דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 13

אגדת החסיד המתפלל וההגמון ואגדות נוספות | 1

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 13

אגדת החסיד המתפלל וההגמון, ואגדות נוספות, חלק א'

א. הקדמה

אחת מאגדות חז"ל הידועות שעוסקות בנושא התפילה היא אגדת החסיד שסיכן את חייו ולא הפסיק בתפילתו אף כשעבר לידו הגמון (שר) נכרי שכמעט הרגו. הסיפור מופיע בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (ל"ב ע"ב):

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים, פרק ד', פסוק ט') "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב (שם, פסוק ט"ו) "ונשמרתם מאד לנפשתיכם"; כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר: ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני, שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

בשיעורים הקרובים נעסוק בסיפור זה ובמספר סיפורים נוספים המופיעים באותה סוגיה, בבבלי ובירושלמי. ננסה להבין מהו המסר של הסיפורים, ומה תפקידם בסוגיה.

ב. המשנה

נפתח בהבאת המשנה שעליה מופיעה הסוגיה המדוברת. שנינו במשנה במסכת ברכות, פרק ה', משנה א':

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

 

משנה זו בנויה משלושה חלקים. הרישא של המשנה מנוסחת כדין רגיל, המגדיר את המצב בו יש לעמוד בתפילה. החלק האמצעי עוסק ב'חסידים הראשונים', דהיינו קבוצה מסויימת שהחמירה במיוחד בכמה תחומים הלכתיים ואיננה מייצגת את כלל הציבור. המשנה מתארת את האופן שבו הכינו עצמם אותם 'חסידים הראשונים' לתפילה על ידי שהייה של שעה אחת, 'כדי שיכונו את לבם למקום'[1]. בחלק השלישי, הסיפא, מופיע דין נוסף, כפול, שמורה, על פי פשט המשנה, שאף במצב של סכנה אין להפסיק את התפילה: אין להשיב למלך ששואל בשלומו, ואין להפסיק מפני נחש שכרוך על עקבו.

הסיפא של המשנה מציבה, אפוא, דרישה מחמירה מאד, שהיא גם חריגה יחסית בנוף של המשנה; בנוסף לכך, היא אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון ההלכתי הידוע שמופיע בחז"ל שפיקוח נפש דוחה את כל התורה מלבד שלש עבירות[2].

אמנם, ניתן היה לטעון שגם הדין בסיפא הוא בבחינת 'משנת חסידים'[3], דהיינו שזהו דין המיועד לקבוצה המצומצמת הנ"ל, בהמשך לתיאור בחלק השני של המשנה. מיקומו של דין זה לאחר המשפט שמתאר את נוהגם של 'חסידים הראשונים' עשוי להעיד כי יש לכרוך את שניהם יחד כ'משנת חסידים'. תיאורטית ניתן אפילו להציע לקרוא ברצף את שני המשפטים: 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו...'. לפי קריאה זו הסיפא איננה הוראה, אלא תיאור מצב של החסיד בתפילתו ('לא ישיבנו' - לא לשון ציווי, אלא עתיד נסתר). ואכן, באחד מכתבי היד של המשנה[4] אף מופיעה ו' החיבור ביניהם: 'ואפילו המלך...'[5]. מאידך גיסא, המעבר מלשון רבים ב'מציעתא' ('חסידים... היו שוהים...') ללשון יחיד בסיפא ('לא ישיבנו... לא יפסיק') אינו תומך בקריאתם של שני המשפטים הללו כרצף אחד. כמו כן, בקריאה פשוטה של הדין במשנה הסיפא נראית כניסוח הלכתי נורמטיבי רגיל לכל דבר. כך או כך, רבי בחר להביא דין זה במשנה, וכפי שנראה להלן גם הגמרא מתייחסת למשפט זה כדין לכל דבר.

ג. סוגיית הבבלי - עיון ראשוני

בבבלי, הסוגיה על הסיפא של המשנה נפתחת בדיון בדין של 'אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו'. את הדין הזה מפרש רב יוסף כמצומצם יותר ממה שעולה מפשוטה של המשנה, על ידי חילוק הלכתי בין מצבים שונים:

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם פוסק.

