דילוג לתוכן העיקרי

אגדת ר' בנאה | 2

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 4

אגדת ר' בנאה - ב'

א. הקדמה

בשיעור שעבר עסקנו בסיפור על ר' בנאה בפרק השלישי של מסכת בבא בתרא כשלעצמו, כשהוא מנותק מהקשרו בפרק. כעת ננסה לבחון את הקשרו הרחב של הסיפור, ונראה כיצד ההקשר תורם להבנת הסיפור, וכיצד הסיפור תורם להקשרו.

הסיפור מופיע כחלק מקובץ אגדי ארוך, שהמשותף לרוב חלקיו הוא האמורא ר' בנאה, המופיע כמוסר מימרות או כדמות בסיפורים (ראו את הקובץ כולו, בבא בתרא נז:-נח., ולהלן נביא חלקים ממנו). הקובץ (להלן נכנה אותו קובץ ר' בנאה) הינו חלק מהסוגיה על משנת בבא בתרא, פרק ג', משנה ה' (נז.). הקישור בין הקובץ לבין המשנה והדיון ההלכתי הקצר שבא עליה בתחילת סוגיית הגמרא הוא מורכב, ולא נאריך לעסוק בהם כאן; אך נציין שלמעשה רק חלקו הראשון של הקובץ מתקשר באופן כלשהוא לדיון ההלכתי שלפניו, שעוסק בפעולות ששותפים יכולים לעכב זה את זה לעשות בחצר המשותפת. בחלק זה של הקובץ מופיעה מימרא של ר' בנאה, שמובאת על ידי ר' יוחנן תלמידו, שעוסקת בנושא דומה:

א"ר יוחנן משום ר' בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה, חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה.

עיקר דיוננו יתמקד בבחינת מערכת היחסים בין סיפור ר' בנאה במערת המכפלה שלמדנו בשיעור שעבר, לבין יתר חלקי הקובץ.

ב. חלקי הקובץ הקודמים לסיפור ר' בנאה במערה והקשרם לסיפור

לאחר מימרת ר' בנאה ולפני הסיפור על ביקורו של ר' בנאה במערת המכפלה, מופיעים בגמרא דרשת ר' חייא בר אבא, ודו שיח בין ר' בנאה לבין ר' יוחנן.

דרשת ר' חייא בר אבא והדו-שיח בין ר' בנאה לבין ר' יוחנן

"ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו ל"ג, טו). א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה.

 

בעא מיניה ר' יוחנן מרבי בנאה: חלוק של ת"ח כיצד? כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של ת"ח כיצד? כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. שלחן של ת"ח כיצד? שני שלישי גדיל ושליש גלאי, ועליו קערות וירק, וטבעתו מבחוץ. והא תניא: טבעתו מבפנים! לא קשיא: הא דאיכא ינוקא, הא דליכא ינוקא. ואי בעית אימא: הא והא דליכא ינוקא, ולא קשיא: הא דאיכא שמעא, הא דליכא שמעא. ואי בעית אימא: הא והא דאיכא שמעא, ולא קשיא: הא ביממא, הא בליליא. ושל עם הארץ דומה למדורה, וקדרות מקיפות אותה. מטה של תלמידי חכמים כיצד? כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים, ושל עם הארץ - דומה לאוצר בלוס.

הסבר מימרת ר' חייא בר אבא

מימרת ר' חייא בר אבא אינה קשורה לחצר או לשותפים, אלא היא מעבירה את מוקד הדיון לנושא הכביסה והצניעות. ר' חייא בר אבא (שהוא תלמידו של ר' יוחנן) דורש את הפסוק "ועוצם עיניו מראות ברע" כמשבח אדם שאינו מתבונן במראה הבלתי צנוע של הנשים המכבסות. יש להבחין בין דברי ר' בנאה, בהם המוקד היה כבודן של בנות ישראל, לבין דברי ר' חייא בר אבא, השם את הדגש על האדם המסתכל, שאמור להימנע מלהסתכל על הנשים בסיטואציה של הכביסה[1].

