אברהם אבינו - ראשית של אמונה ותורה

  • הרב ברוך גיגי

אברהם אבינו - ראשית של אמונה ותורה / הרב ברוך גיגי

כי אחד קראתיו

במסכת עבודה זרה מצאנו:

"תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא - שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".

ומפורש בסוגיא שם שאברהם פותח את אלפיים שנות תורה, ואם נזכור ש"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", הרי אנו מגיעים למסקנה שעיקרה של בריאה הוא בשביל התורה, וממילא אברהם מהווה במידה זאת, ראשיתה של בריאה מחודשת- בריאה של הפצת אמונה, ברוח דברי חז"ל: "ואת הנפש אשר עשו בחרן: אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"; ובריאה של עולם של תורה: "כי ידעתיו את אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"; ועולם של קשר בין האדם לבין א-להיו: "ויקרא שם אברהם בשם ה'", "התהלך לפני והיה תמים".

חומש בראשית נקרא, ע"פ חז"ל, ספר הישר - "הלא היא כתובה על ספר הישר - א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים." (עבודה זרה כה ע"א) ואם כן ספר הישר מתחיל, במידה מסויימת, בפרשתנו, פרשתו של ראשון הישרים - אברהם - וכדברי הנביא ישעיהו "כי אחד קראתיו". וכיום הבריאה הראשון שנקרא אחד, מפני שעדיין אין לו שני, כך אברהם שבשעתו היה אחד, ורק לאחר מכן נתחברו לו ביתו ובניו אחריו.

בעיוננו בפרשתו של אברהם - נשתדל לראות שהמגמה הבולטת בפרשיות המתוארות היא, אכן, להציג את אברהם כפותח של דרך חדשה, של עולם חדש, שמחייב מצד אחד ניתוק מן העולם הקדום שאליו משתייך אברהם, ומצד אחר אברהם של העולם החדש שואף להתחבר להמון גויים, כדי לקשור אותם לאמונה, לתורה ולעבודת ה'.

א. אברם ולוט - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".

הפתיחה של ציווי ה' לאברם, ללא הקדמת הרקע של יחודו של אברם שבגינו זכה להתגלות ה', כבר עמדה בדיוניהם של קדמונים בעניין יסוד בחירתו של אברם. לדעתנו, אפשר להוסיף נדבך לעניין זה: כשם שבבוא הקב"ה לברוא את עולמו "הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד", ללא פתיחה והסבר של מגמות, כך גם כאן בפתיחת עולם של תורה, הקב"ה פונה לאברם ומצווהו "לך לך". עצם הציווי לאברם מדגיש, לכן, שמדובר בראשית שאין לה עניין וחיבור עם מה שקדם לה. שלא כנוח בשעתו, שהשתייך בהחלט לעולם של הדורות שקדמו למבול, והוצרך להדגיש ולהסביר את הבחירה בו מכל בני דורו: "ונוח מצא חן בעיני ה'", אברם פותח תקופה חדשה ומקבל את הציווי ואת מאמר ה'. אף תוכנו של הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" מבטא את היעוד ואת הצורך של אברם להינתק מכל עברו, מכל מה שקושר אותו אל העולם הישן - אין משפחה ואין ארץ מולדת. אף הארץ אליה הוא מגיע אינה ארץ כנען, אלא "הארץ אשר אראך", הארץ שה' מראה לו, ארץ ה', וידוייק בפסוק ו': "ויעבור אברם בארץ (לא כנען) עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ". הכנעני יושב בה, אך אינה ארצו, אלא ארץ ה'. בארץ הזאת הוא מובטח ומתברך בשתי נקודות:

1. ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך והיה ברכה - ממנו מתפתח עם האמונה והתורה.

2. ונברכו בך כל משפחות האדמה - אברם ובניו יתקנו עולם במלכות ש-די.

אמנם, אף שאברם מגיע לארץ, המשימה טרם הושלמה. אברם עדיין קשור בלוט בן אחיו, והניתוק מן העבר של משפחה ומולדת לא הושלם, ורק משישב לוט בערי הכיכר ונפרד מאברם, פונה ה' אליו "אחרי הפרד לוט מעמו" ומוסר לו את הבטחת הזרע והארץ (פרק יב, טו-יז).