רש"י על אתר (ד"ה 'אבל למלכי אומות העולם פוסק') מסביר את פשר החילוק: 'שלא יהרגנו' (מלך אומות העולם). מכאן, שרב יוסף מבין שדין המשנה אינו בא לחייב אדם לסכן את חייו על מנת שלא להפסיק בתפילה: אם מלך ישראל שואל בשלומו - לא יפסיק את תפילתו ולא ישיב, שכן ממלך ישראל לא נשקפת לו סכנה; אך כשמדובר במלך אומות העולם, שלא יהיה מוכן לקבל שתפילה לבורא עולם קודמת לכבודו, רשאי המתפלל להפסיק ולהשיב לו, ובכך לשמור על חייו. בכך מתיישבת הסיפא של המשנה עם העיקרון שפיקוח נפש דוחה את כל התורה.

בהמשך הסוגיה מובא דיון קצר, שבו הגמרא מקשה על רב יוסף מברייתא:

מיתיבי: המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו - לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה. לא קשיא: הא - דאפשר לקצר והא דלא אפשר לקצר. אפשר לקצר - מקצר, ואי לא - מפסיק.[6]

כאן מופיע חילוק נוסף, שהגמרא מסבירה אותו כך: כאשר יש אפשרות רק לקצר את התפילה מבלי להפסיקה, ועדיין להינצל מהסכנה - יש לעשות זאת; אך במקרים בהם הסכנה הנשקפת היא מיידית, אפשר אף להפסיק את התפילה כדי להינצל ממנה.

מדיון זה עולות שתי מסקנות עיקריות:

א. הגמרא מתייחסת לסיפא של המשנה כדין לכל דבר שתקף לכולם, ודנה בגדריו בכלים הלכתיים רגילים.

ב. הגמרא מבינה ומפרשת את המשנה באופן שאין דרישה הלכתית מאדם לסכן את חייו על מנת שלא להפסיק בתפילתו. אולם, יש למעט ככל שניתן בהפרעה לתפילה, ומידת ההפרעה לתפילה צריכה להיקבע על פי הסכנה הנשקפת והאפשרויות להינצל ממנה.

ואכן, כך פסק הרמב"ם להלכה, בהלכות תפילה, פרק ו' הלכה ט':

אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. אבל פוסק הוא למלך עובד כוכבים, שמא יהרגנו. היה עומד בתפלה וראה מלך עובדי כוכבים או אנס בא כנגדו - יקצר, ואם אינו יכול - יפסיק .

אולם, למרות דברי הסוגיה שהמשנה לא דורשת מאדם לסכן את נפשו על מנת שלא להפסיק בתפילה, מיד לאחר הדיון ההלכתי הזה בגמרא מופיע הסיפור בחסיד ובהגמון שהבאנו לעיל, ממנו עולה להפך. בטרם ניגש אליו, ועל מנת לחדד את הבנתו, את המסר הספציפי העולה ממנו ואת היחס בינו ובין יתר הסוגיה, נעיין תחילה בסוגיה המקבילה בירושלמי.

ד. סוגיית הירושלמי

גם הסוגיה בירושלמי על הסיפא של המשנה פותחת בפירוש מצמצם לדין המשנה:

אמר רבי אחא: הדא דאמר במלכי ישראל; אבל במלכי אומות העולם משיב שאילת שלום.

רבי אחא קובע שהאיסור להפסיק בתפילה כדי להשיב שלום למלך חל רק לגבי מלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם יש להשיב. בדומה לפירוש רש"י בבבלי, ההבנה הפשוטה של חילוק זה היא שרבי אחא מפרש שהמשנה לא מתכוונת לחייב אדם לסכן את חייו כדי שלא להפסיק בתפילתו; ועל כן למלכי ישראל אין להשיב, אך למלכי אומות העולם, שעלולים לפגוע במתפלל אם לא ישיב להם, יש להשיב. ושוב, פירוש זה מיישב הסיפא של המשנה עם הכלל שפיקוח נפש דוחה את כל התורה.

ברם, בהמשך הסוגיה שם מובא סיפור על ר' יוחנן, שעולה ממנו רוח אחרת[7]:

רבי יוחנן הוה יתיב קרי[8] קומי כנישתא דבבל בציפורין. עבר ארכונא ולא קם ליה מקומוי. אתון בעיין מימחוניה. אמר לון: ארפוניה, בנימוסא דברייה הוא עסיק.

הסיפור מתאר שלרגע קל היה ר' יוחנן בסכנה מוחשית, שכן מלוויו של ה'ארכונא' התרעמו על חוצפתו והתכווננו להכותו; ברם, ה'ארכונא' בעצמו עצר בעדם בטענה שר' יוחנן עסוק ב'נימוסי בוראו'. סיפורים קצרים נוספים שמופיעים בהמשך מספרים גם הם על חכם שהסתכן במפגש עם סמכות נכרית וניצל, כגון סיפורו של ר' אבון:

רבי אבון על קומוי מלכותא כי נפיק הפך קדל. אתון בעיון מיקטלוניה, וחמון תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה, ושבקוה, לקיים מה שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים, פרק כ"ח, פסוק י')[9].