הגמרא מוסיפה ומפרשת את המימרא כעוסקת במי שאינו מסתכל, או, ליתר דיוק, מתבונן במכבסות, למרות שהמעבר בסמוך להן וראיה מקרית שלהן הם בלתי נמנעים. פרשנות זו של הגמרא נתמכת בידי דרשת ר' מיישא בויקרא רבה, שהבאנו בשיעור שעבר, שלמעשה דורשת את אותו פסוק שדורש ר' חייא בר אבא:

ר' מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמ' מצינו שכל מי שהוא רואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני שכינה. מאי טע' עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה ל"ג, טו), מה כתיב בתריה, מלך ביופיו תחזינה עיניך (ישעיהו ל"ג, יז).

דרשה זו למעשה זהה לדברי הגמרא, שכן הדרשה מתייחסת למי שנקרה בדרכו דבר ערווה, וכעת הבחירה בידו אם 'לזון עיניו[2]' ממנו, דהיינו להתבונן בו וליהנות ממנו, או להמשיך בדרכו. הדרשה איננה מתייחסת למי שמחפש לכתחילה דבר ערוה על מנת להתבונן בו.

העיסוק של חלקיו הראשונים של קובץ ר' בנאה בהימנעות מ'לזון עיניו' בדבר ערווה, ודרשת הפסוק "ועוצם עיניו מראות ברע" מחזקים טענה שנטענה בשיעור שעבר. כזכור, ניסינו לטעון שבאמצעות דרשת ר' מיישא, שקושר בין מי הימנעות מלזון עיניים מערווה ("ועוצם עיניו מראות ברע") להקבלת פני שכינה ("מלך ביופיו תחזינה עיניך") ניתן לקשור בין שני חלקי הסיפור על ר' בנאה במערה: ר' בנאה שאינו מתבונן באברהם ושרה, זוכה לראות במערה הפנימית משהו מעין 'יופיו' של 'מלך'.

הסבר הדו-שיח בין ר' יוחנן לר' בנאה

הדו שיח בין ר' יוחנן לר' בנאה נוגע במספר מאפיינים של תלמיד חכם, שחלקם מבדילים אותו מעם הארץ. ההבדלים הם כולם בתחום החיצוני - מראה הלבוש, השולחן והמיטה. שני המאפיינים הראשונים, בנוגע לחלוק והטלית של תלמיד חכם, קובעים סטנדרט גבוה של צניעות, ובכך הם מתקשרים למימרת ר' חייא בר אבא שקדמה להם, שעסקה בענייני צניעות בהקשר של הסתכלות בנשים המכבסות. אמנם לא מדובר באותו מושג של צניעות, שכן מדובר בגברים, ולא בנשים, והדרישות אינן קשורות לבעיה של ערווה בהגדרתה ההלכתית המקובלת; אך גם לגבי הנשים הזכרנו לעיל מושג של כבוד שאינו קשור להסתכלות גברים, וממנו נגזרים דיני צניעות מסויימים (ואף הצבענו על פער מסויים בין מימרת ר' בנאה שבפתיחת הקובץ, שמנוסחת מנקודת המבט של הכבוד, לבין דברי ר' חייא בר אבא שהם מנקודת המבט של בעיית ההסתכלות). לגבי הגברים לא קיימת הגדרה דומה של 'כבוד' במובן שהוא קיים בנשים, וממילא לא מדובר בדרישה גורפת לכלל הציבור, אלא בהצבת קריטריונים מחמירים יותר - מעין מידות חסידות - המצופות מתלמיד חכם, משום כבוד התורה. לכך מתקשרות שתי 'הנהגות' נוספות - לגבי שולחנו ומיטתו, שאינן קשורות לצניעות אלא לתחום האסתטי, שחשיבותו נובעת גם היא, כנראה, מכבוד התורה: כאשר תלמיד חכם חי בתנאים של לכלוך והזנחה, קיימת פגיעה בכבוד התורה[3].

הזכרנו בשיעור הקודם אף את המקור במדרש תנאים לדברים (פרק ל"ג, פסוק כ"ו), שמשתמש אף הוא בלשון 'לזון עיניו', ובו מנוסחים הדברים במובן של כבוד[4]:

... אמ' לו משה רבינו אמור לנו מהיא מדת כבוד שלמעלה אמ' להם... מה אם שמים התחתונים אין אדם יכול להסתכל בהן כל שכן במדת כבודו...

ניסוח זה מזכיר את הרעיון שעסקנו בו לעיל, לגבי חלקה הראשון של האגדה, בנוגע לחילוק שבין ענייני צניעות הנובעים מאיסור עריות של המסתכל, לבין כאלה שהם אימננטיים יותר, וקשורים לכבודה של האישה.

