בשימוש חכמים

 

א. חשיבות שימוש חכמים

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים... בשמוש חכמים...

(מסכת אבות פרק ו, משנה ה).

אתמר: קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - ר' אלעזר אומר: הרי זה עם הארץ, ר' שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בור, ר' ינאי אומר: הרי זה כותי, רב אחא בר יעקב אומר: הרי זה מגוש[1].

(גמרא סוטה כב.)

ויען יהושע בן נון משרת משה. כבוד ליהושע שנקרא משרת משה. מיכן אמרו גדול שימושה יותר מלימודה. וכן הוא אומר (מ"ב ג) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. וכן אמרו חכמים אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה בור.

(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בהעלותך קב:)

מקורות אלה מדגישים את החשיבות של שימוש תלמידי חכמים, לצד לימוד התורה. קודם כל, כפי שמודגש בברייתא בפרק קניין תורה ובגמרא בסוטה, שימוש זה מאיר את עיני התלמיד ביחס לתורה עצמה: התורה היא תורת חיים ואי-אפשר ללמדה רק מתוך הספר. כדי שהיא תתייחס לחיים, היא צריכה להגיע מרב, תוך מגע אישי וישיר עם אישיות תורנית המבינה גם את יסודות התורה וגם את הדרך ליישמה. האמוראים מציעים תארים שונים למי שלא שימש חכמים, אבל כולם מדגישים שיש לאדם זה חוסר מהותי בלימוד תורה.

ליקוי זה יכול להתבטא בכמה רבדים. ראשית, כפי שמעיר רש"י בגמ' שם בסוטה, יש סכנה של טעות בהבנת הלימוד. שנית, כפי שמעלה המהרש"א בפירושו לאותה גמרא (בהמשך אותו עמוד, ד"ה "ירא"), ישנה בעיה גם לגבי פסיקת הלכה - מי שפוסק רק מתוך הספר, דוגמת שולחן ערוך, בלי להבין את הטעמים שעומדים מאחרי ההלכות, יכול לטעות בהבנת הדין לאשורו, וכתוצאה מכך לטעות ביישום ההלכה. הבנת ההלכה של הפוסק נובעת לא רק מתוך לימוד מדוקדק של הסוגיות, אלא היא הבנה של רוח התורה כפי שיושמה על-ידי חכמיה, והבנה זאת מתקבלת בצורה טובה יותר כאשר יש מגע ישיר עם רב ומורה.

מהעובדה שהברייתא בפרק קניין תורה כוללת את שימוש תלמידי חכמים ברשימת הדברים שבה התורה נקנית, ניתן להסיק ששימוש חכמים הוא חלק מהותי של לימוד התורה. אולם, המדרש מלמדנו שהשימוש חשוב כשלעצמו, וחשיבותו עולה על חשיבות התורה. יש לסייג קביעה זו בציון העובדה שהביטוי "שימושה" משמעו שימוש התורה, ולכן מדובר, כנראה, בשימוש הקשור לתורה עצמה, ולא סתם "יציקת מים" כפשטות הפסוק אצל אליהו ואלישע.

ב. חוויות מבית רבותי

אנסה להדגים את היסודות הללו בעיקר מחוויות אישיות מבתי רבותי, למרות שיש בכך אירוניה, שהרי מטרתנו היא להסביר שלחוויה האישית אין תחליף ע"י לימוד או קריאת סיפור. עוד התנצלות אחת על סיפור החוויות - ניסיתי להביא סיפורים אישיים של מגע ישיר עם רבותיי שהשפיעו עלי אישית, למרות הפגיעה האפשרית בפרטיות האנשים המעורבים; אמנם נמנעתי מציון שמות, אבל ברור שמי שמכיר את האנשים יזהה בנקל במי מדובר. אקווה שלא גיליתי את שאמור להישאר סתום, ואם נכשלתי בכך - סלחו נא לי כי שגגה היא.

אתחיל ביישום ההלכה לחיים, ובדוגמה פשוטה: אם תשאלו אותי מה מברכים על מנה אחרונה, אזכור את התשובה לא בשל לימוד ההלכה בשלחן ערוך יותר (הלכות אותן אמנם למדתי), אלא כי אני זוכר ארוחה בבית ראש השיבה שלי בה הוא בירך על פירות במנה אחרונה. לא שאלתי את השאלה, אלא ראיתי איך מיישמים אותה.

אולם, מסעודות בביתם של ראשי הישיבה ומשפחותיהם, הזכרונות העיקריים הם חווייתיים מעבר ליישום סעיף מסויים בשולחן ערוך. כשהתארחתי אצל ראש הישיבה בליל הסדר, והרב הושיב את אחד מנכדיו על ברכיו אחרי "מה נשתנה," והתחיל באמרה, "בוא ואספר לך סיפור," הבנתי את חווית סיפור יציאת מצרים, "והגדת לבנך," בצורה שקשה לקבל מתוך הכתב. בהמשך אותו סדר, כשהרב התחיל להסביר איך כל מושג העבדות שונה בתורה ממה שהיה קודם, הדבר החשוב אותו הפנמתי הוא לא לימוד ההלכה ברמב"ם שהוא קרא והסביר (אף שגם זה זכור לי, וחזרתי על דבריו אלו בליל הסדר אצל משפחתי לפחות פעם אחת), אלא הקרבה למקורות וחיוניותם.

