דילוג לתוכן העיקרי

איסורי תשעה באב

בתשעה באב קיימים שני יסודות שונים במהותם. יסוד אחד הוא האבל על האובדן האדיר - חורבן בית מקדשנו וכל מה שנלווה אליו. יסוד אחר אינו של אבל אלא של תענית - זעקה לקב"ה מתוך תשובה ותפילה לתיקון עתידי. האבל הוא צופה פני עבר, ואילו התענית היא צופה פני עתיד.

שני יסודות אלו באים לידי ביטוי בדיני היום. איסורי הרחיצה, הסיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, לימוד תורה ואמירת שלום הם דינים של אבל, המחייבים גם בתשעה באב ("אבלות ישנה"). מסיבה זו, דינים אלו אינם נוהגים בתעניות האחרות. לעומת זאת, אכילה ושתייה אינן אסורות באבל, ובתשעה באב הן אסורות מדין תענית, בדומה לשאר תעניות הציבור (והן אסורות כבר מהערב, שכן תשעה באב היא תענית חמורה יותר, "הואיל והוכפלו בו צרות" (ר"ה יח ע"ב)).

אמנם, גם באיסור הרחיצה, שאותו מיקמנו בין איסורי האבל, יש יסוד שאינו שייך לאיסורים אלו. אבל אסור ברחיצת כל גופו בצוננים ומקצת גופו בחמין, ואילו בתשעה באב - "אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים" (פסחים נד ע"ב). הלכה זו מלמדת שגם דיני התענית של תשעה באב שונים מדיני התענית הרגילים, ומקבילים לדיני התענית המוגברים של יום הכיפורים, שאיסור הרחיצה בו הוא מוחלט. כך מגיעים אנו לקביעה שכל איסורי יום הכיפורים נוהגים בתשעה באב, מלבד החמרה בספיקות (פסחים שם) - לא מצד הפרישות כמלאכים ביום הכיפורים, שאינה רלוונטית לתשעה באב, אלא מצד התענית והתשובה. דיני האבל הנוהגים בתשעה באב אינם נוהגים, כמובן, ביום הכיפורים (כדוגמת אמירת שלום). ועיין עוד בחידושי מרן רי"ז הלוי, הלכות תעניות, שהאריך באשר להבחנות אלו.

הרמ"א (סי' תקנ"ד סעיף יט) פוסק שכאשר תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום א' - נוהגים בשבת אבלות בצנעא, בדומה לשבת שחלה בימי השבעה של אבל, ועל כן אין לטבול בשבת זו. המנחת חינוך (מצוה שי"ג אות יט) העיר על כך שברור שאין להימנע בשבת זו מרחיצת פנים, והטעם פשוט: רחיצת פנים אסורה מדין תענית, והתענית שנדחתה ליום א' נדחתה לחלוטין, וכשם שמותר לאכול ולשתות בשבת כך גם מותר לרחוץ פנים. רחיצת הגוף אינה שייכת רק לדיני התענית אלא גם לדיני האבל, ולפי הרמ"א - אבלות שבצנעה נוהגת בתשעה באב שחל בשבת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)