עניין נוסף שציינו כשעסקנו באגדת ר' בנאה במערת המכפלה היה היחס החיובי ליופי ואסתטיקה שעולה ממנה. יחס זה יוצר זיקה נוספת אל הדו-שיח בין ר' בנאה לר' יוחנן בחלקו הראשון של הקובץ, שעסק במראה החיצוני ובאסתטיקה בעולמו של תלמיד חכם. זיקה זו בין חלקי הקובץ מאירה את הדינים שבדו-שיח ההוא באור חדש: האסתטיקה הנדרשת מתלמיד חכם נובעת מהיותו משתלשל מאדם הראשון, שהוא 'דיוקנה' של השכינה, ובכך מהווה זרעו 'דמות דיוקנה'. ציון יופיים של חכמים מסוימים מדגיש את היחס החיובי כלפי מראה חיצוני אסתטי[5] כאשר מדובר בתלמיד חכם.

ג. המשך הקובץ לאחר סיפור ר' בנאה במערה והקשרו לסיפור

סיפור אביי והאמגושא

ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי, כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה. אתא אביי, א"ל: במטותא מינך, שבקיה. לשנה אחריתי הדר אתא, תפשיה בדיקניה. אתא אביי, לא שבקיה עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה[6].

סיפור זה הוא חריג במסגרת האגדה כולה, בשל היותו שייך לא ל'נוף' הארצישראלי אלא לבבלי, הן מצד שמות החכמים - אביי (דור 4 בבבל) ורב טובי בר מתנה (דור 3 בבבל), והן מצד האמגושא - מכשף פרסי, שוודאי שייך לסביבה הבבלית. מבחינה ספרותית, הסיפור מקושר סגנונית-מילולית ותוכנית לסיפורים הקודמים על ר' בנאה - העיסוק במעבר בין קברים, וגם הניסוח החוזר "כי מטא למערתא ד..." קושרים אותו לקטעים שלפניו; והפתיחה ב'ההוא' קושרת אותו לקטעים שאחריו.

מבחינת התוכן והמסר, סיפור זה מהווה תמונת ראי לסיפורים שלפניו, ואולי למטרה זו הוא קיים בקובץ. בניגוד לר' בנאה, שנכנס למערות קבורה בשל הכורח של סימון הקברים, האמגושא נכנס לקברים למטרה אחרת לגמרי - 'מחטט שכבי', כלומר הוצאת המתים מקבריהם כדי שבשרם יאוכל[7]. ר' בנאה מכיר במערות כמשכנם של המתים, ורוצה לסמנם כדי להרחיק את החיים מהטומאה, ואילו האמגושא אינו מכיר ב'זכותם' של המתים להיטמן באדמה, כל עוד לא התאכל בשרם. התוצאה של מעשהו היא חילול כבודם של המתים, ואף פגיעה בחיים בשל הוצאת הגופות הטמאות אל פני השטח.

המחיר שנאלץ האמגושא לשלם הוא השחתת זקנו, שהוא 'הדרת הפנים'[8], כלומר הוא משחית את פניו. זהו קישור נוסף לחלק הקודם, שעסק ביופיו של אדם הראשון ואחרים, ובמיוחד ביופי של פניהם. כאן, פניו ויופיו של האמגושא מושחתים, ויתכן שההקבלה על דרך הניגוד בנויה גם על משחק מילים בין 'דיקני' כאן ל'דיוקני' הקודם. מכל מקום, הקבלה כזו על דרך הניגוד מעמידה מעין תמונת ראי לביקורו של ר' בנאה במערה.

