דילוג לתוכן העיקרי

חנוכה | פרסומי ניסא בפני עושה המצווה או בפרהסיה

כתב דודי כהנא, מחזור ט"ו. החלק הראשון של מאמר זה פורסם בשמעתין # 174 (תשס"ט), "פרסומי ניסא - מהו?", עמ' 114-109. לא באנו להוסיף לדברינו שם אלא את העיון בענייני החנוכה

פתח דבר

דין פרסומי ניסא נאמר לגבי שלוש מצוות: נר חנוכה (שבת כג, ע"ב), מקרא מגילה בפורים (מגילה יח, ע"א) ושתיית ד' כוסות בפסח (פסחים קיב, ע"א).

בפשטות, עניינו של דין זה הוא לגלות את הנס ולהראותו ברבים. כך בחנוכה ביחס לזמן ההדלקה (עד שתכלה רגל מן השוק) ומקומה (פתח ביתו) (רש"י שבת כא, ע"ב), וכן בפורים ביחס לחובת קריאת המגילה בפני עשרה (ריטב"א ראש השנה כז, ע"ב, ד"ה והא דתנן).

אולם לגבי פסח נדרש ביאור: מה עניין שתיית ד' כוסות לפרסומי ניסא? הרי אין כל חיוב לקיים מצווה זו ברבים, אף לא בפני בני ביתו. מקיים המצווה יוצא ידי חובה למהדרין, אף אם שותה ביחידות. כיצד, אם כן, ניתן לדבר על פרסום, בעוד מושא הפעולה אינו כלל בפנינו?

זאת ועוד: שתיית ד' כוסות אינה אף בכדי 'היכרא' לתינוקות, שהרי לא נקבעה בנוסח ד' קושיות (לא בנוסח המשנה, אף לא בנוסח ההגדה). אם כן, לכאורה מוטב היה לו קבעו חז"ל פרסום לנס פסח באמצעות דברים החורגים מן הרגיל (דוגמת הסבה[1]), ולא בשתיית יין תוך כדי הסעודה - שהייתה נפוצה למדי בזמנם.

כדי להבין את הדברים נעיין תחילה בגדרי פרסומי ניסא בפורים ובחנוכה, ומתוך כך נבקש להשיב על הקושיות שהעלינו ביחס לפסח.

א. פורים

1. הלועז ששמע אשורית

 והלועז ששמע אשורית יצא. והא לא ידע מאי קאמרי? - מידי דהוה אנשים ועמי הארץ. מתקיף לה רבינא: אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים, מי ידעינן? אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא - הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא    (מגילה יח, ע"ב).

 

בהבנה ראשונית, טרם קריאת תשובת הגמרא, נראה היה כי קריאת המגילה ופרסומי ניסא - חד הוא: פרסום הנס - קיומו על ידי קריאת המגילה, וקריאת המגילה היא פרסום הנס. אולם נשים לב כי הגמרא בתשובתה מפרידה, וחוזרת ומפרידה, בין השניים: קריאה לחוד, ופרסום הנס לחוד. הא כיצד?

אולם, קודם שנטפל בשאלה זו, נפנה לשאלה בסיסית יותר: מהי מסקנת הגמרא, לאחר שהתקבלה התקפת רבינא? האם נדרשת ידיעה או הבנה של סיפור המגילה? נראה שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים:

ושמעינן מינה שכל אדם יוצא באשורית, אפילו אינו מבין, וגם אין במקום מי שיתרגם לו, דהא האחשתרנים בני הרמכים ליכא דמתרגם לן...   (ריטב"א שם).

