דילוג לתוכן העיקרי

תקיעת שופר כקורבן

א

המשנה במסכת ראש השנה מלמדת אותנו איך הייתה מתבצעת תקיעת שופר בראש השנה במקדש:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב; ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר (ראש השנה ג, ג).

הגמרא במסכת ראש השנה (כז, ע"א) דנה במשנה זו, ומעלה קושיה: איך אדם יוצא ידי חובה בתקיעת שופר, כאשר במשך חלק מן התקיעה נשמעות במקביל גם חצוצרות? הגמרא מציעה שתי תשובות עקרוניות: או ש"תרי קלי משתמעי", לפחות במקרים מסוימים, ואדם מסוגל לבודד את קול השופר מקול החצוצרות; או שדי בכך שאדם שומע חלק מן התקיעה, כאשר החצוצרות משתתקות. למסקנה, הגמרא הולכת בכיוון הראשון, ואומרת שבדבר החביב לאדם - "תרי קלי משתמעי".

האחרונים העלו קושיה חזקה על סוגיה זו: לפי ההווה אמינא של הסוגיה, אדם יוצא ידי חובת תקיעת שופר על ידי כך ששומע את סיום התקיעה, כאשר החצוצרות אינן מתערבבות בקול השופר; אך איך יכול הוא לצאת באופן זה ידי חובת שמיעת החצוצרות? הרי כל תקיעת החצוצרות נעשית במקביל לתקיעת השופר, ואין שום פרק זמן שבו החצוצרות תוקעות לבדן[1]!

בשמו של הגר"מ סולובייצ'יק נמסר יסוד, אשר בעזרתו אפשר לתרץ קושיה זו[2]. הגר"מ חקר, האם מצוות החצוצרות במקדש היא חלק מקיום מצוות שופר במקדש, שיש לה צביון מיוחד ושונה ממצוות שופר בשאר המדינה; או שמא יש כאן דין מיוחד במקדש, שאינו חלק ממצוות שופר, שהרי במקדש יש קיום של שירה, שהיה מתקיים בין היתר בתקיעות בזמן הקרבת קורבנות התמיד ובעוד מועדים[3]. הגר"מ נטה לומר, שהחצוצרות במקדש בראש השנה הן מדין שירה במקדש, ולא מדין מצוות שופר. ממילא, קושייתנו מתורצת: מצוות החצוצרות אינה חלק מקיום מצוות שופר, אלא חלק מקיום מצוות שירה במקדש. לפיכך אין היא מחייבת שמיעה של כל אחד מן הנוכחים, ודי בכך שתוקעים בחצוצרות, אף אם אינם שומעים כיאות.

הגרי"ד סולובייצ'יק, בנו של הגר"מ, ביאר כי לפי תפישה זו, תקיעת שופר משתלבת בשירת החצוצרות, כיוון שגם בתקיעת שופר עצמה יש "קיום של שירה והילול"[4].

במאמר זה ננסה להציע גישה שונה במקצת מזו של הגרי"ד. על פי דברינו, שמא תקיעת שופר אינה משתלבת בחצוצרות כקיום של שירה, אלא תקיעת שופר דינה כמעין קורבן, אשר החצוצרות מלוות אותו בשירה, כדרך שהן מלוות בשירה קורבנות נוספים.

שורש ההבדל בין ניסוחנו לניסוח שנמסר בשם הגרי"ד הוא ששירה במקדש נלווית לעבודה אחרת, כלשונו של רש"י, על פי חז"ל: "'עבודת עבודה' - הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת" (רש"י, במדבר ד, מז)[5]. על פי דברינו, תקיעת השופר אינה רק מלווה עבודה אחרת, אלא היא עבודה עצמאית ועיקרית בפני עצמה. תוכן עבודת השופר הוא אכן שירה, הילול ותפילה לקב"ה. אך מעמדה הוא כשל עבודה עיקרית, הזוכה אף לליווי של שירת החצוצרות, בדומה לעבודת הקורבנות.

 

הזיקה בין תקיעת שופר לבין עבודת הקורבנות עולה בסוגיות בכמה הקשרים, ונזכיר כאן את המרכזיים שבהם.