זוג סיפורי הירושה ור' בנאה

בחלקו האחרון של הקובץ מופיע זוג סיפורי ירושה שבהם מעורב ר' בנאה כמתווך, שלאחריהם מתמנה ר' בנאה לדיין, ומסופרים מספר דברים שקשורים לתפקודו כדיין. מקוצר היריעה, נעסוק רק בחלק מסיפור הירושה השני, שקשור באופן ישיר יותר לחלקי הקובץ שדנו בהם לעיל:

ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד. כי שכיב, אמר להו: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא. אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דהאי. אזלו אכלו קורצא בי מלכא, אמרי: איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי, אתיוהו חבשוהו. אזלא דביתהו אמרה להו: עבדא חד הוה לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה ואכלו בישריה, וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא, ולא קא יהבי לי דמי ולא אגריה, לא ידעי מאי קא אמרה להו. אמרי: ניתו לחכימא דיהודאי ולימא. קריוהו לר' בנאה, אמר להו: זרנוקא [דלי מים] אמרה לכו. אמרי: הואיל וחכים כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא...[9]

 

סיפור זה עושה שימוש במספר אמצעים ספרותיים, כגון שימוש אירוני במילות מפתח, ואסוציאציות מקראיות.

הסיפור פותח במשפט שקושר אותנו חזרה לענייני הצניעות, אלא שזהו משפט אירוני מאד. "אמאי לא צניעת באיסורא" - כלומר, כאשר את עוברת על איסורי עריות[10], מדוע אינך עושה זאת בצנעה, מבלי שאיש ידע. שהרי היא, האם, זינתה תחת בעלה פעמים רבות, ואיש אינו יודע שתשעה מתוך עשרת בניה אינם מבעלה. קיימת אירוניה גדולה בשימוש במונח צניעות בצמידות למונח 'איסורא', בהקשר של עשיית איסור עריות כה חמור כאשת איש שמזנה תחת בעלה; זהו חיבור בין הפכים. האירוניה מתעצמת בכך, שאותה אמירה שבה מתפארת האם ב'צניעותה', שמתבטאת בכך שאיש (לרבות - ובעיקר - בעלה) אינו מודע לחטאיה, נשמעת על ידי הבעל, וגורמת לו לנשל את בניה הבלתי-חוקיים מהירושה. מטרת השימוש האירוני במילה 'צניעות' היא ההקבלה, על דרך הניגוד, לצניעות שדובר בה בחלקיו הראשונים של הקובץ.

הבעל מוריש בצוואתו את כל רכושו לבן אחד, בנו הביולוגי. הדברים מובאים כחידה לר' בנאה, שמציע ניסוי, מעין משפט שלמה, אלא שכאן מדובר בבניה של ה'זונה', שמפגינים את יחסם כלפי האב על ידי חבטה בקברו. יתכן שהרמיזה לסיפור המקראי נועדה להדגיש את מוטיב הזנות של האישה, כאנטי-תזה לצניעות.

לפנינו, אם כן, סיפור שפותח ביחסים זוגיים, המושתתים על חוסר צניעות, וסופו פגיעה בקבר האב (גם אם רוב הילדים אינן בניו, ה'אב' לכל הפחות גידלם כאב). בכך מתקשר הסיפור על דרך הניגוד לשני עניינים מרכזיים בסיפורי ר' בנאה הקודמים: בתחילת הקובץ ר' בנאה קורא לשמירה על הצניעות, ואף נוהג כך בעצמו; ויחסו של ר' בנאה לקברים ולשוכבים בהם הוא יחס של כבוד.

הבנים המתוסכלים מביאים לכליאתו של ר' בנאה. אשתו מביאה לשחרורו באמצעות חידה שמסקרנת את כולאיו, שמשחררים אותו לצורך פתרונה. שחרורו של ר' בנאה לצורך פתרון החידה, ומינויו לדיין בעקבות הפתרון מזכיר את הסיפור המקראי על יוסף. יוסף, שמשתחרר מהכלא ומתמנה לגדולה בעקבות פתרון חידת חלום פרעה, נכלא מלכתחילה בשל סירובו לעבור על איסור עריות. הרמיזה של הסיפור ליוסף תורמת תרומה נוספת לעיצוב דמותו של ר' בנאה כמייצג שמירה על נורמות גבוהות בענייני צניעות.

הרמיזה ליוסף גם משתלבת היטב במהלך שראינו בסיפור ר' בנאה במערה. ראשית, יופיו של יוסף משתלב היטב בתיאורי היופי ב'נספחים' לסיפור. בנוסף, מקור תלמודי אחר (ברכות כ.) העוסק ביופיו של חכם וביופיו של יוסף, אף עושה שימוש בביטוי החוזר 'זן עיניו' ובביטויים אחרים שקושרים אותו לתחילת הקובץ[11]:

רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי... אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא...עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו - אין עין הרע שולטת בו.

