23: לזעוק ולהריע על כל צרה שתבוא

  • הרב יאיר קאהן

לזעוק ולהריע על כל צרה שתבוא* / הרב יאיר קאהן

ליום י"ז בחודש מרחשון נודעת משמעות הלכתית, ממנו ואילך מתחיל סדר התעניות על גשמים שלא ירדו. וכך שנינו במשנת תענית (א, ד): "הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים - התחילו היחידים מתענין ג' תעניות". הגמרא (יט, ע"א) מגבילה דין זה לנסיבות שבהן לא ירדו גשמים כל עיקר עד יום י"ז במרחשון, "אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה, וזרעו ולא צמחו, אי נמי צמחו וחזרו ונשתנו - מתריעין עליהן מיד".

רש"י ותוספות (יח, ע"ב ד"ה מתריעין) מסבירים כי "מתריעין עליהן מיד" היינו ניהוג לאלתר של כל חומר תעניות האחרונות, לגביהן נאמר כי "לילן כיומן" ובהן חלה חובת חמשת העינויים: אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה וכו'. הגיונו של דין זה מובן: לאחר שזרעו את השדות, ירדו גשמים ברביעה ראשונה ופסקו, קיימת סכנה לכליונה של כל התבואה. אבל במקרה בו לא ירדו גשמים כל עיקר, התבואה טרם הגיעה למצב גורלי, עד לשלביה המאוחרים יותר של העונה, כאשר כל פירותיה עומדים בסכנת כליון, ואז גוזרים תענית ציבור על כל חומרותיה.

מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל דייק בדברי הרמב"ם, והעלה כי שיטתו הפוכה בנקודה זו. לדעת הרמב"ם, גוזרים תענית ציבור על כל חומרותיה דווקא כאשר יש מצב של היעדר גשמים מוחלט. לעומת זאת, כאשר ירדו מקצת גשמים ופסקו מלירד, גוזרין תענית ציבור "רגילה", ביום בלבד ולא בלילה שלפניו, וללא ניהוג בעינויים הנוספים על אכילה ושתיה. שיטה זו טעונה הסבר.

את חיוב התענית בעת צרה מבסס הרמב"ם על הפסוק שבספר במדבר (י, ט):

וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם.

לדעת הרמב"ם מצווה זו אינה מחייבת מעשה תרועה גרידא, אלא כוללת היא חיוב נוסף, של זעקה ותפילה. וזו לשונו בכותרת שנתן להלכות תענית:

מצוות עשה אחת והיא לצעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה.

בגוף הלכות תענית מזכיר הרמב"ם את מעשה המצווה, ההרעה בחצוצרות, אבל ברור, מכל מקום, שמהות קיום המצווה היא בזעקה, וזעקה זו ביטוייה החיצוני הוא תרועת החצוצרות. וכך כתב בריש הלכות תעניות (א, א):

מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה[1].

על בסיס זה, מניח הרמב"ם (שם, הלכה ד) את החיוב שמקורו בדברי סופרים להתענות בעת צרה:

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים.

לשיטה זו אין לכאורה מקום להבחין בין סוגי הצרות השונים. הפסוק "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם" נדרש בספרי: "מלחמת שדפון וירקון... מנין? תלמוד לומר: 'על הצר הצרר אתכם', על כל צרה שלא תבוא על הציבור".

אכן, ברמב"ם קיימת חלוקה ברורה בין סוגי הצרות. בפרק הראשון מהלכות תעניות (א, ח) הוא כותב:

תעניות אלו שמתענין על הצרות... ומותרין לאכול בלילה אף על פי שמתענין למחר חוץ מתעניות המטר כמו שיתבאר.

הוי אומר: בתעניות המטר, בניגוד לשאר תעניות על הצרות, מתחילה התענית כבר בלילה. וכן כתב בפרק השלישי (ג, יא):

כל תעניות שגוזרין הציבור בחוצה לארץ אוכלים בהם בלילה ודיניהם כדין שאר התעניות. שאין גוזרין על הציבור תענית כגון צום כיפור אלא בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר[2].

מדברי הרמב"ם עולה כי האיסורים ה"מוספים" על אכילה ושתיה, דוגמת רחיצה וסיכה, חלים רק בתענית על המטר אך לא בתענית שנקבעה על שאר צרות.

בריש הפרק השני מהלכות תעניות מונה הרמב"ם רשימת צרות שהתרחשותן מחייבת קביעת תענית:

אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהן: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר... ועל המטר.

בהמשך (הלכות טו-טז), מוסיף הרמב"ם ומפרט:

על המטר כיצד? הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצרו להן - הרי אלו מתפללין עליהן... תבואה שצמחה ונמנע המטר והתחילו צמחים ליבש, הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים.

