חיי משפחה והחיים הדתיים

 

בפרקים קודמים דנו בשאלה מדוע הרב עוסק בחוויותיו האישיות בכתביו הפילוסופיים,[1] וניסינו לבסס את הטענה כי למימד החוויתי ביהדות תפקיד מכריע ביצירת קשר עם האלוקים ובפיתוח אישיות דתית שלמה. המורה יכול להעביר מימד זה שביהדות אך ורק באמצעות חשיפת עצמו בפני התלמיד, חשיפה שבעקבותיה תיווצר שותפות רגשית, ולא רק מפגש שכלי.

הצורך בהכשרת תלמידים במימד החוויתי מסביר מדוע אנו מוצאים בכתבי הרב ובדרשותיו קטעים העוסקים בחווייתו הדתית האישית. אך יצירתו של הרב כוללת גם קטעים אישיים רבים המתארים את יחסיו עם משפחתו, ובמיוחד עם הוריו ורעייתו. כיצד ניתן להסביר את הופעתם של תיאורים אלו בכתביו ההגותיים?

התשובה מתבררת באדם וביתו, אסופת מאמרים שנערכה לאחר פטירת הרב ומציגה תורה מרתקת העוסקת בקשר שבין יחסי האדם עם משפחתו ויחסי האדם עם קונו.[2] הרב טוען שיצירת מערכת יחסים משפחתית תקינה היא מרכיב הכרחי, או אולי אף תנאי מקדים, ליצירת מערכת יחסים עם האלוקים.[3]

יחסו של הא-להים אלינו ויחסנו שלנו אליו ניתנים לתיאור ולביאור בקטגוריות אנושיות סופיות. היהודי למד להודות בנאמנותו ובאהבתו הנלהבת לא-להים באמצעות סיפור מעשיהם של האנשים שהוא אוהב ושעמם הוא מבקש להזדהות. האמונה והתיאולוגיה היהודיות קשורות בחוויות סופיות ובקשרים משמעותיים השוררים בין בני אנוש. באמצעות פיתוח מערכות הולמות של יחסים בינאישיים לומד היהודי כיצד לאהוב, לירא ולעבוד את הא-להים (עמ' 182‑183).[4]

על אלו "קשרים בינאישיים" מדבר הרב? הרב מציין שני קשרים: הקשר עם ההורים והקשר עם בן או בת הזוג.

הילד המוצא את שורשיו הסופיים והמוגבלים באביו או באמו, מוצא בכך גם את שורשיו האינסופיים והמוחלטים בא-להים. עם זאת, אין אדם יכול לגלות את המקור הטרנסצנדנטלי אפוף המסתורין אם לא חונן בתפישה ראשיתית של שייכות אל מישהו או של הכאת שורשים במשהו המצוי בתחומו של העולם הסופי והמוחשי.

... מכוח ההשוואה – אכן השוויון – שבין קהילת הנישואין וקהילת ההורות,[5] אנו מבינים כי הראשון שזור לא פחות מהשני במרקם טבעו המטאפיזי של האדם ובחיפושו התיאולוגי אחר קשרים החוצים את גבולות הסופיות. לא הקהילה ההורית בלבד, אלא אף קהילת הנישואין, היא השתקפות של הקהילה הנשגבה של האדם והא-להים והיא גם הקדמה לקהילה נשגבה זו.[6]

            בטרם נסביר קטעים חשובים אך תמציתיים אלה, עלינו לסקור כמה מושגים יסודיים בכתבי הרב. חלק ניכר מהגותו של הרב סולוביצ'יק עוסק בפילוסופיה של האדם, או "תורת האדם", ותפיסת האדם בהגות הרב מיוסדת על ההנחה שכל אדם הוא בריה לא מושלמת. חוסר השלמות נובע משתי סיבות: בני אדם הם סופיים יחסית לאלוקים, והזכר והנקבה זקוקים זה לזו על מנת להגיע לשלמות.[7] המודעות לחוסר השלמות מכונה בדידות.[8] ההתמודדות עם מצב זה וההתגברות עליו נקראת גאולה.[9] יצירת הקשר עם הזולת – הורים, בן או בת זוג, ילדים וכלל ישראל – מתגברת על הבדידות באופן חלקי ומצביעה לכיוון ההתגברות הסופית על חוסר השלמות באמצעות הקשר עם האלוקים.

            לאחר שהבנו את הרקע לדברים, ביכולתנו להבין את הקטעים המובאים לעיל. פירושם טמון במשפט הבא, המבטא את המסר העיקרי:

לא הקהילה ההורית בלבד, אלא אף קהילת הנישואין, היא השתקפות של הקהילה הנשגבה של האדם והא-להים והיא גם הקדמה לקהילה נשגבה זו.

