דילוג לתוכן העיקרי

פתיחה למסכת בבא קמא | אבות נזיקין או עונשין

קובץ טקסט

 

אבות נזיקין

 

מסכת ב"ק הינה השער הראשון במסכת נזיקין הקדומה. אמנם המסכת פותחת בקביעה חד משמעית כי ישנם ארבעה אירועי נזק אותם ניתן להכניס תחת המונח 'אבות נזיקין'[1], אולם מספר זה איננו מוסכם על כולם. בתוספתא (פ"ט ה"א) המקבילה למשנתנו, מספר אבות הנזיקין הוא 13[2], והתלמוד מביא בהמשך את שיטתו של ר' חייא (ד:) לפיה קיימים 24 אבות נזיקין. כיצד הגיעו התנאים למניינים השונים?

 

מניתוח הסוגיה בדף ד: נראה כי כדי שמונח מסוים יכונה כאב נזיקין הוא צריך לענות על שני קריטריונים: א) מדובר במונח הקשור לדין תורה ב) אותו מונח מצביע על פגיעה ברכוש או באדם. המחלוקת בין התנאים נובעת אם כך מן השאלה מהו תחום העיסוק אותו ניתן לכלול תחת קריטריונים אלו: נזקי חבלה, נזקי רכוש וכו'.

העיסוק באבות הנזיקין הללו, מציב בפנינו אתגר מעניין. כאשר אנו באים לבדוק אילו דינים הוגדרו כאבות נזיקין, נראה כי חלק מן הדינים אינם נושאים אופי נזקי בלבד אלא אף אופי של עונש. לאור זאת נשאלת השאלה מהי מטרת דיני הנזיקין של חז"ל, האם המטרה הינה לפצות את הניזק או לחנך את המזיק?

בטרם נענה על שאלה זו, נציין כי במשפט הישראלי ובמשפט הכללי ישנה הפרדה ברורה בין התחום האזרחי לתחום הפלילי. דיני הנזיקין שייכים לתחום האזרחי, ומטרתם לתת סעד לנפגע, כאשר התביעה לסעד נעשית ע"י הנפגע עצמו. לצד התחום האזרחי קיים תחום פלילי שמטרתו היא ענישת העבריין, כאשר התביעה לעונש נעשית ע"י המדינה ולא ע"י הנפגע[3]. בדין העברי הבחנה זאת איננה ברורה כאמור, אבות הנזיקין המנויים בתוספתא ובגמרא מכילים בתוכם אבות השיכים לתחום הפלילי והאזרחי.

בשיעור זה ננסה לברר כיצד מתפקד תחום הנזיקין בדין העברי, ונראה כיצד הוא נתון בין התחום הפלילי לתחום האזרחי. שני מדדים מרכזים מפרידים בין התחום האזרחי לפלילי - הראשון הוא זהות התובע והשני היא מטרת הדין, מדד שלישי הוא שיעור התשלומים כגובה הנזק או תשלום אחר. שימת לב להבחנה זו בכל אחד מן הדינים תעזור לנו להגדיר כיצד מתפקדים דיני הנזיקין אצל חז"ל.

דין פלילי או אזרחי

כפי שציינו לעיל, אחד מההבדלים בין המשפט האזרחי לפלילי הינו זהות התובע. מעיון בפסוקים בפרשת משפטים נראה כי בכל אחת מארבע אבות הנזיקין המנויים במשנה, התובע הוא הנפגע בעצמו:

שור (קרן)- "אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ".

שן (הבעה)- "וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם".

שור (רגל)- "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם...מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם...".

בור – "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ".

אש- "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".

אמנם רק בנזקי בור מגלה הכתוב במפורש כי התשלומים נמסרים לניזק, אך סביר להניח, וכך משתמע מהפסוקים, שהוא הדין גם בשאר אבות הנזיקין. כך גם במקרים האחרים המנויים בתוספתא ובדברי ר' חייא, נראה כי התשלום הולך לניזק.

על פי מדד זה נראה אם כן כי דיני הנזיקין של חז"ל באים לפצות ולשפה את הניזק. ברם, כאשר אנו בוחנים את גובה הפיצויים בכל אחד מן המקרים, נראה כי פעמים התשלום עובר את דרישת הפיצוי והינו סוג של קנס (כדוגמת תשלומי ארבע וחמישה). דבר זה בא ללמדנו כי תשלומים אלו אינם בהכרח פיצויים אלא מחנכים, ופעמים אף עונשים לשם כך[4].