נשוא הלכה אחרונה זו הוא אותן נסיבות שהוזכרו בריש דברנו, על תבואה שהחלה לצמוח לאחר שירד מטר, אלא שזה פסק מלירד. לעומת מציאות זו, פותח הרמב"ם את הפרק השלישי מהלכות תעניות בתיאור מציאות בה אין גשמים כלל:

הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים, אם הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים - מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני וכל התלמידין ראויין לכך.

מו"ר הגרי"ד זצ"ל למד על מהות של שתי הלכות אלה ממיקומן בדברי הרמב"ם: צרת גשמים שהחלו לירד ופסקו מלירד מוקמה בפרק השני, בכלל שאר הצרות דוגמת חרב, דבר, שידפון וירקון, צרות שמתענין עליהן לאלתר. לעומת זאת, דין גשמים שלא ירדו כל עיקר מתחילת ימות הגשמים מובא בפרק השלישי, ורק בו פורט סדר התעניות החמור. חילוקו של הרמב"ם בין דין גשמים שלא ירדו כלל לבין דין גשמים שירדו ופסקו מלירד, אומר איפוא דרשני!

בריש הלכות תעניות (פרק א, ב-ג) מסביר הרמב"ם את מקור החיוב לזעוק ולהריע:

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו, וצרה זו נקרה נקרית - הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא 'קרי' אוסיף לכם חמת אותו קרי.

בבואו להגדיר את הצרות שהופעתן מחייבת זעקה ותרועה נוקט הרמב"ם בביטויים חדים וברורים שעניינם השגחת ה' על ברואיו. כביכול, דופק הקדוש-ברוך-הוא על דלתות לבנו ומבקש "שובו שובו מדרכיכם הרעים"3[3].

בשעה שאין הגשמים יורדים כל עיקר, הבעיה היא במישור שונה לחלוטין, ומכאן הצורך בתגובה שונה לחלוטין. בפרשת עקב (דברים יא, י-יב) נאמר:

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה

בפסוקים אלה באה לידי ביטוי ייחודיותה של ארץ ישראל, בה מורגשת השגחת הקב"ה באופן ברור ותמידי, שאחד מביטוייה הוא ירידת המטר. מו"ר הגרי"ד זצ"ל למד מכאן כי היעדר גשמים - אות וסימן הוא לריחוק השכינה. כאשר לא יורדים גשמים כל עיקר - הכל יבש, אין קול משמים, ואין עונה. מצב מעין זה אינו בכלל אותם מצבים של מלחמה, כאשר באים אנו מלחמה בארצנו על הצר הצורר אותנו. צרת המלחמה היא ביטוי להשגחת השם, לתגובה מצדו.

לא כן היעדרם המוחלט של הגשמים המבטא, חלילה, מצב של הסתר פנים. ממילא, חיוב התענית על היעדר הגשמים ואופיה שונה תכלית שינוי מזה הנוהג עם הופעת צרות המלחמה והדבר, השידפון והירקון ושאר צרות. אב הטיפוס במקרה זה הוא צום תשעה באב, שמציין את ריחוק השכינה המסתירה את פניה.

בעת האחרונה היינו עדים, אמנם, לירידת גשמים, אך צרה רודפת צרה[4]. מוטלת עלינו חובה להעריך נכון את המאורעות ולבחון את משמעותם הרוחנית. ההשגחה, כביכול, משחרת לפתחנו, דופקת על דלתותנו - דפיקות כואבות ומזעזעות - ותובעת מאתנו "שובו אלי ואשובה אליכם". התחלנו בזעקה ותרועה, ועלינו להתמיד בכך. מי יתן ובזכות ההרעה בחצוצרות, התפילה והזעקה, נזכה לראות בהתגשמות סופו: "ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם".

 


* מתוך שיעור שניתן בש"ק פרשת וירא, יז' מרחשון תשנ"ד, בקהילת "שירה חדשה" בירושלים עיקרי הדברים מבוססים על שיעור מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שנדפס ב"שיעורים לזכר אבא מארי", חלק א, עמ' קעט-קצט.

[1]. ועיין בספר המצוות מצות עשה נט, בה כלל הרמב"ם במצווה אחת את התרועה בחצוצרות בעת צרה עם תקיעת החצוצרות בימי שמחה.

[2]. דברי הרמב"ם מקורם במימרת רבי ירמיה בא אבא (תענית יא): "אין תענית ציבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד". ועיין ברמב"ן שם.

[3]. מנקודת מבט זו ניתן להבין את הזיקה שבין חלקי המצווה, כפי שהובנה על ידי הרמב"ם, ההרעה בעת צרה והתקיעה בימי השמחה. מהות המצווה היא מתן תגובה דתית לאירועים המתרחשים בעולם, בין לטוב ביו לרע. ואכמ"ל.

[4]. [הדברים נאמרו בסופו של שבוע שבמהלכו נהרגו חיילי צה"ל נחשון וקסמן וניר פורז הי"ד בידי בני עוולה, ועשרים ושנים יהודים שקיפדו את פתיל חייהם בפיגוע בלב תל אביב - המערכת].