 

ב

הראשונים התקשו מאוד בביאור היחס בין שתי משניות במסכת ראש השנה: האחת קובעת ש"כל השופרות כשרין, חוץ משל פרה" (ראש השנה ג, ב), ואילו המשנה הבאה אומרת ש"שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין... רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים" (שם ג). הראשונים הקשו: האם כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, או שמא צריך דווקא שופר של יעל (או של איל, לפי דעת ר' יהודה)[6]?

הרש"ש הציע, ששתי המשניות מדברות על מקומות שונים:

יש לומר דגם הוא דנקט 'של יעל', ופלוגת ר' יהודה, ומימרא דר' לוי - גם כן במקדש איירי... אבל בגבולין כל השופרות כשרין, חוץ משל פרה, כבמתניתין לעיל.                                                                        (רש"ש, ראש השנה כו, ע"ב)

כלומר, על פי הרש"ש, המשנה הראשונה עוסקת בתקיעת שופר בגבולין, ושם כל השופרות כשרים חוץ משל פרה; בעוד המשנה השנייה עוסקת בתקיעת שופר שבמקדש, ושם יש צורך דווקא באיל או ביעל. מדברי הרש"ש אנו יכולים לחלץ יסוד אחד הרלוונטי לענייננו: לדעתו, יש קיום מיוחד של תקיעת שופר במקדש, השונה באופיו מתקיעת שופר שבגבולין[7].

 

ג

הגמרא בראש השנה (כט, ע"ב) דנה בשאלה, מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת. בתלמוד הבבלי מוסבר בהווה אמינא, שלומדים זאת מתוך הפער בניסוח הפסוקים העוסקים בשופר בראש השנה. פסוק אחד אומר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ופסוק שני - "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד). הגמרא מציעה, שהפסוק "זכרון תרועה" מלמד על ראש השנה שחל בשבת, שאין תוקעים בו בשופר, אלא מקיימים בו "זכרון תרועה". אך למסקנה סבורה הסוגיה שמדאורייתא חייבים בתקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, ולמעשה נמנעים מלתקוע רק משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

לעומת זאת, הירושלמי סבור שמדאורייתא אין תוקעים בשופר בראש השנה. אך אם כך, עומדת בפני הירושלמי קושיה אחרת: מדוע במקדש עצמו היו תוקעים גם בשבת? השיב על כך רשב"י:

כתוב אחד אומר 'יום תרועה', וכתוב אחר אומר 'זכרון תרועה', הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול - יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת - זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין. מעתה אף במקדש לא ידחה!... תני ר"ש בן יוחי: 'והקרבתם' - במקום שהקרבנות קריבין.                                        (ירושלמי, ראש השנה ד, א)

הפרשנים מסבירים את דברי רשב"י כך: כיוון שלאחר הפסוק "יום תרועה יהיה לכם" נאמר: "ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' " (במדבר כט, ב) מכאן שבמקדש - במקום שמקריבים בו עולות - תמיד מקיימים "יום תרועה", ולא "זכרון תרועה".

על פי פירוש זה, מדברי רשב"י עולה שיש זיקה מיוחדת בין תקיעת השופר במקדש לבין עבודת הקורבנות. בדברי הרש"ש ראינו שיש מקום לדבר על קיום מיוחד של תקיעת שופר במקדש, ומדברי הירושלמי אנו רואים שתקיעת שופר שבמקדש נחשבת כחלק מעבודת המקדש, בדומה לעבודת הקורבנות.

 

ד

בדברי הראב"ד נוכל לחשוף שלב נוסף, בזיקה שבין תקיעת שופר לעבודת המקדש. הראב"ד דן גם הוא בשאלה מדוע מחלקת ההלכה בין המקדש לבין הגבולין, לעניין תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. כך הוא מסביר זאת:

הטעם, מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין, שלא אמרה תורה 'שבתון זכרון תרועה' אלא במקום 'והקרבתם אשה לה'', ולא נאמר 'בכל ארצכם' אלא ביובל. וכיוון שאינו מפורש בגבולין, אלא מדרשא אתי, משום הכי גזרו.

