איסור ריבית - פתרונות הלכתיים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

איסור ריבית - פתרונות הלכתיים* / הרב אהרן ליכטנשטיין

רקע

בשיעור הקודם עסקנו בהבדל בין ריבית קצוצה לבין ריבית שאינה קצוצה. דנו גם בשאלה האם בריבית יש משום גזל או שמבחינה ממונית המלווה קונה את הריבית. מכל מקום בריבית יש בוודאי איסור מלבד גזל, שהרי גם הלווה, העדים והערב עוברים על האיסור.

הגמרא בסנהדרין כה ע"א כוללת את הלווה בריבית בין הפסולים לעדות. הראשונים על הסוגיה דנים בשאלה האם מדובר גם על ריבית שאינה קצוצה. יש ראשונים שכתבו שבריבית כזו רק המלווה פסול לעדות ולא הלווה, והסיבה לכך היא שבריבית דרבנן יש בעיית דמיון לגזל בלבד, וזו בעיה של המלווה ולא של הלווה. לאור דברים אלו, ריבית דאורייתא וריבית דרבנן הן בעלות אופי שונה.

ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת

המשנה בבבא מציעא עה ע"ב מבחינה בין שני סוגי ריבית:

"רבן גמליאל אומר: יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת. כיצד? נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלווני - זו היא ריבית מוקדמת. לווה הימנו והחזיר לו את מעותיו והוא משלח לו ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי - זו היא ריבית מאוחרת".

על אף שמניסוח המשנה משמע שהבעיה קיימת רק אם הלווה מפרש שזו כוונתו, מהרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פ"ה הי"א) משמע שאין צריך שהלווה יפרש שהמתנה קשורה להלוואה להלוואה, ועצם נתינת המתנה מצד הלווה מהווה ריבית:

"אסור להקדים הריבית או לאחר אותו. כיצד? נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו סבלונות בשביל שילוהו, זו היא ריבית מוקדמת. לווה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטילין אצלו, זו היא ריבית מאוחרת. ואם עבר ועושה כן הרי זה אבק ריבית".

הרמב"ם גם כותב שזה אבק ריבית ולא ריבית קצוצה, כלומר ריבית האסורה מדרבנן ולא מדאורייתא.

בשיעור קודם עסקנו בחקירה האם ריבית דרבנן אסורה כגזירה שמא יבוא לאיסור ריבית דאורייתא או שזו הרחבה של האיסור, העומדת בפני עצמה. מדברי הרמב"ם (שם פ"ו ה"א) עולה שאין לחלק בין סוגים שונים של ריבית דרבנן, וכולם באותה רמה. הרמב"ם מוסיף שם עוד ואומר:

"...וכל דבר שהוא אסור משום ריבית חוץ מאלו האי הוא אסור מדבריהם גזירה שמא יבוא לריבית של תורה והוא הנקרא אבק ריבית".

אילו היינו מקבלים את ההבנה שריבית דרבנן מהווה איסור בפני עצמו, נראה שהיה מקום לחלק בין מקרים שונים מבחינת חומרתם. מסברה היה מקום לחלק בין ריבית מוקדמת לריבית מאוחרת. ריבית מאוחרת היא נתינת מתנה ללא קשר להלוואה, ויש מקום להבין שהאיסור הוא רק גזירה. ריבית מוקדמת, לעומת זאת, היא חלק מהותי בהלוואה ומהווה סוג של תנאי בהלוואה, וניתן לומר שזהו איסור בפני עצמו, ואינו רק גזירה שמא יבוא לריבית דאורייתא.

מתי עוברים על האיסור

כמה אחרונים חקרו האם בריבית מוקדמת האיסור הוא ברגע הנתינה או מאוחר יותר - בזמן ההלוואה. הנפקא מינה היא במקרה שבסופו של דבר לא הייתה הלוואה. מסברה נראה שאם מדברים על גזירה וחשש - יש בעיה גם במצב זה, אך אם מדברים על הרחבה של איסור ריבית, אין כאן בעיה שכן בפועל לא קיבל המלווה את הריבית.