וביתר ביאור:

אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא. ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא, מידי דהוי אנשים ועמי הארץ...  (ראש השנה לה, ע"א, ד"ה כתב הרי"ף)

 

הריטב"א קובע במפורש, אם כן, שניתן לצאת ידי חובת פרסומי ניסא אף בלא הבנה כלל. לעומת זאת, רש"י על אתר כתב:

ופרסומי ניסא - אף על פי שאין יודעין מה ששומעין, שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו, ואיך היה הנס, ומודיעין להן.   (רש"י מגילה שם)

מדברי רש"י עולה אם כן, שהבנת המגילה היא תנאי יסוד ליציאה ידי חובת פרסומי ניסא.[2] מדוע סבור רש"י, לכאורה בניגוד לפשט דברי הגמרא, שמדובר בשומעים המבינים את סיפור המגילה והנס?

 

2. חיוב נשים במקרא מגילה

ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. (מגילה ד, ע"א)

מחייב זה של הנשים, "אף הן היו באותו הנס", מופיע גם בשאר מצוות שעניינן פרסומי ניסא: נר חנוכה (שבת כג, ע"ב), ושתיית ד' כוסות בפסח (פסחים קיב, ע"א). הגרי"ד בהררי קדם (ח"א, סימן קעג) מעלה, בשם אביו הגר"מ, יסוד מהותי המקשר בין הדברים: דווקא במצוות אלו, שבהן גדר המצווה הוא פרסומי ניסא - יחויבו נשים משום שאף הן היו באותו הנס. זאת להבדיל ממצוות שבהן עניין הנס הוא אך טעם למצווה (כגון: סוכה, תפילין וכד'), שם לא חל מחייב זה.[3]

על בסיס דברי ריב"ל אלו, מסיק בעל הלכות גדולות כי נשים אינן חייבות בקריאת המגילה, אלא בשמיעתה בלבד:

נשים ועבדים וקטנים, פטורין ממקרא מגילה, אלא שחייבין במשמע. למה? שאף הן היו בספק להשמיד להרוג ולאבד, והואיל והכל היו בספיקא - הכל חייבין במשמע.

ומוסיף הראבי"ה:

ונראה לי דנשים מברכות על משמע מגילה, ואפילו אי קרו לה לעצמן.

(ח"ב - מגילה, סימן תקס"ט, ד"ה ונראה לי)

מהו ההסבר לשיטת הבה"ג והראבי"ה? מדוע המחייב השונה לגבי נשים - "אף הן היו באותו הנס", גורר עמו קיום שונה במצווה - שמיעה לעומת קריאה?

שמיעה באופן בסיסי היא אמנם פעולה פיזית, אך יש לה מובן נוסף. כך, שלמה המלך מבקש בתפילתו: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע" (מלכים א' ג, ט), ובתרגום שם: לב סובר. דהיינו, שמיעה במובנה הפנימי היא הבנה.[4]

פרסום הנס הוא, ראשית לכול, בהבנתו. תחילה יש להכיר את האירוע, את הסיפור ההיסטורי, ולהבין כיצד התערבות הקב"ה נשזרת במהלך ההשתלשלות הטבעית. מתוך כך יש להכיר בנס, להפנימו, ולאחר מכן לפרסמו ברבים. זהו הרובד העיקרי במצוות אשר גדרן הוא פרסומי ניסא. וזהו היסוד לשיטת הגאונים: במקרא מגילה, מצווה אשר גדרה פרסום הנס, כאשר החיוב הוא אך מחמת "אף הן היו באותו הנס" גרידא - הקיום הבסיסי הנדרש הוא שמיעה, היא הבנה, היא פרסום הנס. גם גברים לא גריעי - אף הם היו באותו הנס (ולקמן נוכיח כי גם הם, אכן, מחויבים בשמיעה); אלא שלגבי דידם גדר המצווה הוא רחב יותר, ולכן נדרשת קריאה.[5]

 

כעת יובן מדוע נדחק רש"י להעמיד את הגמרא לעיל, ביחס ללועז ששמע אשורית, שלא כפשוטה. רש"י סובר שלא ניתן לקיים פרסומי ניסא ללא הבנה, בין שזו באה על ידי שמיעה, ובין שזו באה על ידי הסבר של אחרים. לפיכך כתב שמדובר ב"שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו, ואיך היה הנס, ומודיעין להן". זו גם הסיבה לדיוק לשון הגמרא שם: מצוות קריאה לחוד ופרסומי ניסא לחוד, זו קריאה וזו שמיעה.