(כתוב שם, סוכה ד)

תקיעת שופר בראש השנה נלמדת מן הפסוק שנאמר לגבי תקיעת שופר ביובל - "תעבירו שופר בכל ארצכם" (ראש השנה לג, ע"ב - לד, ע"א). הראב"ד עומד על כך, שעדיין יש הבדל בין תקיעת שופר של יובל לתקיעת שופר של ראש השנה: בעוד שתקיעת השופר ביובל היא בכל הארץ, הרי שתקיעת שופר של ראש השנה היא בעיקרה במקדש. ראיה לכך היא סמיכותם של הפסוקים המצווים על תקיעת שופר בראש השנה לתיאור קורבנות היום. אמנם גם בגבולין תוקעים בשופר בראש השנה, אך זה "מדרשא אתי". מקור הלימוד כאן מלמד גם על אופיו של הדין: תקיעת שופר בראש השנה היא מעיקרה וביסודה תקיעת שופר של המקדש, אלא שמן המקדש היא מתפשטת, כביכול, בכל הארץ.

לענייננו, מדברי הראב"ד נוכל ללמוד שאכן תקיעת שופר של ראש השנה היא מעין קורבן, היינו - חלק מעבודת המקדש, המלווה בשירת החצוצרות. כבר בדברי הירושלמי ראינו זיקה מעין זו. אך מדברי הראב"ד עולה יסוד נוסף: כל תקיעת שופר בכל העולם, היא מעין הרחבה של תקיעת השופר המקורית והיסודית, שהיא חלק מעבודת המקדש.

 

ה

ייתכן שאפשר לקשור את היסוד שהזכרנו גם לסוגיה הלכתית נוספת. הראשונים העלו קריטריונים שונים לגבי השאלה מתי מיישמים את הפסול של "מצווה הבאה בעבירה". כך כתב הרמב"ן, בשם התוספות:

ושוב מצאתי בתוספות, שאמרו דאין בשאר המצות משום מצווה הבאה בעבירה, אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה, דהא סוכה צריך בה 'לך' למעוטי גזולה (סוכה כז, ע"ב), ולא ממעטינן לה משום מצווה הבאה בעבירה.                   (פסחים לה, ע"א)

התוספות העלו שאלה: מדוע הגמרא צריכה להביא לימוד מיוחד כדי ללמדנו שלא יצא ידי חובה בסוכה גזולה? הרי לכאורה שייך כאן דין מצווה הבאה בעבירה! תשובתם היא, שפסול מצווה הבאה בעבירה שייך רק בדבר שמהללים בו.

הראשונים במסכת ראש השנה קושרים גם שופר לדין מצווה הבאה בעבירה[8]. אם נרצה לומר זאת גם לפי שיטת התוספות, נצטרך להכריע שגם תקיעת שופר היא מצווה "שמהללין בה". בדבר זה אין כל קושי, שהרי יסוד מוסד בסוגיות רבות הוא ההשוואה בין תקיעת שופר לבין תפילה[9]. אך ניסוחו של רבנו דוד שם שונה:

ובתוספות... שאין דין מצווה הבאה בעבירה אלא לעניין קורבן, כעניין שכתוב: 'שונא גזל בעולה', שאין קטגור נעשה סנגור. ודין הלולב כדין קורבן, שאף הוא בא לרצות, וכעין קורבן הוא. אבל בשאר המצוות לא מצאנו בתלמוד דין מצווה הבאה בעבירה.                                                                                          (פסחים לה, ע"ב)

רבנו דוד אינו מדבר על "הילול", אלא על "ריצוי" - מושג השייך במהותו לעולם הקורבנות[10]. גם הרמב"ן הזכיר בהקשר זה את הקורבן; אך בדבריו משמע שזוהי רק דוגמה נוספת לדבר "שמהללין בה", ולא עיקרון מכונן. לעומתו, מדברי רבנו דוד משתמע שקורבן הוא המודל היסודי של דין מצווה הבאה בעבירה. הוא מוסיף ומצהיר במפורש שלולב "כעין קורבן הוא", ורק משום כך רלוונטי לגביו הפסול של "מצווה הבאה בעבירה"[11]. אם נרצה ליישם את דבריו גם לגבי תקיעת שופר, נצטרך לומר שגם תקיעת שופר "כעין קורבן היא".