הערמת ריבית

הגמרא בבבא מציעא סב ע"ב מדברת על רמה נמוכה יותר של ריבית - הערמת ריבית:

"יש דברים שהם מותרין ואסורין מפני הערמת ריבית...".

הדוגמא המובאת בגמרא היא באדם שנתן לחברו בהלוואה חיטים במנה, וקנה ממנו את החיטים בעשרים וארבע סלעים (תשעים ושישה זוזים) וכך הרוויח ארבעה זוזים. כל שלב בפני עצמו כשר לחלוטין, אך בסה"כ יוצא שהוא הרוויח.

כיוון שאנו דנים בהערמה, עלינו לבחון את הדין ביחס להערמה בדינים אחרים. הגמרא בשבת קלט ע"ב מבינה שהערמה מותרת באיסורים דרבנן ולא באיסורים דאורייתא, ואף זאת רק לתלמידי חכמים, ולא לכל אדם רגיל[1].

ראינו, אם כן, שבניגוד לשאר המקרים, הערמה בריבית נאסרה במפורש וללא חילוקים.

היתרים לאיסור ריבית

כפי שראינו, הגמרא נוטה להרחיב את איסור ריבית מדאורייתא בכמה צורות, אולם בדורות שלאחר מכן, הנטייה הייתה הפוכה, וניתן לראות כי חכמים ניסו למצוא דרכים לעקוף את איסור ריבית. נסיונות אלו החלו כבר בתקופת הראשונים.

הלוואה בריבית לגוי

הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה ה, א) למד מהספרי שיש מצווה להלוות לגוי:

"העכו"ם וגר תושב לווין מהן ומלווין אותן בריבית שנאמר 'לא תשיך לאחיך' - לאחיך אסור ולשאר העולם מותר. ומצוות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר 'לנכרי תשיך'. מפי השמועה למדו שזו מצוות עשה וזהו דין תורה".

ראשונים רבים חלקו על כך וסברו שיש הידור בכך שאדם אינו נוהג כך. כך גם משמע מהגמרא בבבא מציעא ע ע"ב ומהגמרא במכות, כד ע"א המסבירה ש"כספו לא נתן בנשך" (תהילים טו, ה) פירושו: שאפילו לגוי אותו צדיק לא הלווה בריבית. התוספות שם ד"ה "תשיך" מתיר להלוות לגויים בריבית לכתחילה, והוא מנמק את דעתו:

"...ואפילו ללישנא קמא יש להתיר, לפי שיש עלינו מס מלך ושרים, והכל הוי כדי חיינו. ועוד, שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם. הלכך אין לאסור ריבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן".

ניתוק הריבית מההלוואה

מאוחר יותר ניסו למצוא היתר בניתוק הריבית מההלוואה והפיכתה להתחייבות צדדית חד פעמית (לא כל חודש וכדו' אלא נתינה אחת). בעניין זה דנו הרשב"א, הריב"ש ועוד, ולא נעסוק בו כעת. להרחבה בעניין זה ראה בספר ברית יהודה.

היתר עיסקה

מהות העיסקא

ההיתר הנפוץ יותר בזמנינו הוא היתר עיסקה. עניין העיסקה מוזכר כבר בגמרא בבבא מציעא בסוגיות בדפים סח ע"א - ע ע"א, וזו החמירה בו ביותר. הגדרה מדוייקת לעיסקה מופיעה דווקא בדף קד ע"ב:

"אמרי נהרדעי: האי עיסקא - פלגא מילווה ופלגא פיקדון".

במילים אחרת, זוהי וריאציה של שותפות בין שני אנשים. הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פ"ו ה"א מסביר שקיים מצב של שותפין גם אם הכסף שייך לאחד מהם, כל עוד שניהם נושאים ונותנים בכסף והרווחים וההפסדים יהיו על חשבון שניהם. לעומת זאת אם הכסף של שניהם ורק אחד מהם נושא ונותן אין זו שותפות אלא עסק.