 

3. שיטת הרמב"ם

איתא בהלכות מגילה לרמב"ם:

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא [חרש או][6] קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא.

(א, ב)

הכסף משנה איננו גורס "חרש" בדברי הרמב"ם. לדעתו, חרש יוצא ומוציא אחרים ידי חובה. את דבריו תומך הוא בכך, שהגמרא (מגילה יט, ע"ב) מעמידה את המשנה "הכל כשרין לקרוא את המגילה חוץ מחש"ו" (שם) כדעת ר"י: ר"י פסק לגבי לגבי ק"ש (ברכות טו, ע"ב) שאם לא השמיע לאזנו לא יצא, ושם לא נפסקה הלכה כמותו. וכשם שלהלכה אין צריך שמיעה בק"ש - כך גם בקריאת מגילה אין צריך שמיעה, וחרש יוצא ומוציא.

בד בבד מנסה הכסף משנה לקיים את הגרסה המוסיפה "חרש", ולחלק בין ק"ש - שבה גם אם לא השמיע לאזנו יצא, לבין קריאת מגילה - שבה חרש לא יוצא ולא מוציא:

דמגילה שאני, דבעינן ביה פרסומי ניסא, וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא.[7]

עולה מכך לעיוננו, כי שמיעת המגילה - אם זו נדרשת - הנה מחמת פרסומי ניסא.

עוד איתא ברמב"ם שם:

דהקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא. כיצד? היה כותבה או דורשה או מגיהה, אם כיון לבו לצאת בקריאה זו יצא, ואם לא כיון לבו לא יצא.   (ב, ה)

סוגיית מצוות צריכות כוונה הנה סוגיה רחבה שכבר האריכו בה פרשנים,[8] וכן בביאור שיטת הרמב"ם בנדון להלכותיו השונות.[9] מכל מקום, אנו רואים כי לגבי מקרא מגילה הרמב"ם מצריך כוונה. ומוסיף המ"מ: "ואולי שהכל מודים במגילה".

מה הסיבה לחלק בין קריאת מגילה לשאר מצוות? משיב על כך הפרי חדש:[10]

דאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אולי מודה במגילה דבעינן שיכוון לצאת משום פרסומי ניסא.  (או"ח הלכות מגילה תרצג, יג)

דברי הפרי חדש זוקקים ביאור: מדוע החיוב של פרסומי ניסא גורר צורך מיוחד בכוונה, בשעה שזו אינה נדרשת בשאר מצוות? יתרה מזאת: כוונה הנה תהליך פנימי, בין האדם לעצמו. זאת בניגוד לפרסום הנס, שהוא תהליך הפונה מהאדם כלפי חוץ. כיצד, אם כן, יכול הפרי חדש לקשור בין הדברים, ולחייב כוונה משום פרסומי ניסא - תלי תניא בדלא תניא?!

אולם, לפי דברינו ניתן להסביר היטב: פרסום הנס ברובד הבסיסי הינו תהליך נפשי של הפנמה, המתרחש בליבו של עושה המצווה. רובד זה, כאמור, הינו לעיכובא, ורק על גביו ניתן להוסיף את עניינה של המצווה בפרהסיא. לפיכך, על אף שבשאר מצוות אין צריך כוונה, כאשר פרסום הנס הוא חלק מגדר המצווה, ללא כוונה המובילה להבנת עניינה של המצווה והפנמתה - עיקר חסר מן הספר, ולא יצא.

 

ב. חנוכה

1. דיני ההדלקה

פרסום הנס מוצא את ביטויו בפרטי הדלקת נר החנוכה:

תנו רבנן: נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.  (שבת כא, ע"ב)

מבחוץ - משום פרסומי ניסא.     (רש"י שם)

נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי.  (שבת כב, ע"א)

פסולה - דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא.  (רש"י שם)

לדעת רש"י, הדרישה להדליק על פתח ביתו, וכן פסול המדליק למעלה מ-כ' אמה - כולם נובעים מן הדרישה לפרסומי ניסא.

וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.    (שבת כא, ע"ב)

 

בפשטות, לתירוץ הראשון בגמרא, חלון הזמן המיועד להדלקה - עד שתכלה רגל מן השוק - נובע גם הוא מן הצורך בפרסומי ניסא.[11]

נחלקו הראשונים האם פרטים אלו מעכבים במצוות הדלקת הנר.

לדעת הרמב"ם, אם הדליקה בפנים (שלא בשעת סכנה) או שהדליקה למעלה מ-כ' אמה - לא עשה כלום (הלכות חנוכה ד, ז-ט). כמו כן, אם עבר זמן ההדלקה איננו מדליק (שם, ה"ה). עולה מכך שלדעת הרמב"ם פרטי המצווה הנגזרים מדין פרסום הנס הינם חלק מגוף המצווה, ולכן מעכבים בדיעבד.

לעומתו כותב הרשב"א:

והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ, ע"ב) כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצווה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי. ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד, אלא כעושה מצווה שלא כתקנה לגמרי. וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו... ודחינן דילמא לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מניחו באיזה מקום שירצה והוא שיהיה למטה מעשרים דליהוי ליה היכירא ופרסומי ניסא...   (שם)

עולה מדבריו כי פרסום הנס הינו למצווה מעלייתא, הידור גרידא, ולכן בדיעבד יוצא ידי חובה גם ללא פרסום. ואכן, השו"ע (אורח חיים תרע"ב, סעיף ב) פוסק כרשב"א: אם לא הדליק בזמנה - מדליק והולך כל הלילה. מאידך גיסא, מהמשך דבריו של הרשב"א שם עולה כי לגבי הנחה למעלה מ-כ' אמה אף בדיעבד אינו יוצא, וכן פסק השו"ע (שם תרע"א, סעיף ו).

חילוק זה מצריך ביאור. אם, לדעת הרשב"א, פרטי המצווה הנגזרים מחמת הצורך בפרסום הנס אינם חלק מגוף המצווה, אלא הידור בלבד, מדוע שונה דינו של המניח למעלה מ-כ' אמה? מדוע אינו יוצא בדיעבד, כשם שיוצא ידי חובה במקרים האחרים (הדליקה לאחר זמנה, בתוך ביתו)?

 

2. הרואה נר חנוכה - מברך "שעשה ניסים"

שנינו בסוכה:

דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך, רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. מאי מברך? אמר רב יהודה: יום ראשון, המדליק מברך שלש, הרואה מברך שתים. מכאן ואילך, מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת.     (מו, ע"א)

מברך שתים - שהחיינו ושעשה נסים, שאין על הרואה לברך להדליק הנר... המדליק מברך - להדליק נר ושעשה נסים. והרואה - שעשה נסים לחודיה.     (רש"י שם)

בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה, אלא גבי נר חנוכה, משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצווה. וטעם ראשון ניחא, דלא תיקשי ליה מזוזה. ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך.                                                   (תוס' שם)

 

מההשוואה העומדת ביסוד דברי התוס' בין הדלקת נר חנוכה לשאר מצוות, משמע כי ברכת "שעשה ניסים" הינה ברכת המצוות.[12] לשיטה זו נראה, בפשטות, כי מעשה המצווה מורכב משני חלקים - הדלקת הנר ופרסום הנס, כאשר כל חלק זוקק ברכה לעצמו - "להדליק נר" ו"שעשה ניסים".[13]

אולם עדיין יש מקום להקשות, מדוע הרואה מברך? ניחא לשיטת הגורסים כי ברכת "שעשה ניסים" הינה ברכת השבח - הרי שברכה זו איננה קשורה למעשה המצווה, אלא ליום החנוכה. כשם שהגעה למקום הנס קובעת ברכה לבעל נס שמכיר בנסו, כך הגעה בזמן, במעגל השנה, למועד שנתקן זכר לנס - קובעת ברכה גם היא. אולם לשיטת התוס', אף שיש בו "חביבות הנס" - מדוע יברך? הרי אין הרואה עושה את מעשה המצווה? יתירה מזו, הרואה נר חנוכה הוא מושא המצווה (הפרהסיא שעליו מתבצע פרסום הנס), והיכן מצינו שמושא המצווה מברך?!