 

 

 

 

 

 

 

 

מטרת הדינים

ננסה כעת לעבור על חלק מדיני הנזיקין, ומתוך פרטי הדינים ללמוד האם מטרתם לחנך את האדם או להענישו.

שור המזיק

התורה מחמירה מאוד בדינו של שור שהרג אדם, וקובעת כי דינו בסקילה, ובשרו אסור בהנאה. הרמב"ן בפירושו לתורה מתייחס לנקודה זו ואומר כך[5]:

"מיד כל חיה אדרשנו - תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד:). וצוה כן בבני נח כבישראל".  

לדעת הרמב"ן דין הסקילה ואיסור אכילת הבשר, אינו עונש לבעלים, כי אם עונש לשור על שפיכת דם האדם[6]. אם נשווה את דין התורה לדין הישראלי, בפקודת הנזיקין הישראלית אין עונש מיתה על בע"ח שהרג אדם כי אם חובת תשלומים ופיצוי בלבד. כאמור, דבר זה נובע מתוך תפיסה שדיני הנזיקין בישראל הם אזרחים ולא פלילים.

נקודה נוספת ומעניינת בנוגע לדינו של שור המזיק, נוגעת לרמת השמירה הנדרשת עליו. בפשטות, היה נראה לומר כי חובת השמירה על שור מועד המועד להשתולל, תהיה גדולה יותר, מאשר חובת השמירה על שור תם. אולם הרמב"ם (נזקי ממון פ"ז הלכה א) וכן השו"ע (חו"מ סי' שצ"ו) פסקו אחרת:

"שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אם תם הוא משלם חצי נזק, ואם היה מועד פטור שנאמר 'ולא ישמרנו' הא אם שמרו פטור, ושמור הוא זה. וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחלתו כגון שאכל דברים הראויין לו או שבר ברגלו כדרך הלוכו פטור מלשלם".

מטרת התורה הינה להדריך את הבעלים כיצד לשמור על בהמותיהם: בשור תם התורה אינה מחייבת את הבעלים לשמור על בהמותיהם, אך עושר שמור לבעליו גם לרעתו - במידה והשור יזיק הבעלים ישאו בתוצאות הנזק. מאידך, בשור המועד התורה בחרה לתת תמריץ לבעלים להמשיך להחזיק בשוריהם, אולם בפיקוח הדוק. במידה והשור יצא והזיק בוחרת התורה לפטור את הבעלים, שהרי הוא עשה את שהטילו עליו.

בור

מחלוקת ידועה בנוגע לנזקי בור, הינה מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים אודות נזקי כלים בבור (כח:, נג.). חכמים, פוטרים את בעל הבור מלשלם על נזקי כלים, ומנמקים זאת בכך שהפסוק הדן בנזקי בור מזכיר שור וחמור אך לא כלים.

מהו טעמם של חכמים? אם מטרת אבות הנזיקין היא לפצות את הניזוק, מדוע לא נחייב את בעל הבור שהתרשל והשאיר בור פתוח וגרם לנזקי כלים?

אפשרות אחת להסבר דעתם של חכמים נובעת מבירור השאלה כיצד הגיעו הכלים לבור? אמנם, ישנה אפשרות כי הכלים נפלו יחד עם האדם / הבהמה לבור, אך אפשרות אחרת הינה שהכלי יצא מכלל שליטה של בעליו וכך מצא את דרכו לבור. במקרה השני, ניתן להבין מדוע ישנו פטור בכלים, שכן העדר השליטה של הבעלים בנכסיהם הוא אשר גרם להעלאת הסיכון לכלי, ולכן על הבעלים לשאת בתוצאות.

ברם במקרה הראשון מדוע נפטור את כורה הבור על נזקי הכלים? נראה כי חכמים הבינו שהחיוב בנזקי בור הוא עונש על שימת תקלה ברה"ר הפוגעת בחיים. ניתן להבחין בהסבר זה גם מתוך סמיכות העניינים בפרק כא של פרשת משפטים. פרק זה הינו הפתיחה לדיני נזיקין בתורה, ואם נשים לב לחלוקת המסורה בפרק זה נגלה נקודות מעניינות. תחילתו של הפרק בדיני עבד ואמה עבריה, לאחר מכאן עובר הפרק לעסוק בדיני חבלות אדם באדם, לאחר מכאן הוא עובר לעסוק בחבלות בע"ח באדם ולבסוף בנזקי בור בבע"ח. כלומר, פרק זה עוסק במקרים שונים של פגיעה בחיים.