ניתן להתלבט כיצד יש לקרוא את הסיפורים הללו בסוגיה: האם המסר שעולה מהסיפור על ר' יוחנן הוא שנכון להסתכן, בשעת קריאת שמע או תפילה, או שמא רק אנשים מסוימים, בדרגתם של החכמים המוזכרים, רשאים (ואולי אף מצופה מהם) לעשות זאת? אולי לאנשים כאלה למעשה לא אורבת כלל סכנה, שכן הם ינצלו בזכות גדולתם? מכל מקום, נראה מהאופן שבו פותחת הסוגיה, בחילוקו של רבי אחא, שלא מוטל על כל אחד מישראל חיוב להסתכן במצבים הנ"ל.

שאלה נוספת, לגבי הסיפור על ר' יוחנן, היא האם ר' יוחנן היה מודע לכך שה'ארכונא' עבר, ובאופן מודע לא הפסיק את קבלת עול מלכות שמים שלו מפני 'מלך' בשר ודם, או שמא ר' יוחנן פשוט היה שקוע כל-כך בקריאת שמע שכלל לא שם לב שה'ארכונא' עובר, וכלל לא ידע שהיה בסכנה וניצל ממנה? קשה לענות על כך בוודאות, משום שהסיפור על ר' יוחנן כל-כך קצר ותמציתי. ברם, נראה שהדברים מפורשים יותר בסיפור אחר, שמופיע בחלקה השני של הסוגיה, העוסקת בדין השני שבסיפא של המשנה, 'אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק':

רבי חונה בשם רבי יוסי לא שנו אלא נחש, אבל עקרב מפסיק, למה דמחייא וחזרה ומחייא[10].

רבי אילא אמר לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו, הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

רבי חונה, בדומה לר' אחא לעיל, מחלק, בפתח הדיון, בין נחש לעקרב, ולמעשה מחלק בין מצב של סכנת חיים למצב שאינו מהווה, ככל הנראה, סכנת חיים. ה'פני משה' על אתר מפרש את המשפט 'מכה וחוזר ומכה' שדרכו לנשוך תמיד, ובמצב כזה מפסיק את תפילתו כדי להימלט מהעקרב. בהמשך מוסיף ר' אילא חילוק נוסף לגבי נחש: אם הוא היה כרוך על עקבו אין בכך ככל הנראה סכנה, ולא יפסיק כלל; ואילו אם הנחש 'מרתיע ובא כנגדו', כלומר מראה כוונה לתקוף, המתפלל יכול לזוז ולהסתתר, אך עליו להמשיך תוך כדי כך בתפילתו[11].

בסיום הסוגיה שם מובא סיפור על ר' חנינא בן דוסא:

אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו, ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינ' בן דוסא.

מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא - אין בר נשא קדים למיא חברברא מיית ואין חברברא קדים למיא בר נשא מיית[12].

אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת? אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי.

אמר רבי יצחק בר אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו לקים מה שנאמ' "רצון יריאיו יעשה ואת שוועת' ישמע ויושיעם" (תהילים, פרק קמ"ה, פסוק כ').

גם כאן, הסיפור שמסופר על ר' חנינא בן דוסא משמיע מסר הפוך לזה של הסוגיה שהסיפור הובא בה: החברבר המסוכן נושך את ר' חנינא, והוא אינו מפסיק את תפילתו. בסיפור זה מופיע במפורש משפט שמסביר את פשר ההתעלמות מהסכנה: ר' חנינא היה פשוט שקוע בתפילתו באופן כזה שהוא לא הרגיש את הגעת החברבר, ואף לא את הנשיכה. ברם, חסידותו מונעת מהחברבר את היכולת לפגוע בו: מכיוון שיכולת החברבר לפגוע ולשרוד בעצמו תלויה בכך שהוא יגיע ראשון למקור מים, הקב"ה בורא לר' חנינא מעיין תחת כפות רגליו, כך שהוא מיד מחובר למים וניצל, ולחברבר לא נותר אלא למות. באופן מעניין, ניסוח המשפט על ידי ר' חנינא: 'ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה' מחזיר אותנו לחלק האמצעי של המשנה: 'חסידים הראשונים... כדי שיכוונו את ליבם'.

