דילוג לתוכן העיקרי

הרב אריה בינה זצ"ל

קובץ טקסט

לר' אריה זכרונו לברכה היתה השפעה מכרעת על תלמידיו. אני יכול להעיד על כך הן באופן אישי, והן מדברים ששמעתי מבני כתתי, חברי לספסל הלימודים. השפעתו הילכה קסם. תמיד היינו חושבים: "מה יגיד ר' אריה? מה היה עושה ר' אריה? כיצד היה מגיב?" במידה רבה היתה תקופה בה פעלנו "לפי ר' אריה".

מה היה סוד השפעתו של ר' אריה? אנסה לגעת בכמה נקודות בלבד, בחינת "קצות דרכיו בקודש".

הנקודה הראשונה: פשטות הליכותיו. עם היותו גדול בתורה, למדן, בקי עצום בש"ס ופוסקים, היו לו הליכות פשוטות. התנהג בפשטות עם כל אחד, ולא התבייש לדבר על הדברים הפשוטים, לפעמים אפילו על דברים "נמוכים". מדי פעם, היה בודק את התקדמות הבניה במבנים שנבנו באותם ימים ב"נתיב מאיר", והיה מייעץ לקבלן כיצד לבצע את שיפועי הבטון. מעולם לא מנע ידיו מלהתלכלך בעבודות "פשוטות". היה לו שיח ושיג עם כל אחד.

אבל מעבר לפשטות זו שבין אדם לחברו, היתה בו פשטות גם מבחינה רוחנית. לר' אריה היתה אמת משלו, בה האמין ודבק, בה היה בטוח ולא ביקש גדולות ממנו. מסר זה הועבר גם לנו, תלמידיו. אני זוכר כמה פעמים בהן מנע מתלמידיו להוציא את ציציותיהם לחוץ. משבאו אליו עם דברי ה"משנה ברורה", היה אומר: "אני מכיר את ה"משנה ברורה", אבל עליך להכניס את הציציות", ועמד על כך בתוקף. לא פעם הגיעו אליו נערים שחשקה נפשם ללמוד תורה כל היום ולוותר על לימודי החול של התיכון, והוא סרב בתוקף להיענות לבקשתם: "תוכל לסיים את הלימודים כאן, ב'נתיב מאיר', ואחר כך להתמסר כאוות נפשך ללימוד תורה בישיבה גבוהה. אל לך לקפוץ במדרגות רוחניות שאינן מתאימות לך".

ר' אריה לימד אותנו את חובתנו ל"הכיר את מקומנו", לא להתרברב ולא להתהדר במקומות שאיננו ראויים להם. מסר זה היה שלוב עם מידת הענווה שהיתה בו. לא ענווה מעושה, אלא כזו הנובעת מפשטות רוחנית, ענווה "נקיה", צלולה, כדרך רוחנית שאינה מלווה בזיופים.

אני זוכר שביקרתי אצלו ימים ספורים לפני שנערך טקס גדול בבנייני האומה לציון מלאת שלושים וחמש שנה לייסוד ”נתיב מאיר", שחלקו היה מוקדש להענקת אות של כבוד לר' אריה. ר' אריה היה כבר חולה, והרגיש לא בנוח מכל העניין. משהעליתי את הנושא, אמר לי: "תראה, אין דרכי בדברים אלה, אין הם לרוחי, אך אם זה יביא לגיוס כספים להקמת פנימיה או חצי פנימיה - אני מוכן".

נקודה נוספת שאיפיינה את ר' אריה היא הפיקחות. חוכמה, היודעת להתבונן כמה צעדים קדימה ואינה מסונוורת או מתפעלת מדברים שאורם יפה לשעה בלבד. כך בשאלות הנוגעות ליחיד, וכך בנושאים שעניינם הנהגה ציבורית. משעלו על סדר היום שאלות ציבוריות, היה ר' אריה מנתח את המצב בחוכמה מיוחדת, בזוית ראיה חודרת, ולרוב היו תחזיותיו מתאמתות. היתה לו עין חינוכית חודרת: הוא ידע מה מציק לתלמידיו, כיצד לטפל בהם. הוא ידע מה לומר, ועוד יותר מזה: מה לא לומר. הוא ידע לשמור על האיזון הנכון, ולהעביר אלינו מקסימום של מיטען רוחני בעזרת הכישרון המיוחד הזה של מה לומר, מתי לומר ואיך לומר.

לר' אריה היתה מקוריות ועצמאות. הוא לא נשא פנים לאיש. גם אם לרבנים חשובים היתה דעה אחרת, לא ביטל דעתו מפניהם. לא הלך בתלם, לא שחה עם הזרם, אלא שמר על דעותיו ועל עצמאותו. גם בתוך הרשת הגדולה של ישיבות "בני עקיבא" לא ביטל דעתו וקבע שבת לעצמו. אצל ר' אריה היה עיקרון, כמעט מקודש, שב"נתיב מאיר" לא יוצאים להפגנות. משבאו ואמרו לו: "כל תלמידי ישיבות 'בני עקיבא' יוצאים להפגין, על פי הוראתו של רב חשוב זה או אחר", אמר: "מי שאמר שצריך לצאת - שיצא הוא וישיבתו. אנחנו לא יוצאים"...

