דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה קס"ט | איך לרקוד

קובץ טקסט

 

פתיחה

השבוע נלמד את תורה קס"ט מליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה שבמבט ראשון נראית פשוטה, אך כשמתעמקים בה (כמו בכל תורה של רבנו), רואים שכמעט הכל נמצא בה:

"כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ צָרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הֵן צָרוֹת בִּכְלָלִיּוּת אוֹ בִּפְרָטִיּוּת אִי אֶפְשָׁר לְרַקֵּד כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּינִין מוֹסְרִין אוֹתָן לִשְׁלוּחֵי הַדִּין וְהֵם נִקְרָאִים רָצִים (זהַר בְּרֵאשִׁית מ''ג) וְהֵם בְּחִינַת רַגְלִין וַאֲזַי הָרַגְלִין כְּבֵדִים מֵחֲמַת הַדָּמִים שֶׁנִּתְפַּשְּׁטוּ לְשָׁם, הַיְנוּ הַדִּינִין כִּי דָּמִים בְּחִינַת דִּינִים וּכְשֶׁנּוֹלָד הַדִּין אֲזַי יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין כִּי בִּשְׁעַת לֵדָה יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵרַגְלֵי הָאִשָּׁה וְעַל כֵּן נִצְטַנְּנִין רַגְלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה יא:) וְעִקַּר הַלֵּדָה עַל יְדֵי שֶׁיּוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין הַיְנוּ שֶׁיּוֹצְאִין הַדִּינִין מֵהָרַגְלִין כִּי בִּשְׁעַת עִבּוּר הוּא בְּחִינַת דִּין (ע זוהר חיי שרה קכ''א) כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת כט:) בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבָּרָה נִמְצָא שֶׁעִבּוּר הוּא בְּחִינַת דִּין וְלֵדָה הוּא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּין כִּי אָז בִּשְׁעַת לֵדָה יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַלֵּדָה כַּנַּ''ל [וְעַיֵּן מִזֶּה בְּ''לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא'' בְּסִימָן ב] וְעַל כֵּן בְּעֵת הַדִּין וְהַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אִי אֶפְשָׁר לְרַקֵּד כִּי אָז אִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהַּ הָרַגְלִין כִּי הָרַגְלִין הֵם כְּבֵדִים בִּשְׁעַת הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִין מֵחֲמַת שֶׁהַדָּמִים שֶׁהֵם בְּחִינַת דִּינִין נִמְשָׁכִין אָז לְתוֹך הָרַגְלִין כַּנַּ''ל אֲבָל כְּשֶׁיּוֹצְאִין הַדָּמִים שֶׁהֵם הַדִּינִין מֵהָרַגְלִין דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנִּמְתָּקִין הַדִּינִין אֲזַי הָרַגְלִין קַלִּים וַאֲזַי יְכוֹלָה הַשִּׂמְחָה לְהִתְפַּשֵּׁט שָׁם עַד שֶׁיְּרַקֵּד מֵחֲמַת הַשִּׂמְחָה"                                  

                                             (לקוטי מוהר"ן קס"ט)

רבי נחמן פותח את התורה:                                                                         

"כי כשיש צרות חס ושלום, הן צרות בכלליות או בפרטיות אי אפשר לרקד..."                              

פעמים רבות בתורותיו של רבי נחמן המילה הראשונה כוללת בתוכה כמעט את כל שאר התורה. רבי נחמן פותח במילה "כי" – כביכול מקדים את המענה עוד לפני שהוא שואל שאלה, מקדים את המסובב לסיבתו. בהופכו את הסדר מרמז לנו רבי נחמן על אופי ההתמודדות אותה מציג בפנינו, התמודדות עם החיים כפי שהם, ללא סדר. במילים אחרות, כבר בתחילת התורה מתאר רבי נחמן מצב שבו האדם נמצא בתוך קלחת החיים, באמצע הבלגן והיפך הסדר. משום כך גם התיאור של הבעיה הוא לא התיאור הישר של סיבה ומסובב. המענה מוצג עוד בטרם השאלה כמו בחיים המציגים אותנו בפני הצורך לתת מענה לשאלות שלא שאלנו.