מכל מקום, הסוגיה מציגה מודל של חסיד ששקוע כל-כך בתפילתו באופן שהוא אינו מרגיש את חשיפתו לסכנות ומפגעים שונים. מיניה וביה מתברר שהחסיד באופן אמיתי גם אינו מאויים על ידי אותן סכנות. מודל זה עומד לעומת מה שהוצג בתחילת הסוגיה, שעסק במישור הנורמטיבי, ומיועד לכלל הציבור שאינם 'חסידים'. במישור זה מובהר בסוגיה, כאמור, שאין כל חובה להסתכן, ואולי אף אסור להסתכן, כדי שלא להפסיק את התפילה, או לפחות כדי שלא לזוז מהמקום תוך כדי תפילה. ברם, הבאת הסיפור על ידי הסוגיה בכל זאת מעוררת עניין: על אף שהסוגיה מורה לכל אדם להפסיק בתפילתו על מנת להינצל מסכנה, הרי שהיא מכירה גם בלגיטימיות של הבחירה ה'חסידית', שמתעלמת מהסכנה, או מתפללת באופן שאינה מודעת לסכנה כלל. קשה לקבוע בוודאות אם הסוגיה ממליצה ללכת בדרך זו. מהאופן שבו החכמים והחסידים ניצלים מהסכנה עולה לכאורה שאולי דרך זו מומלצת רק למי שבטוח שצדקתו תצילנו מהסכנות השונות, ומדובר ביחידי סגולה שראויים לכך. ואכן, ר' חנינא בן דוסא ידוע כדמות ייחודית אף מסיפורים אחרים בתלמוד,[13] וקשה מאד להשליך מהתנהגותו לאנשים פשוטים יותר[14]. יתכן שדווקא הבחירה בדמות שכל-כך ידועה כדמות ייחודית ש'מלומדת בניסים' מצביעה על הצגת המודל הזה כמודל שודאי לא נועד לציבור הרחב.

מכל מקום, המעשה ה'חסידי' בסוגיית הירושלמי מציג מודל מעניין מאד של תפילה. זוהי חוויה של תפילה שבה המתפלל שקוע בדבקות אינטנסיבית בתפילתו עד כדי ניתוק מהעולם שסביבו. ניתוק זה, במעין מצב אקסטאטי, גורם לו שלא להיות מודע גם לסכנות קשות שאורבות לו.

הסיפורים הללו, על ר' יוחנן ור' חנינא בן דוסא, מחזירים אותנו אל המשנה שבראש הסוגיה, ומעלים שאלה מעניינת לגבי קריאתה. באופן פשוט הבנו שפירוש המילים 'לא ישבנו' ו'לא יפסיק', שבסיפא של המשנה הם החלטה מודעת של המתפלל להמשיך את תפילתו למרות הסכנה שהוא מצוי בה. כלומר, מדובר בפעולה של איפוק אמיץ ומודע של המתפלל. גם לפי הדרך בה הסוגיה מפרשת את המשנה, לאחר החילוק שמורה שבסכנה של ממש מפסיק את תפילתו, עדיין נבין את הוראת המשנה כמתייחסת להחלטה מודעת שלא להפסיק באותם מצבים שאינם סכנת חיים מוחשית. ברם, יתכן שלאור הסיפורים הנ"ל מתאפשרת גם קריאה אחרת, לפיה הסיפא מתייחסת לתיאור המצב הרצוי בתפילה - אדם אמור להיות מרוכז ושקוע בתפילתו ברמה כזו שהוא אינו שם לב כלל לסכנה שנשקפת לו. לאחר לימוד הסוגיה נראה שלשון המשנה 'סובלת' את שתי הקריאות הנ"ל. אמנם נראה לאור החלק הראשון בסוגיה שהקריאה השנייה שהצענו אינה מחליפה את הקריאה הנורמטיבית הפשוטה, אלא מתוספת אליה כקריאה אלטרנטיבית, שמיועדת ל'חסידים' שהולכים בדרכו של ר' חנינא בן דוסא וחבריו.

בשיעור הבא נבחן אי"ה את הסיפורים שמופיעים בבבלי, ונראה אם אף הם מציגים מודל דומה לזה שעלה מהסיפורים בירושלמי.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   היחס שבין מצב זה של 'יכונו את לבם למקום' לבין 'כובד ראש' המוזכר ברישא טעון דיון בפני עצמו שאין כאן מקומו, היות וברצוננו להתמקד בעיקר בחלק השלישי של המשנה. נציין רק שעל פניו 'כיוון הלב למקום' נראה כמחשבה עמוקה ומשמעותית יותר מ'כובד ראש', שנראה כמצב כללי. ראו בעניין זה ביתר הרחבה אצל ר"י ברנדס, אגדה למעשה, ירושלים תשס"ה, עמוד 22.