לדעתי, נזקי בור לאדם או בהמה נתפסים בעייני התורה כעניין פלילי יותר מאשר עניין נזיקי, ומכאן הדגש ששמה התורה על החוב המוסרי בענישת המזיק ופחות על הפיצוי הנזיקי אזרחי. פטור כלים בבור נובע מכך שהתורה ראתה את הבור כגורם שלילי המקצר חיים ופוגע בהם ולכן היא חפצה להעניש את האדם על חוסר האחריות בהשארת בור פתוח. פיצוי הניזק על נזקו אינו בראש סולם העדיפויות של התורה, והתנאים במסכת ב"ק נחלקו בשאלה האם הגמרא התעלמה לחלוטין מחיוב האזרחי[7].

מפתה

בפרק כב בפרשת משפטים, לאחר שמסתיימות פרשיות החבלה, מופיעה פרשת 'בא במחתרת' המהווה מעין הפרדה בין היחידות של שן ואש, ופרשת שומרים. המשותף לשלושת התחומים הללו הוא אופיים האזרחי של המקרים, בהם ישנו תובע ונתבע, ומטרת הדינים הללו הינה לפצות את הנתבע בגין העוולה והנזק שנגרמו לו.

התנאים שנחלקו במניין אבות הנזיקין, היו ערים לפער זה. כך למשל הכנסתו של 'המפתה' לרשימת אבות הנזיקין לפי אחת מהשיטות, נובעת מכך שבפשטי המקראות סמוך דינו של המפתה לדיני השומרים בפרשת משפטים, ולכן ניתן לראותו כאב נזיקין. מאידך המסלולים שמציבה התורה למפתה - נשיאת הנערה אל מול תשלומין, מעידה כי תכליתו של דין זה הוא עונש למפתה. אמנם ניתן להמיר את העונש בתשלום ובכך לסלק את החיוב העונשי ולהופכו לחיוב אזרחי, אולם אופי הדין נשמר.

 האיסור להזיק

עד כה, בחנו את הפרשנויות השונות לדיני הנזיקין בתורה ובתלמוד. ברבותינו הראשונים אנו מוצאים קומה נוספת והיא הבחנה בין האיסור להזיק, לאחריות המזיק לפצות את הניזק. הבחנה זו שעושים הראשונים נובעת מתוך הבנה כי מערכת דיני הנזיקין בתורה מכילה בתוכה יסודות עונשים ואזרחיים, אשר שואבים את כוחם הן מהאיסור להזיק והן מחובת האחריות.

בדברי הראשונים ניתן למצוא שתי שיטות בנוגע ליחס בין האיסור להזיק לאחריות לפצות את הניזק: מצד אחד ישנן שיטות הרואות את חובת האחריות בנזיקין כחובה איסורית, ומאידך שיטות הרואות את חובת האחריות כחובה נפרדת שלצידה קיימת גם חובה איסורית.

כך לדוגמה הרשב"א בחידושיו מבין כי יש לראות כל מקרה של ספק בנזיקין, כספק איסורי ולכן יש להחמיר בו.

לעומתו, הטור מביא גישה אחרת:

"כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם, כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם, לא שנא יש בו רוח חיים ל"ש אין בו רוח חיים. יש בו רוח חיים - בהמה חיה ועוף, אין בו רוח חיים - כגון בור ואש ותולדותיהן. ובלבד שלא יהא בן דעה"                                              (חו"מ שפט).

הטור תולה את חובת השמירה האישית המוטלת על האדם שלא להזיק לחובת השמירה על ממנו. נשאלת השאלה מדוע מכנה הטור את האחריות המוטלת על האדם 'כאיסור', ואילו את האחריות על הרכוש כחובת שמירה?