לפיכך, חובה עלינו להסביר את שני האפיונים הללו, ההשתקפות וההקדמה (במקור, reflection and prologue). ניגש למשימה זו באמצעות סידור אמירות המופיעות לאורך כל אדם וביתו לכדי שלמות מלוכדת.
 

הרב מגדיר את הבחינה לפיה קהילת ההורה והילד משקפת את קהילת האדם והאלוקים בקטע הבא:

מה הן האבהות והאימהות בנות החלוף אם לא השתקפותה של קרן אור המפציעה אלינו מעבר לגבולות היקום? ומה היא דאגתם של ההורים אם לא בת הד לדאגתו הגדולה של ריבונו של עולם? "רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמיה שכינה דאתיא" (=כשהיה רב יוסף שומע את קול צעדי אמו היה אומר: אקום מלפני השכינה שבאה [קידושין לא ע"ב]). בעקבות כל אם, צעירה או באה בימים, מאושרת או עגומה, צועדת השכינה. ומאחורי כל אב, זקוף או כפוף גו, אוהב שחוק או חמור סבר, מהלך "מלכא קדישא",[10] המלך הקדוש. אין זו מיסטיקה; זו ההלכה. המודעות לנוכחותה של השכינה מביאה לידי החובה לקום לקראת האב והאם (עמ' 184, בתוספת הדגשה).

כמו כן, ברית הנישואין קשורה בעבותות בל ינתקו עם הברית השוררת בין האלוקים לעמו:

התנ"ך משווה את הברית ההיסטורית המופלאה, המקשרת בין הקהילה הכריזמטית לבין הא-להים, עם הברית המוגבלת והפרטית המאחדת שני יחידים הבאים בברית הנישואין. מצד אחד, הברית המופלאה הזו הושוותה בידי הנביאים לא אחת ולא שתיים לאירוסין בין כנסת ישראל לבין הא-להים; מן הצד האחר, האירוסין השגרתיים שבין אישה לאיש הועלו לדרגת מחויבות-של-ברית (עמ' 64‑65).

קשרי המשפחה משקפים את הקשר בין האדם לאלוקים אם ניכרות בהן תכונות המתעלות מעבר לקשרים האנושיים הרגילים, או תכונות הנראות כייחודיות לקשר טרנסצנדנטלי. הוא הדין הן בקשר שבין הורים וילדים והן בקשר בין בני זוג נשואים. בראשון, ההורים מפגינים אהבה שאין בה שמץ אנוכיות, והילד מפגין הזדהות מוחלטת:

הקשר שבין ההורה לילד, משעה שזה מגיע לבגרות, מנותק לחלוטין מכל הנעה הדונית [=תענוגית] ואנוכית, וניתן להסבירו רק במושגים של אהבה מן הסוג הנעלה ביותר, אשר שורשיה נטועים במודעותם של ההורה ושל הילד גם יחד לאחדותם הבלתי מוגבלת. ליבם של ההורים הומה דרך קבע כלפי ילדם, ולמולם מתקיים מעשה מתמיד של הזדהות מצד הילד עם הוריו (עמ' 164).

האדם חש צורך טבעי לתור אחר שורשי קיומו, למצוא את מקורו ומקום נטיעתו. החיפוש מביא אותו, בשלב הראשון, להוריו, ולאחר מכן, לאלוקיו.

היהדות, מתוך תחושת הריאליזם המאפיינת אותה, רואה את חיפוש השורשים במסגרת המציאות של כאן ועכשיו כהשתקפות של המסע העיקרי בעקבות המקור או המוצא המוחלטים, מסע הנערך מעבר לגבולות המציאות החושית (עמ' 166).

גילוי תודעת התלות והמושרשוּת מדגישה את המאפיינים הייחודיים המשותפים לקשר שבין הילד להורה ולקשר שבין האדם לאלוקיו:

ההלכה הדגישה חזור והדגש את אופיה היחיד במינו של מערכת היחסים שבין הורה לילדו. לאמיתו של דבר, היא החדירה לתוכה רעיון טרנסצנדנטלי וזיהתה אותה עם מערכת היחסים המקשרת את  האדם אל הא-להים. את שתיהן מאפיין החיפוש אחר המקור (עמ' 165).

ההיבטים הייחודיים לקשר שבין הילד להוריו באים לידי ביטוי הלכתי בין השאר בהלכות הנוגעות לאבלות המיוחדת על הורים,[11] העונשים הכבדים על הכאת הורה או גידופו, ומעל לכל, במצוות כיבוד הורים ומוראם. הרב מדגיש את פן האהבה והיראה שבמצוות אלו ובכך מחזק את ההקבלה בין הקשר בין ההורה לילדו והקשר בין אלוקים והאדם:

לסיכום ייאמר כי הצו של כיבוד אב ואם מתפרש בקטגוריות של אהבה: לכבד משמעו לאהוב; האהבה מבטאת את חוויית האחדות האונטית [=אחדות של קיום], באיחוד של ה"אני" עם ה"אתה" (עמ' 164).