 

א. לא יכול לרקוד – סוד הצמצום

כשיש צרות, מסביר רבי נחמן, "אי אפשר לרקוד". ניתן לראות שרבי נחמן מכניס אותנו לתוך בעיות של חסיד, בעיות של אדם שרוצה לרקוד, שמבין את הערך והמשמעות של הריקודים, את המשמעות וההשפעה שלהם במצב של צרות. כפי שכותב רבי נחמן במקום אחר:

"כשיש, חס ושלום, דינים על ישראל – על ידי רקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינין"    (לקו"מ י', א')

אם כך, האדם רוצה לרקוד, יודע שזו התשובה הנכונה במצב בו יש בעיות וצרות – אך איננו יכול. יש מצבים שבהם קשה לרקוד, שהרגליים כבדות. האדם יודע שאם הוא ירקוד יפתרו בעיותיו, זו תהיה דרך הישר, אך הוא כל כך עמוק בתוך הקושי עד שהוא לא מצליח בכלל לרקוד.

פעם נוספת אנו רואים איך החיים מופיעים לפנינו שלא כסדר ומזמנים לנו התמודדויות שפתרונות "מסודרים" לא מועילים בהן, שהרי הסדר הוא רק בראש, אך לפעמים הבעיה מתחילה דווקא ברגלים. אפילו הריקוד החסידי שכל כולו ברגליים ויש בהתלהבותו דרך להפוך את הסדר, לא תמיד מועיל. לרוב, החיים לא מופיעים לפנינו כבעיה עם פתרון בצידה – ואפילו אם יש פתרון כזה לא תמיד אפשר ליישם אותו, כיוון שעצם היות הבעיה מכביד עד כדי כך שאין כוח לבצע אותו. אלו בעיות שמתחילות מלמטה, שלא כסדר, ולעיתים מוצא האדם את עצמו מתחפר בהן. מה יעשה אדם בשעה שיש לו קושי ולא די אלא שאין לו כוח ליישם שום פתרון משום שרגליו כבדות?!

בדיוק בשביל בעיות שכאלו בא רבי נחמן לעולם. רופא נפשות ומומחה למצבים שנראים חסרי מוצא – שבמקומות הנמוכים יודע הוא למצוא לנו אור ותקווה.

רבי נחמן מנתח את המצב, ורק לאחר מכן מושיט לנו תרופה ועצה טובה איך להחלץ ממנו. כביכול מסביר לנו רבי נחמן: 'אתה יודע מדוע כשיש דין וצמצום בחייך רגליך כבידות? מדוע אתה מתקשה לא רק בדין עצמו אלא גם מתקשה להחלץ ממנו? אני אסביר לך ותראה את הטוב הגלום במקום הנמוך בו אתה נמצא!'.

מדוע הרגלים כבדות? משום שכל דין הוא בעצם עיבור, משום שכל דין הוא סוג של לידה – וכמו בכל לידה יש קושי. בעצם, המצאות הדין בעולם באה לבטא את צמצומו של ה' יתברך מתוך העולם על מנת שהעולם יוכל להיות, יוכל לקבל את העצמאות שלו. צמצום ה' כביכול יצר "חלל פנוי", על מנת לתת לעולם את מרחב החירות שלו. בקבלה מתואר שלתוך החלל הפנוי המשיך הקב"ה קו על מנת לברוא בו את העולם. כמו בעיבור, גם בתיאור הקבלי ההעדר הא-לוהי במצבים של צמצום הרי הוא כאותה היפרדות של הוולד מאימו ובכייתו על מה שנראה לו כאבדן. אך אנו יודעים שזהו פוטנציאל של צמיחה, אנו מבינים שהקושי בהפרדות זו הוא אימננטי ללידה והכרחי לה על מנת להעניק למציאות הוויה עצמאית, חירות ועצמאות. 