נראה כי הטור בא ללמדנו כי קיים על האדם איסור לא להזיק, אשר מטיל עליו אחריות בשתי רמות: ברמה הפרסונאלית וברמה הרכושית. את האחריות בנזקי רכוש מכנה הטור כחובת שמירה וזאת משום שבממון המזיק, מעשה הנזק לא נחשב כמעשה בידיים של המזיק ולא ניתן לומר כי המזיק עבר על איסור.

נמצאנו למדים אם כן כי לדעת הטור חובת השמירה נובעת אמנם מן האיסור להזיק, אולם את החובה הזאת יש לראות כחובה אזרחית בכל הקשור לממון המזיק, אולם באדם המזיק אפשר וחובה זאת עדיין בגדר 'איסור'.

לרמב"ם בהלכותיו ישנה גישה שלישית בדבר. לדידו, האיסור להזיק הינו חיוב נוסף, לצד החובה האזרחית:

"וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם"

                                          (הל' תשובה פ"א הלכה א).

נציין, כי בדברי הרמב"ם ישנו קושי מסוים. הרמב"ם כותב כי מלבד התשלום על הנזק, על המזיק לעשות עוד שני דברים:

  • וידוי.
  • 'וישוב מלעשות כזה לעולם'.

כידוע, הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה כותב כי הוידוי כולל בתוכו קבלה לעתיד: 'ולעולם איני חוזר לדבר זה'. א"כ מדוע נצרך המרכיב של 'וישוב מלעשות כזה לעולם'?

לאור זאת נראה להסביר כי בנזיקין ישנם שני סוגים של קבלה לעתיד: האחד הוא קבלה ספציפית על המעשה הרע שנעשה, ואילו השני הוא קבלה כללית להימנע מהתנהגות מזיקה. הקבלה השנייה עליה מדבר הרמב"ם בהלכה זו, נובעת מתוך התפיסה כי האיסור להזיק בה להגשים מטרה לפיה דיני הנזיקין יחנכו את האדם, ויביאו אותו להתנהגות מתחשבת ובלתי מזיקה.

גישת ראשי ישיבות ליטא

מפרשנותם של הראשונים נקפוץ לפרשנותם של אחרוני האחרונים - ראשי ישיבות ליטא, בשאלת השפעת הפן האיסורי שבדיני נזיקין על החיובים האזרחים. הגאון בעל ה'ברכת שמואל' מקדיש סימן שלם במסכת ב"ק לשאלה זו, בו הוא דן כיצד יש להכריע ספקות בדיני נזקין. האם לאור קיומו של האיסור להזיק יש להחמיר כמו בשאר איסורים (כפי שסבר הרשב"א שצויין לעיל), או שמא יש ללכת לקולא כמו בשאר ספקות ממון. את הדברים מיישב בעל ה'ברכת שמואל' דרך קריאה מחודשת בפסוקים:

"...לא רק לעניין חיוב ממון נאמרו, אלא גם לעניין שנעשה 'מזיק' ונענש בדיני שמים. דהפרשה דאדם המזיק ('מכה בהמה ישלמנה', ויקרא כ"ד, כא) נאמרה גם לעניין איסור ועונש בידי שמים... ונראה דגם נזיקין דממונו דבשאר אבות נזיקין, גם כן לא רק לעניין חיוב בידי אדם נאמרה הפרשה דממונו - דחייב בתשלומין על ידי ד'שמירתן עליך', אלא גם יש בכלל הפרשה, דעל ידי מעשה ממונו דשמירתו עליו, חשוב גם 'מזיק' ונענש בידי שמים".

לדעת ה'ברכת שמואל' בעניין זה יש להבחין בין חיוב בדיני שמים לחיוב בדיני אדם. מן הפרשייה בויקרא אנו לומדים על החיוב בידי שמים, ואילו מן הפרשייה בפרשת משפטים על החיוב בדיני אדם. בשפה המשפטית בה נקטנו עד עתה, החיוב בדיני אדם הוא החיוב האזרחי העוסק בפיצוי המזיק, ונידון בפרשת משפטים (כדוגמת חובת השמירה). אולם לצד החיוב האזרחי קיים חיוב פלילי והוא החיוב בידי שמים ממנו אין האדם נפטר גם אם לא קמה עליו החובה בדיני אדם.

