בראשית | פרו ורבו
ספר החינוך (מצווה א) מונה את מצוות פרייה ורבייה כמצווה הראשונה בתורה, שכפי שנאמר כבר בפרק א', כח: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".
היראים (מצווה תיג) כתב שהתורה מצווה על קיום מצווה זו בארבעה מקומות שונים, אולם בפועל הוא ציין רק מצטט שניים מתוך הארבעה: את הפסוק בפרשתנו, וכך את הציווי לנח ביציאתו מן התיבה (ט', ז). התועפות ראם בפירושו ליראים ציין את הפסוק שבו נאמר ליעקב (ל"ה, יא): "אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ", שבו הניסוח הוא בלשון יחיד, בניגוד ללשון "פְּרוּ וּרְבוּ" בלשון רבים, שכוונתו לכלל.
המשנה (יבמות סה ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים האם נשים חייבות במצוות פרו ורבו. לדעת תנא קמא נשים פטורות, ובגמרא הובאו שני נימוקים לשיטתו: או משום שהמצווה קשורה לכיבוש ו"אין אשה דרכה לכבש"; או שהציווי נאמר בלשון יחיד ליעקב, כלומר בלשון זכר ולא בלשון רבים, הכוללת גם נקבה. תוספות (שם ד"ה ולא קאמר) ציינו, שלדעת תנא קמא דברי ה' – "פְּרוּ וּרְבוּ" בפרשתנו, שנאמרו בלשון רבים, הם בגדר ברכה לזכר ונקבה, ולא ציווי. לדעת רבי יוחנן בן ברוקה נשים חייבות במצווה זו, שכן דברי ה' בפרשתנו הם בגדר ציווי הכולל גם נשים.
הרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ב) והשלחן ערוך (אבן העזר סי' א סי"ג) פסקו להלכה כמו תנא קמא, שרק האיש מצווה על פרייה ורבייה. המשך חכמה (בראשית ט', ז) הציע, שהציווי "פְּרוּ וּרְבוּ" התייחס לאדם וחוה כאחד, אולם הציוויים שנאמרו לנח וליעקב נאמרו רק להם ולא לנשותיהם. הסיבה לשינוי זה נבעה מכך שהקב"ה לא מצווה לקיים מצוות הכרוכות בכאב פיזי וסיכון חיים. לפני האכילה מעץ הדעת, תהליך הלידה לא היה אירוע יוצא דופן, ועל כן החיוב במצוות פרייה ורבייה היה גם על אדם וגם על חוה. לאחר החטא הקב"ה קבע שתהליך הלידה יהיה כרוך בכאב, וכתוצאה מכך השתנה המצב, ונשים שוב לא תהיינה חייבות במצוות פרייה ורבייה. במקום צו ה' להוליד ילדים, הקב"ה קבע בטבע הנשי תשוקה אינהרנטית להוליד ילדים.
המשך חכמה הציע הסבר נוסף לסיבת פטור נשים ממצוות "פרו ורבו". התורה מאפשרת חיים פוליגנים לזכרים, כלומר גברים יכולים להתחתן עם יותר מאישה אחת. אם אשתו של אדם אינה יכולה מצליחה להוליד ילדים, הוא יכול להתחתן עם אישה נוספת ולקיים את מצוות "פרו ורבו". לעומת זאת, אישה יכולה להתחתן רק עם גבר אחד, ואם בעלה אינו יכול להוליד ילדים, היא תוכל לקיים את המצווה רק אם תתגרש מבעלה הראשון ותתחתן עם גבר אחר. אם אישה הייתה חייבת ב"פרו ורבו" היא הייתה חייבת אפוא להתגרש מבעל נעוריה כדי להתחתן עם גבר אחר, דבר הגורם לצער רב וגם נוגד את העיקרון של "דרכיה דרכי נועם". ניתן להוסיף, שהסבר זה לא היה רלוונטי לאדם וחוה, מכיוון שהם קיבלו את ברכתו של הקב"ה להתרבות ביחד, ולכן לא הייתה להם אפשרות להתחתן עם אחרים גם אם הברכה לא הייתה מתגשמת.
אין כל ספק שנשים מקיימות את המצווה אם הן מולידות ילדים, למרות שהן פטורות ממנה. קיום זה מקביל לכך שנשים מקיימות את מצוות קידושין, גם לשיטת הסוברים שהן פטורות ממנה. בגמרא (קידושין מא ע"א) נאמר, שאישה יכולה להתקדש על ידי שליח, אבל רצוי שהיא תתקדש בעצמה, שכן "מצווה בה יותר מבשלוחה". חלק מהראשונים הקשו, מדוע נאמר כאן יסוד זה, והרי אם נשים אינן חייבות להתחתן ולהוליד ילדים, מה המצווה שיש להן בכך שהן תהיינה מעורבות במעשה הקידושין? הר"ן (שם טז ע"ב בדפי הרי"ף) יישב, שנשים מקיימות את המצווה מכיוון שהן מאפשרות לגברים לקיים את חובתם.
החיד"א (ברכי יוסף אבן העזר סי' א ס"ק טז) הביא בשם "חידושי קידושין לחד מקמאי", שסובר שנשים מקיימות את מצוות פרו ורבו למרות שהן פטורות, כשם הן מקיימות את מצוות סוכה, שופר ולולב שנשים פטורות גם מהן. בנוסף, הוא הציע שנשים חייבות ב"פרו ורבו" מדרבנן, למרות שהן פטורות מדאורייתא. הצעה הזאת היא מקורית וחדשנית, מכיוון שהיא מניחה שחכמים חייבו נשים לקיים מצווה שהן פטורות ממנה לפי הדין מדאורייתא.
הרא"ש (כתובות פ"א סי"ב) טען שאם אדם מוליד ילדים באמצעות פילגש הוא לא חייב להתחתן, ומכאן שלדעתו מצוות "פרו ורבו" היא מצווה עצמאית, שאינה קשורה לקידושין. לעומת זאת, רב אחאי גאון בשאילתות (שאילתא קסה) קבע "דמחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בני ומיעסק בפריה ורביה", כלומר שיש חובה להתחתן, וכן להוליד ילדים ולעסוק בפרייה ורבייה. רב אחאי הביא את הפסוק "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ" (ירמיהו כ"ט, ו). היות שפסוק זה נכתב בנביאים ולא בתורה, נראה שלדעתו לא מדובר במצווה מדאורייתא, אלא חובה מדרבנן או עצת חכמים להתחתן לפני שמולידים ילדים. נבואה זאת של ירמיהו נפתחה בעצה לעם ישראל היוצא לגלות להשקיע בבניית בתים, בעבודת האדמה, להוליד ילדים ולדאוג לכך שגם הילדים יתחתנו ושהם יולידו ילדים. בנוגע להוראות אלו ברור שלא מדובר על חובה מדאורייתא, וצירוף הוראות אלו יחד מחזק את הרושם שמדובר כאן לכל היותר במצווה מדרבנן.[1]
ספר החינוך מסכם את דיונו במצווה זו באמירה חריפה, שמי שמבטל את המצווה ייענש בחומרה מכיוון שהוא מפגין את חוסר רצונו לממש את רצון הקב"ה לאכלס את העולם: "והמבטלה ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם לישב עולמו".
[1]. על גדרם של חיובים אלו עיינו קידושין כט ע"א; רמב"ם הל' אישות פ"כ ה"א.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)