כחיזוק לעמדה זו נציין, כי רבנו דוד מסביר שדווקא בקורבן יש פסול של מצווה הבאה בעבירה, משום "שאין קטגור נעשה סנגור". והנה, הגמרא משתמשת באותו ביטוי בדיוק לגבי שופר, כאשר היא מסבירה שאין תוקעים בראש השנה בשופר של פרה, כדי לא להזכיר את חטא העגל (ראש השנה כו, ע"א). ולא זו אף זו, שהגמרא קובעת במפורש שבעיית "אין קטגור נעשה סנגור" שייכת רק בעבודת פנים, ומתרצת: "שופר... כיוון דלזיכרון הוא, כבפנים דמי" (שם). ועל הדרך שהצענו נוכל להסביר, שגם לשופר יש שייכות לעבודת המקדש, ודינו אף כעבודה פנימית.

למעשה, כל זה עולה מדבריו של הריטב"א, המשתמש בביטויים דומים לאלו של רבנו דוד, ומזכיר במפורש גם את השופר:

דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות, כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בהם.                                                            (סוכה לא, ע"א)

 

* * *

אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.                                                       (ראש השנה טז, ע"א)

 

בראש השנה אנו מזכירים לפני הקב"ה את קורבנם של אברהם ויצחק, על ידי תקיעת השופר. לאור דברינו עד כה, הרי שתקיעת השופר אינה רק אזכרה בעלמא. הרי היא מעין קורבן, וככל קורבן, מבטאת היא את ההתמסרות הגמורה אל הקב"ה; וכדברי הרמב"ן: "שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא"[12]. על כן, לפי רבי אבהו, כאשר אנו מקריבים את קורבן השופר, הקב"ה מעלה עלינו כאילו עקדנו עצמנו לפניו. כיצחק, עולה תמימה, אנו מקריבים את נפשותינו אל בורא העולם בזעקת השופר, ומייחלים שישמע לקול קורבן תקיעותינו.

 

 

 


1.   עיין, למשל, בטורי אבן על אתר, שבמהלך דיונו מעלה שאלה זו.

2.   ראה הררי קדם א, סימן יד-טו.

3.   ראה במשנה, סוכה ה, ה.

4.   כלשון בעל הררי קדם א, סימן טו, עמ' ל. ועיין גם בשעורים לזכר אבא מרי ז"ל ב, ירושלים תשס"ג, עמ' עו, פד; ש"ז פיק, מועדי הרב, רמת גן תשס"ג, עמ' 48-50.

5.   על פי דברי הגמרא, ערכין יא, ע"א.

6.   ראה בדברי הראשונים, ראש השנה כו, ע"ב.

7.   הגמרא בראש השנה טז, ע"א קושרת את השימוש בקרן איל לתקיעה, לַצורך להזכיר לקב"ה את עקידת יצחק. לפי דברי הרש"ש נוכל לומר, שלפחות לדעת ר' יהודה, זה אולי פשר הצורך בשופר של איל דווקא במקדש: שם עיקר ההזכרה לפני ה', ולכן צריך דווקא איל. ושמא דברי הרש"ש אף משתלבים בדברינו לעיל, שתקיעת שופר במקדש לא רק משתלבת בתקיעת החצוצרות, אלא היא עבודה עיקרית בפני עצמה, שיש בה קיום מובהק של הזכרה לפני ה', אשר החצוצרות מלוות אותה.

8.   ראה, למשל, את דברי הריטב"א בראש השנה כח, ע"א.

9.   עיין, למשל, בדברי רש"י בסוגיה בראש השנה כו, ע"ב, בעניין "כמה דכייף" לעומת "כמה דפשיט".

10.           ראה, למשל: "דם חטאת קודם לדם עולה, מפני שהוא מרצה" (משנה, זבחים י, ב).

11.           לגבי זיקתו של הלולב לקורבן, ראה: י' גנק, 'מחשבת ההלכה במצוות חג הסוכות - חלק א', עלון שבות 142, תשנ"ה, עמ' 36-41. כאן נסתפק בציטוט אחד: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הפסוק כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מה, ע"א). הגמרא אף מזכירה במפורש את המושג "ריצוי" בהקשר של ארבעת המינים (תענית ב, ע"ב).

12 רמב"ן, ויקרא א, ט. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)