אך בפרק יד מתברר שהניתוק מלוט לא הושלם. עדיין קשור אברם באחיינו:

"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו", "וישמע אברם כי נשבה אחיו". לאחר שהוא חוזר ממבצע ההצלה, אין שום אזכור על יחס כלשהו בינו לבין לוט אחיו. כנראה, לוט שב לסדום אל ארצו ומשפחתו. (ואף בפרשת וירא, כשאברהם מתפלל על אנשי סדום, אין אנו מוצאים דאגה מיוחדת של אברהם ללוט דוקא, ולא ברור כלל אם המלאכים שבאו לבקרו, שיתפו אותו בסוד שליחותם הנוספת - הצלת לוט. עכ"פ, נדמה שמפשטי הפסוקים נראה שהצלה זאת נעשית ללא קשר עם אברהם, אף שהיא נעשית בהחלט בזכותו.)

אך נדמה שפרשת שלל המלחמה, שאברם מסרב לקחת, דורשת עיון. אם סבור אברם ששלל מלחמה לכובשים, מדוע אינו לוקח אף הוא ממנו, ואם אינו נקנה, מדוע מעניק מן השלל לאנשים אשר עמו. נראה יותר, שאברם יודע היטב שאף על פי שהשלל נקנה, ורשות ביד הכובשים לחלוק בו (ויעויין רש"י על אתר, פסוק כד, שפסוקים אלה מהוים מקור לדוד, ללמוד ממנו הלכות שלל), מכל מקום הוא אינו נוטל הימנו מחוט ועד שרוך נעל, מפני שרכוש זה קשור בפעולת ההצלה למען לוט, ואברם, שנדרש להתנתק לחלוטין מכל עברו, נדרש גם לניתוק מרכוש לוט ומן הקשור בו. "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" - עושרו של אברם יבוא לו מאת ה', "וה' בירך את אברם בכל" - מידי שמים ולא מידי אדם. עיין היטב בפירוש של רש"י על הפסוק אני העשרתי את אברם, שקושר את דברי אברם כאן לברכתו של ה' בתחילת פרשתנו.

ב. אברם ובן משק ביתו - "אין ארור מתדבק בברוך"

"אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, אחרי הדברים האלה - אחרי שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר, שמא קיבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם." - רש"י.

אף אנו נידרש לסמיכות זאת של הפרשיות, על פי דרכנו. לאחר שהושלם סופית הניתוק מלוט, תוהה אברם על פשר היעוד והתפקיד שהוטל עליו: "ויאמר אברם ה' א' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר... הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי..." אברם תמה אם התפקיד של בניית עולם חדש אפשרי, בלא זרע משלו, כשבן ביתו יורש אותו. תשובה ה' ברורה : "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך." נסיונות נוספות נעשו, לפי חז"ל, על ידי עבד אברהם לידבק בו, בפרשת נישואי יצחק, אך אלה נדחים על הסף על ידי אברהם.

ברית בין הבתרים שבפרשתנו משתלבת אף היא במגמה זו. משבאה הבטחת הזרע באופן הברור, ונשללה האופציה של "דמשק אליעזר", ונכרתה הברית של הארץ, מבשר הקב"ה לאברם, שהשליחות שהוטלה עליו ועל זרעו אינה דרך חלקה ופשוטה. הדרך להקמת מסגרת של עם ה' (זרע) בארץ ה' (ארץ) - דורשת חישול, זיכוך וטיהור. "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם... ודור רבעי ישובו הנה". דבריו המפורסמים של רשב"י, במסכת ברכות דף ה', על שלוש מתנות הנקנות ביסורין, "תורה, ארץ ישראל ועולם הבא", הם בעצם שליחותו של אברהם, ושליחות עם ה' - זרע אברהם, הדורשת התמודדות, מאבקים וייסורים עד להשגת היעוד הנכסף.

בשבוע הבא, נמשיך לעקוב אחרי תיאורו של אברהם אבינו כפותח עולם חדש, כפי שהדבר מתבטא בסיפורי התורה על קשריו של אברהם עם שרה, יצחק וישמעאל.