 

ב. הריצה שלא נגמרת

אולם, כאמור, לעיתים אין לנו כח להוליד מהדינים האלו את הוולד. מדוע? רבי נחמן ממשיל זאת ללידה רגילה של אישה:

ּכְשֶׁנּוֹלָד הַדִּין אֲזַי יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין כִּי בִּשְׁעַת לֵדָה יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵרַגְלֵי הָאִשָּׁה וְעַל כֵּן נִצְטַנְּנִין רַגְלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה יא:) וְעִקַּר הַלֵּדָה עַל יְדֵי שֶׁיּוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין הַיְנוּ שֶׁיּוֹצְאִין הַדִּינִין מֵהָרַגְלִין         

רבי נחמן מסביר כי טרם הלידה רגליה של האישה חמות, וכשיש יציאת דמים רגליה מצטננות. דהיינו, כל עוד הדמים נכנסים בתוך הרגלים ועדיין לא יוצאים החוצה אז הרגליים הן כבדות, ובשעה שהדם יוצא החוצה נעשות הרגלים קלות – וממילא אפשר לרקוד! כמובן, השאלה היא מה עלינו לעשות כשהרגליים שלנו כבדות – איך נגרום לכך שתהיה יציאת דמים, שיבוצע השינוי על מנת להקל על היולדת.

רבי נחמן ממשיך ומנתח את המקרה לעומק. כדי לדעת איך להקל על הרגלים יש להבין מה בכלל תפקידן בלידה ומדוע הקושי מצטבר אצלן. ההשוואה הקודמת בין דין לבין לידה עוזרת להבנת הענין:

כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּינִין מוֹסְרִין אוֹתָן לִשְׁלוּחֵי הַדִּין וְהֵם נִקְרָאִים רָצִים (זהַר בְּרֵאשִׁית מ''ג) וְהֵם בְּחִינַת רַגְלִין   

רבי נחמן מסביר שכמו שאת הדינים מוסרים לשלוחי הדין, לרצים המשתמשים ברגליהם, כך גם אצל היולדת מתבצעת ריצה פנימית המעייפת ומכבידה את רגליה. וכמעשה היולדת כך גם אנו כשאנו בדינים. מה עניינה של הריצה הזו?

ניתן לומר שכיוון שהדין נולד מתוך צמצום רב (כאמור לעיל), יש בו צורך פנימי להתפשט– היפך הצמצם שממנו בא. משל לקפיץ הנדרך בצמצומו ושואף להתרחב ולהתפשט. חיפוש המרחב כמוהו כחיפוש אחר אישור הסביבה לקיומו העצמי, כמתן פורקן לדריכות הרבה שבקיום עצמי שכזה, טרם לידה בעודו בעיבור.

לאור הדברים שהעלנו לעיל, ניתן להציע את אותה ההבנה גם ברובד עמוק יותר. בריאה חדשה, כמו העולם כולו, נבראת על ידי צמצום. מחירו של צמצום הוא חלל ושבר בתמונת העולם השלימה שהיתה עד כה, חלל פנימי שנחווה כפצע שותת דם. המחזוריות לה אדם רגיל נפגמת ושוב אין משוב כמצופה, כפי שהיה לפני שהתנפצה האחדות של האיש וסביבתו.

באופן רגיל, אם אני הבאתי למישהו דבר מסוים אני אצפה לקבל משהו בתמורה. באופן דומה, אדם מצפה לאותה מחזוריות גם מעולמו, שאם יעשה משהו יקבל תמורתו דבר כלשהו. כשהמעגל לא נסגר, כשמחזוריות נפגמת, כשהאדם לא מקבל תגובה הולמת למעשיו – אז הוא חש שותת דם.