ה'ברכת שמואל' מספר כי הוא הרצה את הדברים בפני רבו ר' חיים בריסק וזה הוסיף נדבך נוסף:

"דדין 'ולא ישמרנו' הווי איסורא. ביאור הדברים: דלא נאמר דווקא לעניין חיוב ממון, אלא גם שייחשב מזיק ורשע כלפי שמיא. והביא ראיה לזה מדין חיוב כופר (- בשור מועד שהרג אדם), שהרי הוא גם כן חיוב ד'ולא ישמרנו' (כ"א, כט), והוא נאמר לעניין עונש בידי שמים, דנענש על רציחת שורו, שהרי 'כופרא – כפרה' (ב"ק מ.). וכך גם דין ד'ולא ישמרנו' דנזיקין (- בשור שנגח שור - כ"א, לו) גם כן נאמר לעניין עונש בידי שמים".

ר' חיים בריסק עושה הבחנה נוספת. בדין 'ולא ישמרנו' בפרשת משפטים ישנו שימוש כפול בביטוי זה, לעיתים לעניין חיוב בדיני שמים בשור שהרג אדם, ולעיתים בחיוב בדיני אדם. לדעת הגר"ח, הדבר בא ללמדנו כי שני החיובים עשויים מקשה אחת והיא החובה של האדם שלא להזיק. דרכם של האחרונים חוזרת לפתיחת דברינו כי בדיני הנזיקין של התורה אין הבחנה ברורה בין הצד האזרחי לצד הפלילי.

הרב קוק והמשפט האזרחי

בפסקה הבאה מבחין הרב קוק בין דיני הנזיקין של התורה לדיני הנזיקין של העמים האחרים:

"העונשים החברותיים, בייחוד בשביל היזק ממון, יש להם שני מקורות נפשיים; טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה, והעושה עוול צריך שייוסר כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת. והשני בא מתוך צרות עין, שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי, או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור. כל המשפטים שהם הולכים בלא מקור אלהי יונקים ממקור הרע, וכל המשפטים האלהיים אין בהם כלום מהרע, כי אם הכל נובע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו. והענפים יש בהם מן השורש. פעמים בגילוי ופעמים רק בהעלם. ומשפטי הגויים ברובם נובעים מן האנוכיות הגסה הזאת, שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושיות. עד אשר לא באה למידה הנבואית העליונה של כיתות החרבות לאיתים. אחת היא מלחמת ד' של ישראל, שיסודה הוא רק הגברתה של האורה האלהית, הדורשת את יסוד המשפט ממקורו הטוב. ובכל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים, אף על פי שדינם כדיני ישראל, אסור לדון בפניהם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גויים. כי המקור של החברה האנושית. המפורדת ללאומים לוחמים זה בזה בלא רחמים. יונק הוא עדיין ממקור הרשעה, והצורה המשפטית באה לא מהמלחמה נגד העוול בכלל, אלא מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו הרכוש, וההזדמנות הארעית שנתדמו הדינים בצורתם החיצונה, אינה יכולה לטהר את הזוהמא המקורית של נטיית הנפש שיסוד המשפט יונק ממנה".

לדעת הרב קוק, החשיבה המשפטית בנושאי נזיקין יונקת גם מתפיסה מחשבתית אידיאולוגית. תפיסה אחת רואה את דיני הנזיקין מתוך מבט של חסד, הרואה את הדברים מנוקדת מבט רחבה ולא של צרות העין הלוקח בחשבון רק את השיקול של שמירת האינטרסים של הנפגע הפרטי בתביעת הנזיקין אלא האינטרסים של החברה בכלל. לדעת הרב קוק משפטי התורה אשר מבוססים על הדין האלוקי משקפים תורת חסד, לעומת משפטי העמים הנובעים מתוך הפוליטיקה הפנימית הבאים לקדם אינטרסים של קבוצה אחת ע"ג קבוצה אחרת במסווה של חוקים אובייקטיבים. לדעת הרב קוק גם יישומה של תורת ישראל בידי העמים לא תביא לתוצאות של חסד שכן המשפט לכשעצמו הינו כלי ביד האדם ושאלת המוטיווציה המשפטית היא אשר מכריע על אופי יישומו של הדין.