בסוגיה המקבילה (זבחים קיח:), קושרת הגמרא בין אי-הזנת העין בערווה שאינה שלו להשראת שכינה:

רבי אבהו אמר, אמר קרא: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ב), עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: "ורצון שוכני סנה" (דברים, פרק ל"ג, פסוק ט"ז), עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בין השנואין.

כאן נסגר מעגל. מהמימרות על יוסף אנו למדים שמי שעומד בניסיון ואינו זן עיניו מהערווה, זוכה לראיית פני שכינה מחד, ולבנים יפים, המהווים 'בבואה' של השכינה, מאידך. ר' בנאה, שלא רצה לראות ערווה, וזכה במידה מסוימת לראיית פני שכינה, ובכך דמה ליוסף, זוכה לצאת, כמו יוסף, מבית האסורים כדי לפתור 'חידה'.

בהמשך הסיפור השני, ביטחונה של אשת ר' בנאה ביכולתו להבין את כוונתה ולפתור את חידתה משדר אינטימיות גדולה ובעלת עוצמה ביניהם, ומנוגד לזוג שבבסיס הסיפור - האישה שמרמה את בעלה פעמיים: פעם בכך שמזנה תחתיו, ופעם בכך שמחוסר ידיעתו הוא מגדל את בניה הממזרים כאילו הם בניו. כנגד זוג זה, נראה שבין ר' בנאה ואשתו שוררת מערכת יחסים של אמון ואינטימיות, שמאפשרת שיתוף פעולה ביניהם במטרה לשחררו, מבלי שיוכלו לתקשר ישירות זה עם זו. בחידה הזו, בדומה לקודמתה, גם המשל קשור לסיטואציה, שכן מאחורי החידה הסתמית לכאורה על נאד מים, מסתתרת זעקתה האמיתית של האישה על בן הזוג האחד והיחיד שלה ('עבדא חד הוה לי'), שנלקח בכוח וללא מתן תמורה[12].

מדברי אשת ר' בנאה עולה אסוציאציה לסיפור מקראי אחר - סיפור דוד ובת-שבע (שמואל ב', פסוקים י"א - י"ב). דבריה של האישה מזכירים את משל כבשת הרש ('עבדא חד הוה לי'). הסיפור המקראי עוסק בחטא של חוסר צניעות, שמתחיל בהסתכלות על בת-שבע בשעה שהיא רוחצת, מצב שדומה מאד לעניין שנדון בתחילת הקובץ - הסתכלות בנשים בשעת הכביסה, ואף חמור ממנו. חז"ל, בניסיונם לשמור על צניעות המכבסות, דואגים לכך שהן תוכלנה לכבס בחצר ללא חשש שיסתכלו עליהן. דוד עושה מעשה חמור בהרבה, בכך שהוא מתבונן פנימה לתוך ה'חצר', ולא בשעת הכביסה, אלא בשעת הרחצה. תחילתו של הסיפור כאן מרמזת גם היא לדברי נתן לדוד (שם, פרק י"ב, פסוק י"ב): "כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש". בסיפור שלנו גם האישה המזנה עושה בסתר, אך סופו של הדבר להתגלות. בסיפור המקראי, חלק מתוצאת מעשהו של דוד הוא ערעור סמכותו וכבודו בעיני בניו, כפי שבא לידי ביטוי במעשיהם, שבראשם מרד אבשלום[13]. במקביל, בסיפור בתלמוד, ה'בנים' הולכים וחובטים בקבר אביהם.

ד. סיכום קובץ ר' בנאה

קובץ ר' בנאה, שבמבט ראשון עשוי להיראות כצירוף מקרי של מימרות וסיפורים שסובבים סביב דמותו של ר' בנאה, מכיל למעשה, ברוב חלקיו, אחדות תמאטית וספרותית. האחדות התמאטית היא סביב מספר תמות: צניעות, הסתכלות ואי-הסתכלות, אסתטיקה, והיחס ביניהם. האחדות הספרותית מתבטאת בביטויים חוזרים ששזורים בחלקים השונים, וכן במערכת שלמה של הקבלות וניגודים ותמונות ראי, שמדגישות את תמות הצניעות והכבוד, ושכרם - 'ראיה' והקבלת פני שכינה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