הדבר שהתורה התכוונה לו באמצעות מצוות מורא ההורים הוא זיקה פנימית שיסודה בהערצה, הערכה עמוקה ויראת כבוד. על האדם לרחוש כבוד רב להוריו; עליהם לעורר בנפשו אהבה עמוקה וחדורת כבוד, תשוקה וגעגועים, רטט ושמחה רבה. מאפיינים אלה אינם שייכים לתחום החוויות האנושיות הארציות. מקורם במודעותנו הטרנסצנדנטלית והם שייכים בלעדית לתחום המפגש שבין אדם לא-להים (עמ' 170).

בדומה לכך, הקשר בין איש לאשתו מגלם מרכיבים שבדרך כלל ייחודיים לקשר שבין האדם לאלוקיו, ולפיכך משקף קשר זה:

יכולים אנו לומר כי בקהילת הנישואין שיסודה בברית מתקיימת מערכת יחסים הדומה לזו המאפיינת את הברית המטפיזית: מחויבות מוחלטת ואי-אפשרות לשינוי. בלשון אחרת: שני מאפייניה המייחדים של הברית מציינים גם את קהילת הנישואין (עמ' 69).

במילים "מחויבות מוחלטת", מתכוון הרב סולוביצ'יק לומר שהנישואין אינם רק הסכם חוזי המסדיר זכויות קניין, אלא שמדובר בקשר החודר לתחומים נסתרים ביותר באישיות האנושית: לתודעת השייכות המוחלטת ולאחדות הגמורה.[12] "אי האפשרות לשינוי" שבברית הנישואין מתייחסת לעובדה שברית זו מתעלה על הגחמה והקפריזה של הארוס ו"מלמדת את האדם למצוא אהבה ביציבות ובהמשכיות" (עמ' 70).[13]

נסכם: מערכת היחסים של האדם עם אלוקיו מבוססת על מקורו של האדם באלוקים והברית של האדם עם אלוקים. היבט "המקור" משתקף במערכת היחסים של האדם עם הוריו, קשר המביא למחויבות הלכתית ייחודית. היבט "הברית" משתקף במערכת היחסים של האדם עם בן/בת זוגו, קשר המתעלה על מערכות יחסים אנושיות אחרות המבוססות על חוזים.
 

            בהתחשב בתכונות המיוחדות המשותפות ליחסי האדם עם משפחתו ויחסי האדם עם אלוקיו, כעת מתברר כיצד יחסי המשפחה אינם רק בבואה לקשר שבין האדם לאלוקיו אלא משמשים גם הקדמה לקשר זה. כפי שטען הרב סולוביצ'יק, "באמצעות פיתוח מערכות הולמות של יחסים בינאישיים לומד היהודי כיצד לאהוב, לירא ולעבוד את הא-להים" (עמ' 183).[14] במילים אחרות, אדם בונה מערכת יחסים עם הקב"ה באמצעות מערכות יחסים עם בני אדם, וזאת בשני מובנים.

            ראשית, כאשר האדם חש רגשות מסוימים כלפי אנשים אחרים, לומד הוא כיצד לחוש רגשות אלה אף כלפי האלוקים. למשל, מורא אב ואם מכוון אותנו ליראת אלוקים, בעוד שהנאמנות והמסירות בין בני זוג מלמדים כיצד לבטא מידות אלה ביחס לאלוקים. מה שמעורר באדם רגשי חיבור להוריו (רגשות כאהבה, מורא, תלות והכרת הטוב) אמור לעורר את אותם הרגשות ביחס למקורו הסופי של האדם – בורא ומקיים העולם והאדם. הקדושה הגלומה במערכת היחסים שבין איש ואישה מפתחת את הקדושה הנדרשת למערכת היחסים בין האדם לאלוקיו, והמחויבות ההדדית של בני הזוג זה כלפי זו וכן כלפי ערכים משותפים מחזקת אותם בסלילת דרכם למחויבות כלפי אלוקים.

            למעשה, עצם תחושת הבדידות המביאה את האדם לבקש שלמות באמצעות נישואין, וכן יכולתו לפתוח את קיומו הסגור ולחלוק אותו עם האחר, מהווים מרכיבים חשובים בפיתוח מערכת יחסים עם האלוקים. אף שבהקשר זה הרב אינו מתייחס לשיר השירים, ניתן לקשר אותו לענייננו. שיר השירים משתמש במשל האהבה בין אישה וגבר כדי לתאר את הנמשל, האהבה בין האדם והאלוקים. בהתבסס על תובנת הרב בנוגע לחשיבות יחסי המשפחה ביצירת מערכת יחסים עם האלוקים, ניתן לומר ששיר השירים משתמש במשל הזה לשתי מטרות. מובן שמשל הקשר בין אישה לגבר מאיר את הנמשל של אהבת אדם לאלוקיו באמצעות השוואתו לקשר עז וחדור תשוקה אותו אנשים מכירים. יתרה מזאת, כאשר מאפשרים לאהבה בין אישה ואיש להשתוות לאהבה הנעלה שבין האדם לאלוקיו, המקרא מראה את החשיבות הנכבדה של מערכת היחסים שבין הגבר והאישה, הן כשלעצמה והן כסָמַן וכסולם לקשר נשגב יותר עם האלוקים.