ואם כבר בליל הסדר אצל ראש הישיבה עסקינן, אוסיף עוד שני זכרונות שמבליטים את הפן החוויתי במגע האישי. באחד הסדרים (התארחתי אצלו פעמיים), כשהרב נכנס לחדר, הוא התחיל לשיר "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך" בניגון קצבי, והסביר למה חשוב להדגיש את המסירות של בני ישראל, בלכתם אחרי הקב"ה למדבר, לארץ לא זרועה. שוב, לא הוורט עיקר אלא האווירה - המילים לא מספקות את התחושה שהניגון הזה, מלוא העוצמה, העניק לקביעת הטון של ליל סדר זה. הזיכרון האחרון שמבליט הפן זה, והעלאתו על הכתב שוב לוקה בחסר באופן מהותי, היא קריאת שיר השירים של הרב בסוף הסדר. קריאה זאת הייתה מרגשת ומרוממת, ומתוך הקריאה אפשר היה לחוש את משמעותה הייחודית של המגילה, במיוחד בלילה זה.

פן אחר שבולט בחשבי על חוויותיי בבית רבותיי הוא הפן המשפחתי. אדם יכול להעביר שיחות על חשיבות המשפחה ביחס לעבודה או ללימוד תורה, ורבותיי אכן מדברים על הנושאים האלה ומסבירים את החשיבות של קירבה משפחתית. אבל כשנכנסים לבית הרב, ורואים את ההתנהגות על שולחן שבת, את היחס לבני המשפחה, את הקשר המיוחד של הרב עם כל אחד מבני הבית, בין לבת הזוג, בין לבנים או בנות, ובמקרה של רבותיי הוותיקים, היחס הלבבי לנכדים - יוצאים עם לקחים חשובים על חיי משפחה ויחס אנושי לבני משפחה שכל השיחות שבעולם לא יכולות לספק. כאשר רב מלמד בבית המדרש ובכיתה זה חשוב, אבל ההזדמנות-זכות שהייתה לי לראות איך הוא מתנהג במסגרת המשפחתית, ולראות איך הרעיונות הגדולים מתרגמים ליחסים אלה, מעניקות לי, כתלמיד, הבנה עמוקה הרבה יותר של חיי תורה. כאשר ראיתי את רבי משחק עם בתו בת השלוש בשמחה תמימה, או את ראש הישיבה מספר סיפור אישי לנכדו בן השש, בחום וקירבה שלא בנויים [עדיין] על עמקות בלימוד או הגות, הבנתי את הצד האנושי במשפחתיות, ואת חשיבותה בעיני אנשים שאיני מתקרב אליהם בתחומים הנ"ל, והשגתי בצורה הרבה יותר עמוקה איך יחסים משפחתיים אמורים להתנהל. לשמוע את הרב בתור בעל שאומר לאשתו, אחרי עשרות שנות נישואין, שהסעודה הייתה טעימה, ושהוא מודה לה מקרב לב על טרחתה, שווה לי הרבה יותר משיחות וספרים על יחס נאה לבת-הזוג, ועל הכרת טובה לאנשים שרגילים להיות בקרבתם.

ועוד נקודה שכדאי להעיר עליה בהקשר זה: כאשר הייתי אצל אחד מרבותיי, שחמיו זקוק לעזרת עובד זר, ראיתי שהעובד הזה ישב עם המשפחה בשולחן חג (ראש השנה, במקרה דנן), והמשפחה שיתפה אותו בשיחה ליד השולחן כאילו הוא בן המשפחה או אורח כבוד; כך למדתי מהו היחס הראוי לאדם שהוא באמת מבחוץ, ואיך אפשר להתייחס אליו בלבביות במקום בזרות.

ג. תלמידי חכמים כממשיכי רבותיהם

אסיים בהתייחסות לפסיקתא שציטטתי בראשית הדברים. מצד אחד המדרש אומר שיש כבוד רב בכך שיהושע נקרא משרת משה, ושאלישע שיצק מים על ידי אליהו. אולם, אם מסתכלים על שתי דמויות אלה, גם יהושע וגם אלישע בהמשך דרכם הצליחו להיות הרבה יותר מאשר משרתים. יהושע הנהיג את בני ישראל בכניסתם לארץ והיה ממשיכו של משה רבינו, ואף סיים את התפקיד שמשה לא זכה לסיים בעצמו. אלישע המשיך בנבואותיו ובשליחויותיו גם לאחר שאליהו נלקח בסערה השמימה. המדרש כנראה רוצה להדגיש שגם בהיותם מנהיגים גדולים בפני עצמם, כבוד ייחשב להם להיקרא "משרת משה," ו"יצק מים על ידי אליהו". כלומר, גדלותו של המנהיג מבוססת על הרקע שממנו הוא צמח ועל האנשים שהשפיעו עליו, שעל גבם הוא בונה את הפן המיוחד שלו. רעיון זה כנראה משתקף בביטוי "תלמיד חכם"[2] - גם החכם הגדול מכונה בפינו תלמיד של החכמים, ובזה גדלותו. עם ישראל יקרא גם לגדולי הדור "תלמידי חכמים" ולא רק "חכמים", כי גדולה בתורה מתבססת, ביסודה, על היות האדם קודם-כל תלמיד, "תלמיד של חכמים," ובזאת מוגדרת חוכמתו ומנהיגותו.

מי יתן ונזכה "ליצוק מים" כראוי, וללמוד את הלקחים הראויים של יציקת מים גם כפשוטו - איך להתנהג בבית, וגם כמדרשו - 'אין מים אלא תורה', דהיינו ללמוד את הדרך הראויה ללמוד התורה ולקיימה.