[1]   נראה בפשטות שיש מקום לדייק בניסוחן השונה של המימרות, ולהבחין בין כבודן של הבנות, בבחינת 'כל כבודה בת מלך פנימה' לבין איסור הסתכלות בדבר ערווה, החל על הגברים, כשני היבטים נפרדים של דיני הצניעות. סוגיה זו דורשת דיון בפני עצמה, ואין מקומה כאן; אך לפחות מעיון ראשוני בכמה מקורות, עולה שמלבד איסור ההסתכלות בדבר ערווה שחל על הגברים מחשש לגירוי היצר, קיים מושג עצמאי של 'דרכן' או 'כבודן' של נשים, שאינו תלוי בקיומו של גבר המסתכל באותו רגע. עיינו בפרשנות לפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, פרק מ"ה, פסוק י"ד) במקורות הבאים: ירושלמי, יומא, פרק א' הלכה א', ל"ח ע"ד (ומקבילות בירושלמי מגילה פרק א', הלכה י', ע"ב ע"א; הוריות, פרק ג', הלכה ב', מ"ז ע"ד); ויקרא רבה כ', י"א; פסיקתא דרב כהנא, כ"ו, י', (מהד' מנדלבוים עמ' 398-399), העוסקים בסיפור קמחית ששמרה על כללי הצניעות אף בהיותה לבדה בביתה; בבלי, יבמות עז. - "דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם"; שבועות ל. - "אשה לאו אורחה" (לבוא לבית דין); ומקורות נוספים שמנוסחים כמו דברי ר' בנאה, על 'דרכן' של נשים כגון: בראשית רבה י"ח, י"א, בבלי כתובות סז..

[2]   ניתן לעמוד על משמעות הביטוי 'זן עיניו' כהתבוננות מעמיקה לעומת הסתכלות מקרית גם מתוספתא חגיגה ב', ה:

משל למה הדבר דומה לפרדס של מלך ועלייה בנויה על גביו מה עליו על אדם להציץ ובלבד שלא יזין את עיניו ממנו.

[3]   מעניין לציין שהמימרות שמופיעות בדו שיח בין ר' יוחנן לר' בנאה מזכירות שורת מימרות, באותו נושא ובאותה רוח, שנאמרו במקום אחר ע"י ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו - חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, ערום - בבגדים בלואים, ויחף - במנעלים המטולאים. תנן התם: רבב על המרדע... דתנן, רבי יוסי אומר: של בנאין - מצד אחד, ושל בור - משני צדדין, ולא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ. מאי בנאין? - אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים, שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו.

(שבת קיג:)

[4]   אמנם קיימת אי-בהירות מסויימת לגבי השכינה, שכן הבעיה האימננטית, שנובעת מהכבוד, מתבטאת במגבלה חיצונית של סינוור וחוסר יכולת אנושית להסתכל (כפי שמתבטא במקור ממדרש התנאים ובחלק מהמקורות שהבאנו לעיל), בעיה היכולה להיראות כמגבלה מצד המסתכל. מאידך, ישנם אנשים מסויימים בסיטואציות מסויימות שמתאפשרת להם ראייה חלקית.

[5]   אולם, קיימת בחז"ל גם עמדה הפוכה; עיינו, למשל, בסיפור על ר' יהושע בן חנניה ובת הקיסר, בבלי נדרים נ:.

[6]   תרגום: אותו אמגושא (מכשף/כהן פרסי) שהיה מוציא את המתים מעפרם. כשהגיע למערת רב טובי בר מתנה תפשו (רב טובי) בזקנו. בא אביי, אמר לו: בבקשה ממך: עזבהו. לשנה אחרת חזר ובא (האמגושא), תפשו (רב טובי) בזקנו. בא אביי, לא עזבו עד שהביא מספריים וגזז את זקנו (של האמגושא).