אם כן, האדם חש שותת דם, וממילא מרגיש שהוא צריך עוד דם ומפעיל את הלב שיפעם חזק יותר, על מנת שאולי תמורתו תחזור, אולי העולם יגיב למעשיו. אדם ששותת דם הוא בעצם אדם שמבקש מענה, משוב, שמצפה לסגירת מעגל. דוגמא לדבר רואים כאשר האדם מתבייש ומאדימות פניו. מדוע? משום שהדם פורץ החוצה לפנים ומבקש שיחזירו לו את הבושה האבודה. כשיש דינים או חלל פנוי יש בעצם דרישה לעצמיות, ללידה, ויש גם יצירת מקום להיוולדות של משהו חדש, עצמי, פנימי, משהו שלא צריך משוב מהסביבה, שיש לו ישות עצמית. אולם, המקום הזה שותת דם ובעקבות זאת הרגלים רצות לסגור את הפערים, את החלל הפנוי. בעצם, הרצים שדברנו על כך שהם רצים לפרסם את הדין הם בעצם רצים אחרי אותו משוב, הנובע, כאמור, מאותו צורך פנימי של הדין לקבל אישור, לקבל תוקף מהסביבה, ולקבל את אותה הרמוניה אבודה שהיה שרוי בה טרם לידה.

ובכן האם המסקנה היא שכל לידה כרוכה בכאב, בדמים ובתחושה של אבדן של הרמוניה שלעולם לא תשוב? בשעה שאנו מתבוננים במציאות עלינו להודות שכנראה שכן. אולם האם המשמעות הרוחנית של מסקנה זו היא שנגזרו עלינו חיים של מרדף אחר הזנב כדי להיות, האם המחיר של החירות והעצמאות הוא בהכרח בגידה ב"אני" התשתיתי שמקורו במרחב?! אם כך הם פני הדברים לא פלא שהרגלים כבדות כשלא הולך לנו, כשהמציאות לא מגיבה כפי רצוננו, ורק כשטוב לנו הרגלים נהיות קלות. אם אני מותנה גם היחס למציאות יהיה מותנה. האם אפשר אחרת? באמתחתו של רבי נחמן עצה:

 

ג. הפתרון – דין עצמי

"כִּי אָז בִּשְׁעַת לֵדָה יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַלֵּדָה כַּנַּ''ל"

היינו מצפים שרבי נחמן יסביר שהלידה היא יציאת הוולד, הולדת התינוק, אך הוא מסביר שהלידה זה כשהדמים יוצאים, שזה "עיקר הלידה". מדוע? אפשר לומר שאם אדם מצליח לשחרר את הדמים (כפי שהסברנו לעיל), לא לחשוב שהוא צריך בעצמו לסגור את הפערים, לא לחשוב שהוא צריך להמציא את עצמו, עצם זה הוא סימן ללידה, ביטוי לעמידתו העצמאית במציאות. הלידה איננה רק ההפרדות הפיזית מרחם האם ומההרמוניה האבודה שהייתה בה, אלא בעיקר המוכנות הפנימית לקבל את אובדנה של הרמוניה זו.

אולם איך עושים את זה? איך האדם מצליח לא לחשוב שהוא צריך להמציא את עצמו? רבי נחמן מספק פה עצה:

"וּלְהַמְתִּיק הַדִּין הוּא עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם דָּן אֶת עַצְמוֹ דְּהַיְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶה יָדִין וְיִשְׁפּט בְּעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר אִם כָּך רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וִיתַקְּנֵם כָּרָאוּי עַל פִּי דִּין וּמִשְׁפָּט הַתּוֹרָה..."

ובכן, רבי נחמן מביא לנו עצה, שכדרכן של עצות טובות היא פשוטה ומעשית. אמנם במבט ראשון לא ברור כלל מאיפה היא הגיעה. אולם, כמו במקרים רבים אצל רבי נחמן, עצם זה שהוא "מרחיק עדותו", שהוא מביא עצה מרוחקת מהנושא, מראה שזה יותר אמיתי.

