אדם לעמל יולד

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"אדם לעמל יולד"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת נח

בברכת הקב"ה לנח לאחר המבול נאמר:

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כ"ב)

פשט הפסוק הוא, שהמזלות וכוכבי הטבע השונים, שהפסיקו לפעול בזמן המבול, לא ישבתו שוב לעולם. אולם, הגמרא בסנהדרין נח: לומדת מפסוק זה דבר שונה לגמרי - שגוי ששבת ממלאכה בשבת חייב מיתה. הגמרא לא מסתפקת בקביעה זו, ומביאה את דעת רבינא הסובר ש"אפילו שני בשבת". כלומר, לגוי אסור לשבות ממלאכתו אפילו בימי החול!

יש לשים לב שאין התורה מדברת כאן על שביתה במובן של עיסוק בתכנים רוחניים מסוימים, או נתינת משמעות מיוחדת לימי החול ע"י הגוי, אלא היא אוסרת על הגוי את עצם השביתה מהמלאכה. רק לעם ישראל מותר להפסיק לעבוד בשביל ללמוד תורה, אולם לגוי השביתה מהמלאכה נאסרה. מדברים אלו של חז"ל, ניתן ללמוד על החשיבות הגדולה שנתנו לעבודה ולעמל, בין אם מדובר בעבודת גוי ובין אם מדובר בעבודת יהודי. אלא, שלישראל ישנה חובה להפסיק יום אחד בשבוע ממלאכתם כדי שיוכלו ללמוד תורה - זכות שלא ניתנה לשאר עמי העולם.

נדמה, שהחשיבות המרובה שיש לעבודה ביהדות, נובעת בראש ובראשונה מהצורך בישובו של עולם. ואכן, הגמרא בסנהדרין כד: אומרת שמשחק בקוביה פסול לעדות רק מפני שלא עוסק בישובו של עולם. גם הרמב"ם, בהלכות גזילה ואבידה, כותב:

"שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם" (ו', י"א)

באבות דר' נתן (י"א, א') נאמרים דברים חריפים עוד יותר:

"אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'"

ובהמשך נאמר:

"מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חריבה או שדה חריבה ילך ויתעסק בה, שנאמר 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' - מה תלמוד לומר 'כל מלאכתך'? להביא את מי שיש לו חצרות ושדות חריבות ילך ויתעסק בהן"

עד מתי?

בגמרא בסנהדרין נח: מובא בשם ר"ל:

"מאי דכתיב 'עובד אדמתו ישבע לחם'? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם"

בקריאה ראשונה גמרא זו איננה מובנת: הרי יהודי חייב להיות עבד לקב"ה בלבד ולא לשום דבר אחר - כדברי הגמרא במספר מקומות "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" - וכיצד סוגיה זו מחייבת את האדם להכפיף את עצמו לאדמתו?

נדמה, שמטרת הדברים איננה לחייב את האדם לעזוב את הקב"ה ולהתמסר לאדמה, אלא ללמד אותנו שעלינו לעבוד את עבודת האדמה בצורה רצינית, לפחות כפי שאנו עובדים את הקב"ה. הדרישה לעסוק ביישובו של עולם היא גם דרישה לא 'לחפף' בעבודה זו, ולעשות בה את המיטב שאנו מסוגלים לו.

אולם, ברור שבכל שאופן יש לזכור ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים". גם אם אדם משקיע בעבודתו הרבה מרץ וזמן, תמיד עליו לזכור מה עומד במרכז. העבודה יכולה לתפוס את מרבית שעות יומו, אך עדיין אסור לה לתפוס את מרכז חייו. אין להגיע למצב שחייו של האדם מסתובבים סביב עיסוקו וזה הדבר החשוב לו ביותר. מרכז חיי האדם הוא עבודת ה' ולא עבודה אחרת!

אם כן, השאלה העולה כעת היא מה היחס הנכון שבין שני הדברים? מתי צריך לעסוק בחכמה ומתי בישובו של עולם, וכמה זמן יש להשקיע בכל אחד מתחומים אלו?

נדמה, ששאלה זו מסובכת מאד, כיוון שהיא משתנה מאדם לאדם. אי אפשר לתת נוסחה ברורה ליחס בין העבודה לחכמה. למרות זאת, כבר הגמרא בברכות לב: התלבטה בשאלה זו:

"רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת דישה... תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן! אמר אביי: הרבה עשו כר' ישמעאל (הסובר שיש לעבוד כדי להתקיים ורק בשארית הזמן ללמוד תורה) ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן"

ר' חיים מוולוז'ין מדייק מהגמרא ש"הרבה" לא עלה בידם, אך ישנם מעטים שכן יכולים לנהוג כרשב"י. אם כן, גם לפי דברי הגמרא אין לשאלת היחס בין עבודה ללימוד תשובה ברורה ומוחלטת.

ואף על פי כן, חשוב לדעת מהם השיקולים שיש לקחת בחשבון ביחס לשאלה זו. אין לבחור מקצוע רק על סמך שיקולים כלכליים או שיקולים של רצון ואתגר, על אף ששיקולים אלו חשובים מאד. יש חשיבות רבה לשאלה עד כמה הבחירה במקצוע מסוים תאפשר למצוא מספיק זמן לעסוק בתורה. אמנם היום יש משיכה רבה מאד לעבודה, יותר מאשר בעבר; אך מצד שני, היום צריכים לעבוד פחות מאשר בעבר כדי להשיג רמת קיום סבירה. לכן, גם כיום בהחלט אפשר למצוא מספיק זמן לעיסוק בתורה.

אין ספק שיש חשיבות גדולה לעבודה ולפיתוח העולם, אולם כל אדם אמור להשקיע את מרצו גם במציאת האיזון הנכון בין העבודה לבין לימוד התורה, ואי"ה - יעלה בידו!



* השיחה לא עברה את ביקורת הרב.