אם אני מנסה להיזכר בתקופה של כמעט חצי יובל שנים לאחור, בתקופה בה זכיתי ללמוד אצל ר' אריה, אינני יכול שלא לציין את כוח ה"מספר" שהיה בו. ר' אריה היה רב אמן בסיפור סיפורים. אנחנו, תלמידיו, גדלנו על סיפורים אלה. היה לו זיכרון לפרטי פרטים, וסיפוריו היו לא רק משנות נעוריו אלא אף משנות ילדותו. כשלמדתי אצלו סיפר סיפורים שהתרחשו כיובל שנים קודם לכן, בפרטי פרטים, עד היום דמויות רבות של יהודי סלונים ותלמידי מיר עומדות לפני, בזכות תיאוריו הצבעוניים של ר' אריה. סיפורים אלה , מעבר לחן שבהם, נועדו תמיד לכוון למשהו, להעביר מסר.

אולי בשל העובדה שהיינו צעירים לימים, ביקש ר' אריה להעביר לנו מסרים שהיו חשובים בעיניו דרך הסיפורים. אינני יכול לשכוח סיפור שסיפר לנו ר' אריה על בואו של ר' מאיר שפירא זצ"ל, ראש "ישיבת חכמי לובלין" למיר. הדבר עורר רעש גדול: כוכב שעלה בעולם החסידות בא לבקר במיר הליטאית. היתה שאלה לגמרי לא פשוטה אם להזמינו לישיבה לשאת שיעור, אם לאו. לבסוף, הוחלט שייכנס תחילה לבית הרב, ר' אליהו ברוך קמאי, ומשם ילך לישיבה. השאלה החמורה שבה נתחבטו הכל היתה האם ילמד "ניגון". ר' מאיר שפירא היה "בעל מנגן", אך במיר הליטאית כל עניין ה"ניגונים" היה זר ומוזר. כבעשרות ומאות סיפורים אחרים, ידע ר' אריה לתאר גם בסיפור זה את קבלת הפנים שערכו תלמידי ישיבת מיר על כל פרטיה, ודרך תיאורים מרתקים אלה העביר לנו את המסרים שביקש להעביר.

דומני, שמעל לכל ראה ר' אריה את ייעודו כמחנך, ולכך הקדיש את מיטב שנותיו ואת מפעל חייו. הרביץ תורה לאלפים, הקים ישיבות. הוא ראה את עצמו מופקד על משימה זו, וראה עצמו פטור מדברים אחרים כדי שיוכל להנחיל תורה לדור הבא. ר' אריה, שהיה נטוע ומושרש בעולם הישיבות של מזרח אירופה, ניסה בדרכו המיוחדת, בשפתו-שלו ובאישיותו הכובשת להעביר עולם זה לנערים ילידי הארץ, והצליח בכך.

אסיים ברעיון ששמעתי מר' אריה, ואני חושב שהוא מאפיין במידה רבה את משנתו החינוכית. איתא בגמרא דסנהדרין (יא, ע"א):

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעליה. השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות, ירד. עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות , ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב, בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה אלא אינש אחרינא ומחמת כיסופא הוא דעבד.

כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום. אמר: מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולם ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא. אמר לו: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל! [אלא עשיתי זאת כדי למנוע בושה מאותו שאכל שום].

ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר. אמרה לו: אחד מכם קידשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה. עמדו כולם ונתנו לה.

ורבי מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן [מסיפור עיבור החודש שנזכר לעיל].

ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בו יחיאל, דכתיב: 'ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלוהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ'.

ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע דכתיב 'ויאמר ה' אל יהושע קום למה זה אתה נפל על פניך' חטא ישראל'. אמר לפניו: ריבונו עלום! מי חטא? אמר לו: וכי דילטור אני לך? הטל גורלות. ואיבעית אימא ממשה דכתיב: 'עד אנה מאנתם' ".

שאל ר' אריה: אכן, חידוש גדול יש כאן, שמותר לשנות "מפני השלום" ובלבד שלא לבייש. כדי לא לגרום צער למישהו, מוכן היה רבי מאיר להודות כי קידש אשה בביאה ורבי חייא הודה שאכל שום בבית מדרשו של רבי. אך מדוע שואלת הגמרא, וחוזרת ושואלת, "מהיכא גמר לה?". מדוע רבי חייא גמר לה מרבי מאיר, ורבי מאיר משמואל הקטן, ושמואל הקטן משכניה בן יחיאל, ושכניה בן יחיאל מיהושע או ממשה. מדוע לא למד רבי חייא ישירות מיהושע או ממשה רבינו? וכי יש ראיה טובה יותר מאדון הנביאים וגדול תלמידיו?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה. תורה צריך אדם ללמוד מרבו. אי אפשר ללמוד תורה מספר, ואפילו לא מפסוקי מקרא. הנהגה והלכות לומד כל תלמיד מרבו באופן אישי וחי, מתוך קרבה בלתי אמצעית, ולכן לא היה ניתן ללמוד הנהגה ראויה ממשה רבינו, מיהושע, משכניה, או אפילו מרבי מאיר. הרבה דורות עברו , ולא ניתן ללמוד תורה אלא בדרך ישירה, של תלמיד מרבו.

כזו היא דמותו של ר' אריה החרוטה בלבי. מו"ר הרב אריה בינה זצ"ל, למד תורה ויצק מים על ידיהם של גדולי עולם בישיבות ליטא. את אותה תורה, ביקש להנחיל לנו, תלמידיו. עם הסתלקותו, יבש המעיין המפכה, ונסתם אחד מן המקורות הגדולים ששימשו להעברת התורה מרבנן לתלמידיהון. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)