העצה היא שהאדם יעשה לעצמו משפט. נבאר את הדברים: אצל רבי נחמן חלק מהותי מההתבודדות זה משפט, כפי שמאריך להסביר בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן. יום יום האדם צריך לשפוט את עצמו ולבדוק האם הוא נהג כראוי או לא. וכיצד משפט עצמי זה עוזר לעניינו? רבי נחמן מסביר:

וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיק וּמְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה וְאָז כְּשֶׁנִּמְתָּק הַדִּין אֲזַי יוֹצְאִין הַדָּמִים מֵהָרַגְלִין וַאֲזַי יְכוֹלָה הַשִּׂמְחָה לְהִתְפַּשֵּׁט בָּרַגְלַין עַד שֶׁזּוֹכֶה לְרִקּוּדִין

ענין זה ידוע, והוא גם מוזכר בתורה ט"ו, שאם בשמים רואים שאתה עושה כבר דין למטה, אז לא דנים אותך למעלה. כמו החוק הצבאי שאוסר על הטלת עונש פעמיים, כשהמפקד לא רוצה שהחייל שעשה עבירה בשוגג יקבל מהמג"ד עונש חמור, הוא דן אותו עכשיו לעונש קל. כביכול הקב"ה אומר שכל עוד אנו מסתדרים הרי שהוא לא מתערב. ומדוע? כאן אנו חוזרים לתחילת דברינו שהרי זה כל ענין הדין והצמצום - העובדה שהקב"ה רוצה שנסתדר לבד, שנדון לבד. תכלית הבריאה לברוא ברואים בעלי חירות ועצמאות. הצמצום השלם של הקב"ה בבריאתו את עולמו יהיה כאשר עולם זה יתפקד באופן עצמאי.

יש לדקדק בדברים, שהרי זהו פלא שאומרים לאדם להיות השופט של עצמו – הרי הוא נוגע בדבר?! רבי נחמן מסביר שטבורו של הקיום, עיקר ההוויה, הוא העובדה שהקב"ה נתן לנו את המנדט, את היכולת והסמכות בכלל להיות בעולם הזה, משם גם הכח לשפוט את עצמנו. באותו מקום שבו נתנה לאדם הבחירה והחירות להיות, שם גם הוטל עליו כובד המשקל של מעשיו, האחריות עליהם, וממילא הסמכות לשפוט אותו. ענין זה נכון בוודאי בטרם האדם מבצע את מעשיו אך מתברר עתה שלא מאוחר מידי לעשות זאת גם אחרי כן, לאחר מעשה. הקב"ה שחרר אותו גם לשפוט את מעשיו ולתקנם. החירות לא רק שלא תמה לאחר מעשה אלא אף מתרוממת ועולה היא בהצהירה שאין האדם כבול אפילו לא במעשי עצמו.

והנה דווקא מתוך השחרור והחירות הללו שנתנו לאדם להיות ולשפוט את עצמו, כביכול ללא אבן בוחן ונקודת יחוס, 'מתגנבת' נקודת יחס עליונה לשיפוטו מבלי משים. דווקא בגלל השחרור הרב רק נקודת השוואה גבוהה ביותר יכולה להתקבל על ליבו של השופט את עצמו. ומהי? האמת! עתה משחפשי הוא לשפוט את עצמו חש הוא בעצמו את הצורך שלדברים יהיה תוקף. משעה שעומד הוא מול עצמו ומול א-לוהיו בלבד אין הוא יכול להונות את עצמו והוא מוכרח שדבריו יהיו מתקבלים על הדעת. כיוון שהאמת היא חופשית (מכל נטיה חוץ משל האמת עצמה) הרי שהאדם החופשי יכול להעפיל אליה, אדם החופשי אפילו מעצמו ושיכול לחרוג מעצמו אל האמת, אפילו היא כנגד עצמו.

עתה יכולים אנו להבין את החידוש לגבי השופט את עצמו של רבי נחמן. השופט את עצמו ניחן במידת האמת וביכולת לאמר: טעיתי! אין הוא מרגיש צורך לסגור פערים, אין הוא רודף אחרי הזנב לחזור לאותה הרמוניה אבודה שנקרעה ממנו משעה שקיבל את הוויתו העצמית – משעה שנולד. ובמשל היולדת של רבי נחמן אפשר לומר שאצל יולדת הדמים יוצאים החוצה ולא נאספים ברגליה – אין צורך לרוץ לקבל אישור ותוקף מבחוץ אפשר לתת לדמים לצאת ולהחזיק מעמד מכח האמת שבהם, אפילו אם הם נאמרים כנגדי. איש כזה משפטו אמת גם כששופט את עצמו ועליו. על אדם כזה אפשר לומר שאכן נולד!