הגמרא שם מסבירה שאם אדם נתן לחברו כסף כדי שישקיע אותו, אם לא פירשו אחרת - זה חצי מילווה וחצי פיקדון. למעשה אין זה ממש פיקדון שהרי חברו אינו מחזיר לו את אותו פיקדון בעין, אך גם אין זה ממש מילווה שכן הוא אינו משקיע את הכסף לטובתו האישית. משמעות הדברים היא שבחצי של המילווה מי שירוויח או יפסיד הוא המלווה. יוצא, אם כן, שחצי מהרווחים או ההפסדים יהיו למלווה והחצי השני - ללווה. הגמרא מסבירה שמצב זה נוח לשניהם -

"עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללווה וניחא ליה למלווה".

בהמשך מסבירה הגמרא שגם את החצי שהוא מילווה - אין הלווה יכול לבזבז כרצונו שהרי זו עיסקה ולא הלוואה. ניתן להבין זאת בשתי אפשרויות:

א. זו הלוואה על תנאי שלא יבזבז.

ב. זהו מילווה בעל אופי שונה לגמרי, אפשר לומר שכל הכסף של המלווה, חציו שלו ממש וחציו ניתן לשימוש הלווה לצרכיו.

הרמב"ם (שלוחין ושותפין ו, ב) מסביר שברגע שרק אחד מהם נושא נותן לא ייתכן שיתחלקו ברווחים בשווה שהרי יצא שזה שעבד לא קיבל תמורה על עבודתו, ולגבי החצי של הפיקדון, נוצר מצב שהמלווה קיבל את כספו וגם את עבודת הלווה, וזהו אבק ריבית. לבעיה זו נותן הרמב"ם שני פתרונות:

א. יש לתת ללווה שכר על עבודתו כפועל שבטל ממלאכתו.

ב. חלוקת הרווחים לא תהיה שווה. זה שעבד יקבל אחוז גבוה יותר של הרווחים או שיפסיד פחות מחציים של ההפסדים.

דברים אלו של הרמב"ם נובעים מהגמרא בפרק איזהו נשך בסוגיות שהזכרנו. ברם, הגמרא דיברה על הכללים של עיסקה כדי להקל על הלווה, ואילו אנו משתמשים בהיתר עיסקה כדי למצוא פתרונות למלווה.

יישום מעשי של ההיתר

היתר עיסקה מבוסס על כך שאנו רואים כל הלוואה כעסק בין שני אנשים המחלקים ביניהם גם את הרווחים. בצורה כזו המלווה זכאי ליהנות מן הרווחים. השאלה היא כיצד ניתן להשתמש בהיתר זה כאשר הלווה לוקח כסף כדי לבזבז למחייתו ולא כדי להשקיע? יש הסוברים שאין מקום להיתר זה אם אין סיכוי שהלווה ישקיע אותו. אחרים מתירים זאת כיוון שהלווה משקיע כספים במקומות אחרים, ומה זה משנה אם משקיע כסף זה או כסף אחר.

ממילא נראה לכולי עלמא שאין היתר כאשר הלווה אינו משקיע כלל.

בעיה אחרת שעולה היא שעיסקה מבוססת על כך שמסתכלים על תוצאות ההשקעה ולפי זה מחלקים את הרווחים בין השותפים, ואילו הבנקים כיום מלווים כך שהם יודעים מראש כמה יקבלו, בלי קשר לתוצאות ההשקעה בפועל. לבעיה זו מספר פתרונות:

א. ניתן לקבוע שהבנק אינו מאמין לדיווח הלווה לגבי תוצאות השקעתו ודורש הוכחות כאלה שהלווה לעולם לא יוכל להביא. הבנק גם מודיע שתמורת סכום הולם הוא מוכן לוותר על דרישה זו ולקבל בחזרה את הקרן וכך בעצם הוא מקבל ריבית.

ב. אפשרות שניה מבוססת על הירושלמי. שוב, הבנק מציב תנאים בלתי אפשריים לגבי ההוכחה של הלווה בעניין תוצאות השקעתו. הבנק מודיע שאם לא יהיו הוכחות כאלו הוא יקבע סכום מסויים שייתן הלווה מתוך רווחיו, ושאר הרווח ילך ללווה. קביעה זו אומרת שעד שהרוויח סכום זה הכסף הוא פיקדון ומאז הוא מלווה (תרגיל זה מניח שהלווה באמת מרוויח).