להבנתנו, ניתן להסביר זאת היטב: הרובד הבסיסי בפרסום הנס הינו, כאמור, המהלך הנפשי הפנימי של עושה המצווה, בהבינו כי יד ה' פועלת בהתרחשות האירועים ההיסטוריים. רובד זה הינו בהגדרת הדין, ולכן הוא לעיכובא. לעומת זאת, פרסום הנס במובן המקובל, הפורש את עניינה של המצווה ברבים - מהווה תוספת והידור בלבד, ולדעת חלק מן הדעות אינו לעיכובא. אם כן, הרואה נר חנוכה אינו מושא המצווה, אלא מקיים המצווה, שאין באפשרותו לקיים אלא חלק הימנה - פרסום הנס. קיום חלק זה מתבצע על ידי התבוננותו, התעוררותו ועיונו במצווה. משום כך נזקק הוא לברך את ברכת המצווה על חלק זה, כשם שהמדליק עצמו מברך.

פרטי המצווה הקשורים להודעת הנס בפרהסיא אינם לעיכובא (לדעת הרשב"א ודעימיה), אולם בהנחת נר מעל כ' אמה גם עינו של המדליק עצמו לא שלטא ביה. גם הוא מופקע מעיון והתבוננות בעניינה של המצווה, ולכן לא מתקיים הרובד הבסיסי של פרסום הנס, ואיננו יוצא ידי חובה.

 

ייתכן ששתי הרמות הללו משוקעות בלשונו של הרמב"ם בהלכות חנוכה, לגבי מצוות נר חנוכה. הרמב"ם כתב: "ומדליקין בהן הנרות בערב, על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס..." (א, ג). וכן כתב: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס" (ד, יב). אולם בהמשך, בהתייחס לשאלה מה עדיף - קידוש היום או נר חנוכה, שינה מלשון הגמרא - פרסומי ניסא - וכתב: "מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זיכרון הנס" (שם, הי"ג). פשר הדברים הוא כך: גילוי הנס והודעתו הם פן הפרהסיא של פרסום הנס. זיכרון, לעומת זאת, הוא תהליך שבבסיסו מתרחש בנפשו של האדם פנימה. זהו יסוד הפרסום, ומחמתו ראוי קידוש היום להדחות.

 

סוף דבר

נמצאנו למדים, כי לדין פרסומי ניסא יש שני רבדים:

  1. הבנת הנס: זו הרמה הבסיסית שבה האדם מבין את האירוע ההיסטורי, ומפנים, בינו לבין עצמו, כיצד יד ה' פועלת בו. רמה זו היא גדר המצווה, ולכן מעכבת.
  2. הודעת הנס: זהו נדבך נוסף - פרסום הנס במובן המקובל, שמקוים על ידי קריאת המגילה בפני עשרה, הדלקת נר על פתח ביתו וכדומה. נדבך זה הנו הידור ותוספת למצווה, ואיננו לעיכובא (לפי חלק מהדעות).

 

השתא דאתינן להכי, ניתנה ראש ונשובה להבנת תקנת חז"ל - שתיית ד' כוסות בפסח משום פרסומי ניסא. חז"ל לא נדרשו לתקן פרסומי ניסא בפסח במובן הרווח, שכן רובד זה משוקע מאליו במצוות דאורייתא של "והגדת לבנך". מה לנו להודעת הנס ולפרסומו יותר מאשר אב היושב עם בנו בליל הסדר, ומעביר לו את נס יציאת מצרים דרך המחשה וסיפור? בלילה זה, נוטע האב את סיפור הנס בחוליית שרשת הדורות - ואין לך פרסום גדול מזה!