יכולת האדם לשפוט את עצמו היא, אם כן, יכולתו להפסיק לרוץ אחרי הזנב של עצמו ולחשוב שהוא צריך לסגור את הפערים שבמציאות לבד, היא יכולתו לתת (כביכול) לדם להיות שותת ממנו. היכולת לשתות דם הינה המסוגלות לומר שטעיתי, שאני לא בסדר – על מנת לתקן. 

אמנם, צריך להזהר שהשפיטה העצמית לא תיהפך למעין הלקאה עצמית, צריך לא רק להיות מסוגל לומר שטעיתי, אלא גם לעשות זאת ברחמים. בנקודה זו מידת האמת, עמה אנו מבצעים את השפיטה, היא מידה מאוד דקה – מצד אחד לומר שטעיתי אך גם לא ליפול מזה, ומצד שני לדעת איפה אני כן צודק. גם לעמוד על שלך אבל גם להודות בטעות. זוהי מידה של יעקב, מידת האמת ("תתן אמת ליעקב") שהולכת וחופשת עד חדרי בטן, שיודעת איפה הטעויות והפגמים שבי, אך במקביל יודעת שלה הבכורה. במידת האמת אין סתירה בין כל הצדדים הללו. שהרי האמת חסרת פניות היא.

הקב"ה, אם כן, נתן בידי האדם את המנדט להיות, ובאותו המקום גם נתן לו את המנדט לטעות – וגם את זכות והיכולת לשפוט את עצמו. הקב"ה נתן לנו את המנדט לטעות עד כדי כך, שהוא סבלני לקבל את הטעויות שלנו – משום שכל עוד האדם שופט את עצמו, אפילו אם הוא שופט שלא כראוי, הקב"ה סומך עליו שהוא יעשה את העבודה כמו שצריך. אם יש דין למטה אין דין למעלה, כל עוד יש מישהו ששופט, יש מישהו עם היד על הדופק, אז הקב"ה יודע שיש תקווה ומניח לך. אם האדם שופט את עצמו זה בעצם אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, וממילא יש לו תקווה.

 

ד. ריקוד –  הלב נושא את הרגלים

רבי נחמן אומר שאם אתה רוצה שיהיה לך כח לרקוד, שתהיה לך את היכולת להרים את הרגלים – עליך לקבל את היות המציאות מורכבת מתהליכים. על האדם להיאזר במידה של אמת וכן בהוויה חופשית ומשוחררת דיה לבטא גם את הלא שלם השבור והנמוך וכל זאת על מנת לתקן ולהרים את אותו המקום (כפי שהאדם מרים את רגליו בריקוד). אדם שצריך להצדיק את הוויתו כל הזמן לא מרשה לעצמו לרדת אל הנמוך אלא הנמוך מפיל אותו, מאיים על הוויתו – רגליו כבדות.

אדם ששופט את עצמו משוחרר מהצדקה מתמדת של קיומו. רגליו קלות, קיומו אינו נסמך רק על עצמו אלא על האמת שמעבר לו. ככל שנטל חייו איננו רובץ רק עליו, קיומו נעשה קל יותר, ככל שהוא פחות עסוק בהצדקה עצמית האדם משתחרר לנווט את עצמו באופן פנימי ועמוק ותוך כדי כך להתחשב ולהתיחס לסובב אותו.