האם יש בכך הערמה?

מאוד בולט שיש כאן בעיה חריפה של הערמה. לגבי האפשרות הראשונה שמופיע ברשב"א ובריב"ש, שאנו מנתקים בין הריבית להלוואה, כותב הרשב"א שיש בכך הערמת ריבית. הריב"ש כותב שזה מותר לגמרי, ואילו הגר"א סובר שזו ריבית ממש.

השו"ע פוסק (יורה דעה סימן קעז סעיף יד) שזו הערמת ריבית - כרשב"א, אך הרמ"א כותב שהערמה כזו מותרת לגמרי, כדברי הריב"ש[2].

נראה כי אפשרות כזו היא הרבה פחות הערמה מאשר היתר העיסקה שקיים כיום, כיוון שבמקרה זה מציגים את הכל על השלחן, ואילו בהיתר עיסקה יש ריבית וקוראים לה בשמות אחרים, מה גם שמנהל הבנק כל אינו מבין את ההיתר וכך גם כל הלווים. יש לדרוש שמי שמתבסס על ההיתר ידע את מהותו ורצוי שיסדר עניין זה עם מנהל הבנק אישית ויסביר לו במה מדובר.

כאמור, הבעיה כאן היא של הערמה בכלל, והערמת ריבית בפרט. מסיבה זו אינה רק פורמלית אלא גם ערכית - ראינו לעיל שהערמה אסורה בדאורייתא יותר מאשר בדרבנן, ולכן יש לשאוף לבצע ריבית שאיסורה הוא רק מדרבנן.

לדוגמא: אדם שמלווה לתאגיד ולא לאנשים פרטיים לא יוכל לגבות מנכסיהם אלא רק מנכסי התאגיד. מהגמרא בבבא מציעא עולה כשאשר יש שעבוד נכסים ולא שעבוד הגוף - הריבית אסורה רק מדרבנן.

ממילא נראה שמי שמלווה לבנק זו ריבית דרבנן, אך מי שלווה ממנו זו ריבית דאורייתא. מסיבה זו הבעיה קיימת באוברדראפט יותר מאשר בהפקדה בתוכנית חיסכון. נראה שגם הפקדה כזו היא מאיסורי דרבנן היותר חמורים כיוון שמבחינת אופי הפעולה זו ריבית רגילה ורק זהות המלווה והלווה שונה.

להלכה רצוי, אם כן, להשתמש בהיתר העיסקה רק לגבי הלוואה לבנק ולא לגבי הלוואה מהבנק (משכנתא או אוברדראפט), וגם אז להשתדל לסדר את העניין באופן אישי או על כל פנים להבין את ההיתר היטב. היה טוב יותר אם היו מחפשים היתר בכיוון דעת הרשב"א והריב"ש, אך היתר זה קשה יותר לביצוע מבחינה מעשית.

סיכום

בשיעור זה עסקנו בהיתרים השונים לאיסור ריבית, ובבעייתיות שיש בכל אחד מהם: היתר להלוות בריבית לגוי, הפרדת הריבית מההלוואה, והיתר העיסקה.

דנו בבעיות השונות שנוצרות, בדגש על סוגיית הערמה בריבית, וביכולת להתגבר על כך כאשר מדובר בריבית דרבנן.

לסיום עסקנו בהיתר עיסקה, יסודות ההיתר ויישומו למעשה בימינו.



* השיעור הועבר לתלמידי ישיבת 'הר עציון' בחשוון תשנ"ו וסוכם על ידי מתן גלידאי. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] על פי הגמרא שם ורש"י ד"ה 'הערמה בדרבנן היא'. בדרך זו נקט גם בעל תבואות שור שפסק שמכירת חמץ תקפה רק לגבי חמץ דרבנן.

[2] הריב"ש מתיר רק אם המלווה נותן ללווה פירות בעד כסף זה ואז זה אכן נראה כמכירה.