מאידך, שתיית ד' כוסות תוקנה דווקא כנגד הרובד הבסיסי, כדי שיוכל המסב ושותה לחוות חוויה מלאה של חירות, ומתוך כך להגיע להבנה יתרה של הנס ולהפנמתו. ממילא אין עניין שפעולה זו תתבצע בפני אחרים, ומשום כך קבעוה באופן ובצורה שתעורר את נפשו של האדם פנימה - ולאו דווקא את נפש זולתו.[14]


[1].   עיין מדרש שכל טוב שמות פי"ב ד"ה "מזגו לו" - הסבה משום פרסומי ניסא.

[2].   וכן באור זרוע, ח"ב, הלכות מגילה שע"ד, ד"ה הקורא.

[3].   מקור נוסף להבחנה זו ניתן למצוא בדברי המהר"ל (גבורות ה', מ"ח): "ואם תאמר בישיבת סוכה נמי לחייבו משום שהיו בנס של סוכה? ואין זה קשיא... שלא נתן השם יתברך מצות סוכה לישראל בשביל שישבו בסוכות כשיצאו ממצרים. אבל עיקר המצוה כמו שאר מצוות שנתן השם יתברך לישראל, רק שתלה טעם המצוות במה שהושיב את ישראל בסוכות. וחילוק יש בין נתינת המצוה לישראל וטעם המצוה". 

[4].   וכן בפשוטו של פסוק: "והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" (בראשית מב, כג). שומע היינו מבין.

[5].   בהבנת גדר נוסף זה של קריאה, כבר הלכו אחרונים, ותלו את החובה לקרוא מגילה בחובת קריאת הכתובים (הררי קדם ח"א סי' קצ"א), או משום הלל - "קרייתא זו הלילא" (מרחשת סימן כ"ב).

[6].   עיין שינויי נוסחאות במהדורת פרנקל: "ברוב דפו"י חרש... וכן גרסת המ"מ".

[7].   וכתב כן גם בדעת הרי"ף והרא"ש, שחילקו וכתבו שלגבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא, ולגבי ק"ש פסקו דיצא. וכן כתב גם הלח"מ: "ומתניתין דמגילה, וההיא דשמע לא דמיין אהדדי, דבמגילה דהוי פרסומי, בעינן טפי שמיעת האוזן".

[8].   לסיכום הנושא ושיטות הראשונים בו, ראה בהרחבה: הרב י' שילת, זכרון תרועה (מהדורה שנייה, תשנ"ד) עמ' 251-176.

[9].   עיין ברמב"ם הל' שופר ב, ד ובנושאי הכלים שם.

[10]. עיין ברמב"ם שם, מהדורת שבתי פרנקל, במקורות וציונים, וכן ברדב"ז.

[11]. הנחה זו נראית מובנית מאליה, אם כי רש"י על-אתר, לא ציין את עניין פרסום הנס כשם שעשה בשני הדינים הקודמים. וצ"ב.

[12]. זאת, בניגוד לדעת הרמב"ן, הסובר כי ברכה זו הינה ברכת השבח: "ועוד הרי ברכה שנייה של מגילה ונר חנוכה, ברכות הנס (נ"א השבח) הן, ומברך אותן בשם ומלכות, ואין בין הרואה נר חנוכה לרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו, אלא שזו קבועה ביומה וזו תלויה במקום..." (תורת האדם לרמב"ן, עניין הרפואה, ד"ה ועוד גרסינן).

[13]. דבר זה עולה בקנה אחד עם דברי הגרי"ד (בשם הגר"מ), הקושר את ברכת "שעשה ניסים" לג' המקומות בהם יש פרסום הנס: "דמה שאנו מברכים בליל פסח אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים וכו'... היא ברכת שעשה ניסים, שנתקנה על המצווה דארבע כוסות" (הררי קדם א, קעג).

[14]. תגובות והערות יתקבלו בברכה: [email protected]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)