[2]   כפי שמופיע, למשל, בתוספתא שבת (ט"ו , יז):

ר' אחא אמ' משם ר' עקיבא הרי הוא אומ' "אם במחתרת ימצא הגנב" (שמות, פרק כ"ב, פסוק א') וגו' בעל הבית מהו - ודיי או ספק? הוי או' ספק. אם הורגין נפש להחיות נפש בספק, דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק. הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנ' "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא, פרק י"ח, פסוק ה') - וחי בהן ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים...

[3]   להבנת המונח 'משנת חסידים' בדברי חז"ל ראו במדרש בראשית רבה, צ"ד, ט.

[4]   כ"י קויפמן.

[5]   יש שטענו שאכן משפט זה במשנה הוא במקורו 'משנת חסידים'. ראו מאמרו של ש' ספראי, 'משנת חסידים בספרות התנאים', בספר 'והנה אין יוסף - קובץ לזכרו של יוסף אמוראי' [בהוצאת המשפחה והחברים], תל-אביב, תשל"ג, עמודים 147-151; ש' נאה, ' "בורא ניב שפתיים": פרק בפנומנולוגיה של התפילה על-פי משנת ברכות ד, ג'; ה, ה', תרביץ סג (תשנ"ד), עמוד 210.

[6]   נוסח הגמרא המובא כאן הוא על פי תיקון מסורת הש"ס.

[7]   תרגום: ר' יוחנן היה יושב וקורא (קריאת שמע - ראו בהערה הבאה) לפני בית הכנסת של בבל בציפורי. עבר ארכונא (שר רומאי) ולא קם (ר' יוחנן) מלפניו. רצו (מלוויו של השר) להכות אותו. אמר להם (השר): הרפו ממנו, בנימוסיו של בוראו הוא עסוק.

[8]   המילה 'קרי' יכולה להתאים לקריאת שמע או ללימוד שכולל קריאה של פסוקים וכדו', אך מילה זו לא משמשת בדרך כלל לתיאור תפילה. 'פני משה' פירש שמדובר בלימוד, כלומר ר' יוחנן לא הפסיק ממשנתו. לפי דברי ה'ארכונא' בסוף הסיפור ('בנימוסיו של בוראו הוא עסוק') נראה אולי יותר מתאים לפרש שמדובר בקריאת שמע. כנראה שזה הסיפור הכי מתאים שהכיר הירושלמי, ולכן הביאו כאן, למרות שהסוגיה עוסקת בתפילה. לגבי קריאת שמע המשנה בתילת פרק ב' אומרת בפירוש שניתן להפסיק מפני היראה; אך זה רק מעצים את מעשהו של ר' יוחנן, שאפילו בק"ש אינו מפסיק, ואולי ק"ו לתפילה.

[9]   תרגום: ר' אבון בא לפני המלכות. כשיצא הפנה את גבו/עורפו. רצו להרוג אותו, וראו שני זיקוקים של אש יוצאים מעורפו, לקיים מה שכתוב....

[10] שמכה וחוזר ומכה.

[11] יש למקום לדון לגבי היחס בין שתי המימרות. מדברי רוב המפרשים (הפני משה וכן ראשונים שפירשו ירושלמי זה [והמובאים על ידי בעל הפני משה ב'מראה הפנים' על אתר]) נראה שרבי אילא מוסיף חילוק נוסף על גבי החילוק של ר' חונה. אמנם, תיאורטית ניתן לראותו כחולק, וטוען, בניגוד לר' חונה, שגם במצב של סכנה מוחשית (כעקרב) לא יפסיק את התפילה, אלא מותר רק לזוז מהמקום.

[12] תרגום משפט זה: מה עניינו של אותו חברבר? כאשר הוא נושך אדם - אם האדם מקדים (מגיע ראשון) למים החברבר מת. ולהיפך.

[13] ראו למשל משנה ברכות ה', ה; משנה סוטה ט', טו; בבלי תענית כ"ד ע"ב - כ"ה ע"א.

[14] חשוב להבהיר שאין בשיעור זה אלא דיון למדני תיאורטי בקולות השונים שעולים בסוגיה, ולא דיון בהלכה למעשה, או המלצה ללכת בדרך כזו או אחרת, בוודאי במקום שכרוכה בכך סכנה; וכל השלכה הלכה למעשה תלויה בדיוני הפוסקים, הראשונים והאחרונים, כגון פסק הרמב"ם שהובא לעיל, ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)