[7]   בעניין 'חיטוט שכבי' ראו: גפני, יהודי בבל, עמ' 41, והערה 101 שם; בר, 'על שלוש גזירות', עמ' 29-36. ממקורות אלה עולה כי ההסבר ל'חטוטי שכבי' הוא שעל פי הדת הזורואסטרית אין לקבור מתים באדמה בטרם בשרם יאוכל, אחרת האדמה תטמא. על כן, נהגו הפרסים להשאיר את המת בחוץ, ולקבור רק כאשר הבשר התאכל; ומסיבה זו היו מוציאים מתים חדשים מקבריהם. בחלק מתקופת האמוראים התחזקו כהני הדת הזורואסטרית (האמגושי) וניסו לכפות חלקים מדתם על בני הדתות האחרות (יהודים ונוצרים). בהקשר זה, עיינו במקור הבא:

אמרו ליה לר' יוחנן: אתו חברי לבבל! שגא נפל. אמרו ליה: מקבלי שוחדא, תריץ יתיב. גזרו על ג' מפני ג': גזרו על הבשר - מפני המתנות, גזרו על המרחצאות - מפני הטבילה, קא מחטטי שכבי - מפני ששמחים ביום אידם...

(יבמות סג:).

[8]   כך עולה מהמקור הבא (שבת קנב.):

אמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא כמה הוי? - אמר ליה: כמהכא לגוזניא. אמר ליה מינאה: ברחא קרחא בארבעה. - אמר ליה: עיקרא שליפא בתמניא. חזייה דלא סיים מסאניה, אמר ליה: דעל סוס - מלך, דעל חמור, בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי - בר איניש, דלא הא ולא הא - דחפיר וקביר טב מיניה. - אמר ליה: גוזא גוזא, תלת אמרת לי תלת שמעת; הדרת פנים - זקן, שמחת לב - אשה, נחלת ה' - בנים - ברוך המקום שמנעך מכולם...

אגדה קצרה זו, מלבד היותה מקור לכך שהזקן הוא הדרת הפנים, מהווה גם מקבילה מעניינת לסיפורנו: יש בה עימות בין חכם לבין מישהו שמייצג דת אחרת (מין); המין אומר לחכם ש "חפיר וקביר טב מיניה" (בדומה לרב טובי שהיה קבור); והחכם בתשובתו מתייחס לכך שאין ליריבו זקן (בדומה לאמגושא שרב טובי גרם להשחתת זקנו). בהקשר לזקן ראו גם את פרשת גילוח הזקנים ומשמעותו המביישת בשמואל ב', פרק י', פסוקים ד' -ה':

ויגלח את חצי זקנם...כי היו האנשים נכלמים מאד...

[9]   תרגום: אותו איש ששמע את אשתו שאמרה לבתה: מדוע אינך צנועה באיסור (=בזמן זנות/עריות)? לי יש עשרה ילדים, ורק אחד מהם מאביך. כשמת האב אמר להם: כל נכסי לבן אחד. לא ידעו למי מהם. באו לפני ר' בנאה, אמר להם: לכו חבטו בקבר אביכם, עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם השאיר. הלכו כולם, רק אותו שהוא בנו באמת לא הלך. אמר להם (ר' בנאה): כל הנכסים של זה. הלכו והלשינו על ר' בנאה שדן ומוציא ממון מאנשים ללא עדים ובלא כלום. כלאו את ר' בנאה. הלכה אשתו ואמרה להם: היה לי עבד אחד, חתכו את ראשו, פשטו את עורו ואכלו את בשרו, ומילאו בו מים ומשקו בו לחברים, ולא נתנו לי דמיו ולא שכרו. לא ידעו מה אמרה להם. אמרו: נביא את החכם היהודי ויאמר. קראו לר' בנאה, אמר להם: "דלי מים" אמרה לכם. אמרו: "הואיל והוא חכם כל כך, ישב בשער וידון דינים...

[10] על פי ההקשר קרוב לודאי שמדובר באיסור עריות. במספר מקומות בחז"ל מכנים איסור עריות סתם 'איסורא'; ראו, לדוגמא תענית כב. - "ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד, ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא"; עבודה זרה י:, יח..

[11] מקור זה מתקשר לתחילת הקובץ שלנו גם דרך השם ר' יוחנן, שהוא בעל המימרא הראשונה בשם ר' בנאה, וגם דרך הביטויים 'בנות ישראל' ו'מסתכלן'.

[12] בדבריה מציבה האישה על ניגוד נוסף בינה לבין אשת המת, שכן לה יש רק איש אחד, בעוד שלאשת המת יש 'אנשים רבים', אבות בניה השונים.

[13] דברי אשת ר' בנאה מזכירים גם את דברי האישה התקועית לדוד, דברים שנמצאים בקוטב השני של סיפור דוד - פרשת יחסיו עם אבשלום, שסופה במרד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)