקר לאיסור תספורת). רק היין נתפס כגורם השייך לעולם הזה, שממנו הנזיר פורש.

ניתן להתייחס לפרישה מן היין בשתי רמות שונות. ראשית, יין מסמל בדרך כלל הנאה גופנית. בהתאם לתפיסה זו, משתמש הרמב"ם (הן בשמונה פרקים והן במשנה תורה) בנזיר כדוגמא לשלילת הימנעות מוחלטת מכל תאוות עולם הזה: "שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כוהני העובדי כוכבים. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא. שהרי הוא אומר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (הלכות דעות ג', א).

הרמב"ם הולך בעקבות שמואל ואוסר על האדם להימנע מיין ומשאר תענוגות. הרמב"ם רואה חשיבות רבה בכך שהאדם יגיע לדרך האמצע בתחומים אלו, ולא ינקוט בדרך של שלילה קיצונית.

אך מעבר להיותו מייצג את כלל תענוגות הגוף, יש ליין אופי מיוחד משלו. מצד אחד, הוא יכול לרומם את רוחו של האדם. בנסיבות רבות יין מסמל הנאה, ואף משמש כאחד הגורמים להנאה. הדבר נכון במישור ההלכתי האובייקטיבי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהלכה שאת השירים שהיו שרים במקדש בשעת הקרבת הקרבנות יש ללוות בניסוך יין- "אין שירה אלא ביין". הדבר נכון גם סובייקטיבית, כפי שאומר הפסוק (שאותו אנו מזכירים בכל ראש חודש): "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים, ק"ד, טו). מסיבות אלו נוהגים להגיש יין בכל מיני שמחות, כגון חתונה וברית מילה. ברמה החברתית והפרטית, יין יכול לשמש כאמצעי לעידוד רוחו של האדם.

מצד שני, יין יכול להיות גורם לשכרות. ללא שליטה, שתיית יין יכולה להוביל לאיבוד השליטה העצמית ואפילו להשחתת האופי האנושי. בתחום זה, איבוד מקצת השליטה העצמית גורר לעתים קרובות איבוד שליטה מוחלט. אם אדם מאפשר לשתייה לגבור עליו, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. הדבר יכול להגיע עד כדי הריסת משפחות. האם אפשר לומר את אותו הדבר לגבי שוקולד, סרטים וקוקה קולה? האם דברים אלו יכולים להביא את האדם לידי תוצאות כה הרסניות? בהיבט זה, היין מסוכן יותר משאר הנאות העולם- יש לו היכולת לרומם את האדם, כשם שיש לו גם יכולת להרסו.

מה קובע איזו מבין שתי התוצאות הללו תגרור שתיית היין? התשובה היא- שליטה. אם אדם שולט בשתייתו, היין יכול לגרום לו הנאה. לעומת זאת, אם האדם משתעבד לשתייה, יכולות להיות לשתייתו תוצאות הרסניות.

בימי הביניים נפוצה בין הפילוסופים האמונה, שכדי להגיע לשלמות רוחנית שומה על האדם למנוע מעצמו את ההנאות הגופניות של העולם. אם אדם הולך בדרך זו, הסכנה כי הנאות העולם הזה יכריעו אותו היא מינימלית. אולם המחשבה המודרנית נוקטת בגישה שונה לגבי הנאות הגוף. ניקח לדוגמא את גישותיהם של שני הוגים יהודים חשובים בזמננו, הרב קוק זצ"ל והרב סולובייצ'יק זצ"ל. למרות שחלקו בעניינים רבים, שניהם הסכימו על כך שעולם החומר הוא טוב ביסודו. הם לימדו כי ניתן להפיק הרבה טוב משימוש נכון בדברים פיסיים.

לאלו ההולכים בדרך זו, המסתכלים בחיוב על העולם הזה, חשוב מאוד שיגיעו לאיזון נכון. אם אדם מאמין שיש ערך רוחני גם למגע עם עולם החומר, חובה עליו ללמוד לקח מן היין. אם אדם שולט בדרך שבה הוא מפיק תועלת מעולם החומר, הוא יכול להפיק ממנו רווח רב. אם אדם מרשה לעצמו להיות נשלט על ידי עולם החומר, הוא ייתקל בקשיים חמורים.

במידה מסוימת, התקופה שבה אדם נמצא בישיבה מקבילה לתקופת הנזירות. הוא מנותק במקצת מהנאות העולם, והוא מתמקד בלימוד תורה. במשך תקופה זו על האדם להטמיע בעצמו את הצורך בשליטה בכל מגעיו עם עולם החומר. אם הוא יכול להטמיע מסר זה לתוך אופיו, הוא יוכל לשלוט בצרכיו הגופניים גם מחוץ לישיבה ולנצל אותם למטרות חיוביות. על ידי כך, הוא בעצם לוקח את המרכיבים החיוביים שבנזירות ומיישם אותם בעולם האמתי- "ואחר ישתה הנזיר יין".



[1] סעודה שלישית, שבת פרשת נשא, תשנ"ז