דילוג לתוכן העיקרי

שבועות | דף מג | אופיו של דין משכון

 

המשנה דף מג ע"א עוסקת במחלוקות שונות בין מַלווה ולווה בדבר שוויו של משכון שאבד. מתוך כך באה הגמרא לעיסוק נרחב בענייני משכון.

בתוך הדיון מציעה הגמרא (מד ע"א) להבחין בין שני סוגי משכון: משכון הניתן בשעת ההלוואה ומשכון הניתן שלא בשעת ההלוואה. על פי פשוטם של דברים, הבחנה זו משקפת שתי הבנות יסודיות בדין משכון: א. המשכון ניתן למַלווה בתורת פירעון החוב; ב. המשכון ניתן למַלווה כתזכורת לקיומו של החוב, אך אין כוונת המַלווה לגבות את חובו מן המשכון, אלא להשיב את המשכון לבעליו ולקבל את הסכום המגיע לו. על פי פשוטם של דברים, משכון בשעת ההלוואה מתאים להבנה השנייה, דהיינו אמצעי תזכורת; ואילו משכון שלא בשעת ההלוואה דומה יותר לפירעון – מאחר שאין הלווה מסוגל לשלם, הוא מעביר למַלווה חפץ כלשהו.

לאור חקירה יסודית זו יש לבחון הלכות שונות בדיני משכון. עיוננו יתמקד בהלכה מעניינת שמחדש שמואל בדף מג ע"ב (הגמרא ניסתה לתלות את דבריו בכמה מחלוקות תנאים, אך כל ההצעות נדחו):

"אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא, אבד קתא דמגלא – אבד אלפא זוזי".


רוצה לומר: אף על פי שסכום החוב גדול לאין ערוך משווי המשכון, אבדן המשכון מוביל לאבדן החוב כולו.

לכאורה הדרך הפשוטה ביותר בביאור דבריו היא שהמשכון מהווה פירעון לחוב. אם כן, מצד הלווה נפרע החוב, ואם אבד המשכון, אין למַלווה כל תביעה כלפיו. אך כבר העירו התוספות (ד"ה מתני') שהבנה מעין זו משיקה לדין אסמכתא, דהיינו התחייבות בלתי-רצינית: כלום יעלה על הדעת שהמַלווה הסכים לפרוע חוב של אלף זוז בחפץ שערכו מזערי?

רש"י על אתר כותב "דסבר וקביל", כלומר דינו של שמואל מבוסס על קבלה שקיבל עליו המַלווה; אך לא ביאר מה תוכנה של אותה קבלה. כאמור, קשה מאוד להגיד שהמַלווה קיבל עליו משכון של מה בכך בתורת פירעון לחוב גדול, דאטו בשופטני עסקינן. ואכן, הרמב"ן והרשב"א מציעים הבנה אחרת. לדבריהם, המַלווה קיבל עליו להיות שומר שכר על החפץ. בקבלה זו כלולה ההתחייבות שאם יאבד החפץ, ייבטל החוב מאליו. מצד שני, אם יאבד החפץ באונס, יוכל המַלווה לגבות את מלוא החוב, כדין שומר שכר שפטור על אונס. על כל פנים, לא ניתן לראות בקבלת החפץ פירעון של החוב. וכן דייק הרמב"ן מדברי רש"י בהמשך פירושו, שאם החפץ עדיין קיים, ברור שהמַלווה מחזיר אותו ללווה ומקבל את מלוא החוב; בכך מדגיש רש"י שאין המשכון פירעון, אלא אך ורק אמצעי לתזכורת, וכל עוד הוא קיים, אין שום סברה לפטור את הלווה מתשלום החוב.

במרחבי הש"ס יש יישומים רבים לחקירת היסוד הזאת בדין משכון ולטיב הזיקה שבין המַלווה והמשכון (האם יכול לקדש בו אישה, האם עובר עליו בבל ייראה ובל יימצא ועוד). בעיון זה ביקשנו להתמודד עם יישום אחד – הבנת דינו המחודש של שמואל.

[על האיסורים השונים שנטילת משכון עשויה להיות כרוכה בהם עמדנו בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף ח ולמסכת בבא מציעא דף קיג.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)