בתורה נ"ט (אותיות א' ו-ב') בליקוטי מוהר"ן מספר ר' נחמן על תכונה נוספת שיש למשפט והיא שהוא גורם לכך ש"נתלהב הלב". ר' נחמן משווה שם את המשפט לאש "בבחינת באש ה' נשפט". אש זו שורפת את הקליפות ומאפשרת ל"רוח שבלב" לקרב רחוקים לעבודת ה'. המימוש והביטוי של רוח זו, כך מסביר שם רבי נחמן, הוא דווקא ברגליים. בלשונו:

"ועקר הלבשתו לרגלי הרוח, בבחינת "ורוח להולכים בו (ישעיה מ"ב)... כי מבחינת רגלין, נתעורר להישיר את בני אדם לעבודת השם יתברך..."                                      (לקו"מ נ"ט, א')

אם נצרף את דבריו אלו למהלך שלנו, נוכל להוסיף ולומר שהמשפט יוצר באדם תנועה של תיקון, תנופה לתהליך המשוחרר מעכבות, משום שאינו עסוק בעצמו כל כך אלא באמת העולה ממעשיו. ביטול כזה אל האמת מתאים שיתחיל ממקום נמוך ופשוט – מהרגלים. נראה שלא לשווא הרגלים הם המקום המאפשר לאדם התקדמות, שכן כל התקדמות אכן תלויה בנמיכות קומה המשוחררת מעצמה ופתוחה לשינוי.

רוח המשפט הנמצאת בלב[1], מעוררת אם כן את הרגלים לנוע ולהתעלות מהעיסוק העצמי המושך אותן כלפי מטה, ולהתפנות לאמת ולמשפט המושכים אותך כלפי מעלה. לא שהרגלים ישאו את הלב אלא שהלב ישא את הרגלים. כמו שנאמר על יעקב "וישא יעקב רגליו" (בראשית כ"ט, א') ומפרש רש"י שם "נשא ליבו את רגליו". מהיכן קיבל יעקב את התנועה הזו? לפי דברינו אנו מבינים שקיבל זאת מהמשפט – "משפט לא-לוהי יעקב".

מדברי רבי נחמן עולה שאם האדם עושה משפט על עצמו זה יוצר בתוכו תנופה, מקים בתוכו רוח חדשה. אותה רוח חדשה, "רוח משפט", היא "הרוח שבלב". היא הרוח שתאפשר לו אחר כך לרקוד, שתאפשר ללב שלו לשאת את הרגליים, שתגרום לו להיות מוכן לוותר על סגירת הפערים, על הצורך להמציא את עצמו, לעשות תמונה שלמה מכל דבר. חלף הוויתור על הדברים הללו מקבל האדם מרחב, חלל פנוי, להכניס את הקב"ה לתמונת עולמו.

ענין מפורסם הוא שעיקר התיקון של דור עקבתא דמשיחא הוא ברגלים. במעשה משבעה קבצנים (מעשה י"ג בספורי מעשיות) מספר רבי נחמן על ששת הקבצנים, אך על הקבצן השביעי, הקבצן בלא רגלים, לא סיפר רבי נחמן[2]. בספרים מובא שהקבצן השביעי של נכה הרגליים הוא המשיח, כי התיקון של דור עיקבתא דמשיחא הוא בפגם הרגלים, שלפי דברינו הם עיקר התיקון. התיקון הוא שהלב ישא את הרגלים ולא להיפך.

בברסלב אומרים שהבשורה הגדולה של המשיח היא שהוא ילמד אותנו לרקוד, ריקוד אמיתי בו הלב נושא את הרגלים, שהרגליים קלות. ומשמעות הדברים, כפי שראינו לפני כן, היא שנדע שאנחנו לא צריכים לבד לשאת את העולם, שמותר לטעות ושהקב"ה גם חלק מהתמונה, שאני יכול לשתף אותו בחיי. 

אכן הקבצן השביעי איננו דמות מושלמת אלא להיפך הוא מתואר כקבצן וכנכה. אמנם, דווקא המוכנות שלו לעשות משפט לעצמו, להתעלות מעל עצמו ולהודות בטעויותיו, היא המובילה אותו להיות המשיח. היכולת שלו לצייר תמונה לא שלימה אלא חלקית מקוטעת טועה וכושלת אך אמיתית וכנה היא סוד כוחו. התמונה שלו אמנם צולעת, כצליעתה של יעקב איש האמת והמשפט, אך בכל זאת מבחינתו של ר' נחמן הינה דמות גיבור.

