דילוג לתוכן העיקרי

משלי פרק ל | אופיו של ספר משלי

לקראת סיומו של ספר משלי מופיע פרק העוסק במספרים: "שתיים שאלתי מעמך אל תמנע ממני... שלוש המה נפלאות ממני... תחת שלוש רגשה ארץ..." וכו'. אחד מהקטעים המספריים הללו עוסק בחיות קטנות ומחוכמות:

"אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים: הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם, שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם, מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ, שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ". (משלי ל', כד-כח)

הפרשנים נחלקו במשמעותם של פסוקים אלו. רש"י פירשם על העמים השונים שהתמודדו עִם עַם ישראל בהיסטוריה: "הנמלים - זה בבל... שפנים - זה מדי ופרס, שבנו את בית המקדש... שממית - זה עשיו, שנאמר 'והידיים ידי עשיו'". ה"אבן עזרא" נתן לפסוקים פרשנות כללית יותר: "ואלה הארבעה הם מחוכמים, והנוצר ראוי ללמוד מהם דרך ארץ". בדרך שלישית נקט הרלב"ג, שפירש את הפסוקים כהנחיה לחכם כיצד עליו ללמוד ולחקור: "להורות כי החכם צריך שיהיה קטן בעיניו, ולזה ראוי שיירא מחקור בדברים הגדולים אשר אין דרך לו להשגתם... כי יכיר שפלותו ושדעתו קצרה להשיג".

מעבר למחלוקת הפרשנית הנקודתית אודות משמעם של פסוקים אלו, דומה שהדעות השונות משקפות נקודות מבט שונות על ספר משלי כולו. רש"י - שפירש את הקטע כנאמר על העמים השונים שעמדו כנגד ישראל - ניסה לפרש את הפרק כפרק תנ"ך קלאסי, בדרך המוכרת לנו משאר ספרי הנביאים. פעמים רבות הנביאים משתמשים באלגוריות על העמים, ואף כאן ניסה רש"י להשתמש במתודה זו, בהתעלמו מייחודו של ספר משלי, המביא משלי חכמה לאדם הפרטי. ה"אבן עזרא" פירש את הפסוקים כמשל לאדם הפרטי - כיצד ילמד מהברואים הקטנים ביותר, ומכאן שתכליתו של הספר לדעתו לתת לאדם עצות חכמה, ש"הנוצר ראוי ללמוד מהם דרך ארץ". רלב"ג, לעומת שניהם, פירש את הפסוקים כמשל לחכמה. פרשנות זו מתיישבת היטב עם אסכולת הפרשנים המפרשת את כל הספר כמשל לחכמת ה' ותורתו, ומנסה להעניק לספר כולו פרשנות אחידה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)