לאור דברינו לעיל כי דיני הנזיקין של חז"ל משלבים בתוכם יסוד אזרחי עם יסוד פלילי, נראה כי מערכת מורכבת זאת מקדמת אינטרסים של חסד ע"י יצירת איזונים שונים בין הצורך לפצות את הנפגע, לצורך להכווין התנהגות חברתית ואף לענוש על מעשי נזק בלתי נסלחים.

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

[1]   בתוספתא מובא מניין הנזיקין רק בפרק התשיעי האחרון. התוספתא פותחת את מסכת ב"ק בהלכה שכל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, ללמדך כי אבות הנזיקין אינן המקור הראשוני המחייב, כי אם החובה הכללית המוטלת על האדם, לחובה זו ישנם ביטויים שונים והם אבות הנזיקין.

[2]   אותם ניתן לחלק לשניים – הארבע הראשונים – ממון המזיק, תשעה האחרונים אדם המזיק.

[3] למעשה להבחנה יש חריגים ולעיתים גם בתביעת נזיקין יחייב ביהמ"ש את המזיק בפיצויים עונשים, לדוגמא במקום והמזיק גרם לניזק נזק בכוונה תחילה ובמזיד יגדיל את ביהמ"ש את הפיצויים מעבר לסך הפיצוי אשר מחזיר את הניזוק למצבו הקודם ויפסוק לו פיצויים מוגברים כדאי להעניש את המזיק, לסקירת התפתחות הפסיקה בנושא זה ראה תורת הנזיקין הכללית ע"מ 344 וכן בפסק ביהמ"ש העליון בעניין אטינגר ע"א 140/00

[4]   עיין ברשימת שעורים לגרי""ד סולוביציק ב"ק ב. אות ב (ע"מ ד-ו מה' תשס"ה) המביא משמו של הגר"ח אפשרות לחלק בין תשלומי חבלה אשר ביסודם הם תשלומים עונשים, לתשלומי נזק שהינם תשלומי ממון וחיוב אזרחי. ש. אלבק בספרו פשר דיני הנזיקין בתלמוד עמ' 44 סובר כי בחז"ל היו קיימות שתי גישות: האחת סברה כי בנזיקין קיימת אפשרות של  פיצוי נזקים בלבד, וגישה שניה שסברה כי קיימים אף פיצויי עונשים. לדעתי חלוקה זאת מלאכותית וחז"ל סברו כי קיימים פיצויי עונשים, לצד פיצויי ניזקים אלא שלא בכל מקרה יהיו קיימים שני הפיצויים.

[5] בית אב לדברי הרמב"ן היא המכילתא בפרשת משפטים (פרשה י): "ר' יצחק אומר: מה עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה - הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה - אינו דין שיהא אסור בהנאה?".

[6] זאת בניגוד לעמדת הרמב"ם מורה נבוכים ג:מ הסבור כי הריגת השור מטרתה להמריץ את הבעלים לשמור על בהמותיהם. עיין ברשימת שיעורים לגרי"ד סולוביציק ב"ק דף ט: ד"ה חומר בשור (עמ' ע"ט במהדורה תשס"ה) הסבור כי שור נידון כמי שרצח אדם עליו חלים דיני עונשין. וראה מאמרו של חברי משה בלידשטיין בדף קשר מספר 986 'עוד לברור מעמדם הרוחני של בע"ח'. טענתו של משה היא שגם לסבורים כי הענישה בפרשת משפטים מופנת לשור עצמו אין לראות את הדברים כענישה אישית פרסונלית לשור אלא כגמול הנובע מתפיסה כי כל גורם המקצר חיים צריך להיפגע על מעשהו הרע. מדובר במעין אקסיומה מוסרית כי כל גורם בטבע בין אם הוא אנושי או שייך לעולם החי והדומם צריך לשלם על מעשיו הרעים.

[7]   חשוב להדגיש כי במכילתא פטור כלים בבור היינו פטור מצומצם ביותר למקרה בו הכלים היו על גב הבהמה בשעת הנפילה. ד"ר אבישלום ווסטרייך בעבודת הדוקטורט שלו טוען כי הפטור המצומצם במכילתא למקרה בו הכלים היו על גב הבהמה נובע מכך שהתורה הבינה כי כריית בור היינה דבר חיוני לקיום החברה, שכן הבורות שמשמו לאגרת מים, לכן במקרה והבהמה נפלה עם כליה נקל על המזיק ונחייבו רק על הנזק הגדול.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)