 

ה. שמחה עקב המשפט

זה מה שרבי נחמן כותב בהמשך התורה:

" וְזֶהוּ וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לְשׁוֹן שִׂמְחָה (מ''ר נשא פ יג) עֵקֶב הֵם הָרַגְלִין הַיְנוּ לִזְכּוֹת לְשִׂמְחָה עַד שֶׁהָעֲקֵבִים שֶׁהֵם הָרַגְלִין יִשְׁמְעוּ הַשִּׂמְחָה זֶה זוֹכִין עַל יְדֵי אֶת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אתָם שֶׁתִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמְכֶם הַמִּשְׁפָּטִים וְהַדִּינִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה כַּנַּ''ל וְאָז וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן שֶׁתִּשְׁמְעוּ הַשִּׂמְחָה בְּהָרַגְלִין עַל יְדֵי שֶׁיּוֹצְאִים מִשָּׁם הַדִּינִים כַּנַּ''ל         

חז"ל אומרים ש"והיה" לשון שמחה.  מדוע? כיצד מילה פשוטה זו מרמזת לנו על השמחה?! הדברים דקים ועמוקים: ואו ההיפוך משנה את המילה "היה", המתייחסת לעבר, ל"והיה", הפונה לעתיד, המבשרת לנו תקווה. האות ואו היא המספרת לנו שניתן להפוך את מה שנראה לנו עבר (וממילא בלתי ניתן לשינוי), לעתיד מלא תקווה. מהפך זה "ממתיק את הדינים", כלשונו של רבי נחמן, שכן הוא הופך את המציאות כפי שהיא ומוצא בה את הטוב. כל שנראה היה כעבר בלבד, וממילא חסר תקנה, מתמלא בתקווה של עתיד – ואין שמחה גדולה מזה.

כיוון שראינו שהשופט את עצמו נוגע בנקודת הוויה הראשונית שלו, בעצם היותו, בנקודת החירות שלו, ברור מדוע ר' נחמן קושר בדרשתו בין המילה "והיה" לבין המשפט, כמופיע בפסוק. אותו מהפך עצמו שתארנו במילה "והיה" מתרחש אצל השופט את עצמו כאשר הוא מגלה שכשהוא שופט את עצמו ביושר ובאמת הרי שכל המעשים השליליים שלו בעבר מתהפכים להיות כלי ואמצעי לטוב. על ידי הסקת מסקנות נכונות והחלטות אמיצות הבאות אחר המשפט.

 

סיום

לפי דברינו אנחנו מבינים מהו עיקבתא דמשיחא, מהו העיכוב בדרך לגאולה. העיכוב איננו בראש אלא ברגלים, איננו במקומות הגבוהים אלא דווקא במקומות הנמוכים וביכולת שלנו לרומם אותם. אך אם אנחנו רוצים שלא רק הראש הלב והידיים שלנו ישמעו את השמחה והאמונה והתקוה אלא גם שהרגליים שלנו ישמעו הדברים האלו – לכך זוכים על ידי המשפטים.

אם אדם מקפיד לשפוט את עצמו, אם האדם שופט את עצמו באמת מול ה' יתברך אז ה' יתברך נותן לו את ההזדמנות, וממילא גם אם הוא טועה במשפט הוא מקבל מזה רוח, רוחו של משיח. רוחו של משיח היא התקווה לתקן, והיא הנותנת את האפשרות לרקוד ולשמוח. המשמעות של לרקוד זה לשחרר, הפירוש של לשחרר זה אומר לרקוד עם המציאות, להצליח להגיב אליה בהתאם, לא להיות מקובעים.

שנזכה לרוחו של משיח, רוח אמונה, שנדע לשפוט את עצמנו באמת, שלא לפחד לעשות טעויות – וממילא נתמלא בתקווה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1] כמו שמדגיש רבי נחמן בתורה נ"ט שהזכרנו לעיל, בעקבות הפסוק "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" (שמות כ"ח).

[2] "גמר המעשה, הינו מה שהיה ביום השביעי הינו ענין הבעטליר שהיה בלא רגלים... לא זכינו לשמעה. ואמר שלא יספרה עוד, והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן" (הוספות בסוף מעשה י"ג).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)