            יתרה מזאת, ייתכן שלעתים קרובות לא ניתן להעפיל למישור המטאפיזי ללא הכנת בסיס במישור הארצי, כפי שהרב כותב בנוגע לרגש התלות:

ועם זאת, המפגש בין האדם לבין הא-להים יכול להתרחש רק כאשר האדם - התר אחרי שורשיו הנצחיים, הראשוניים והנשגבים - מעסיק עצמו גם בשאלת שורשיו הגשמיים, שהם קלי ערך, מותנים וארעיים. רק לאחר שהאדם הסופי מכיר ומודה בתלותו במישהו אחר בעולם זה של כאן ועכשיו, רק אז מעניק לו הא-להים את ההכרה המאירה בדבר תלותו בשורש האחד והיחיד. החיפוש אחר השורשים איננו רק הרפתקה טרנסצנדנטלית; לא פחות מכך היא הרפתקה אנושית (עמ' 165).[15]

חשוב אף לציין שהרב מתייחס לא רק לתלותו של הילד בהוריו לעצם היוולדו וקיומו, אלא אף לצורך המתמשך של האדם מהוריו לאישור, הערכה ואהבה.
 

            המובן השני בו אדם יוצר מערכת יחסים עם האלוקים באמצעות מערכות היחסים עם אנשים הוא שמערכות יחסים אנושיים אלו נקשרות ביחסי האדם עם אלוקיו. ביחס למערכת היחסים של הילד עם הוריו, כותב הרב:

בצוותה את הילד על יראת אביו ואמו, העניקה התורה ממד חדש למערכת היחסים הבינאישיים, את הממד הטרנסצנדנטלי. זה מניף אותנו באחת הרחק ממערכת העולם האנושי החומרי, על דרכי הפעולה, המחשבה והתחושה שלו, הישר אל תחומה הנשגב והטהור של הכרה עליונה, שבאמצעותה אנו מתוודעים למסתורין הנפלא של הקיום... מערכת היחסים והקשרים עם ההורים מכמינה בתמציתה את געגועי האדם ואת כמיהתו אל הא-להים; בסופו של דבר, התמסרותנו להורה ולא-להים אחת היא במהותה. מורא הורים משמעו התייצבות האדם ביראה וברטט לפני... מקור קיומו. האדם החולק להוריו כבוד והוקרה מעריץ בה בעת את הא-להים ועובדו (עמ' 170‑171).[16]

כאשר הילד מתחתן, הוא או היא יוצרים קשר עיקרי חדש, ונוטשים את הקהילה ההורית הותיקה לטובת קהילת נישואין חדשה. אך קהילת הנישואין של הילד אינה כוללת לעולם אך ורק שני שותפים, אלא ברגע שיוולד ילד,

תעלה קהילת הנישואין המורכבת משני חברים לדרגה גבוהה יותר, לקהילה הורית בת שלושה חברים, קהילה אשר תשוב ותיהרס... בידי... הדור הבא [כאשר ילדו שלו יתחתן לבסוף]. באמצעות החוויה הנוצרת מזרם האירועים הדרמטי של סתירה לשם בנייה ובנייה לשם סתירה מממש האדם את חיפושיו אחרי המקור והמוצא ומתקרב בהדרגה יותר ויותר אל הא-להים (עמ' 58).

כיון שהדת היא חיפוש אחר גאולה, כפי שהגדרנו מונח זה בתחילת הפרק, יש לנישואין כקהילה בת שני שותפים ערך דתי ולא רק תועלת פסיכולוגית או מעשית: מטרת הנישואין "היא החוויה הגואלת של החיים באחווה" (עמ' 56). אף על פי כן, הנישואין מגיעים למימושם המלא כקהילה משולשת, שבה ההורים חולקים מסירות משותפת לא רק זה כלפי זה וכלפי ערכים משותפים, אלא גם לצד שלישי: ילדם.[17] בזאת אנו מוצאים את הקישור בין קהילות הנישואין וההורות.

            בתוך הקהילה המשולשת, עשויים האיש והאישה להידמות לה' ולהפוך לשותפיו (עמ' 61‑62). הולדת ילדים וגידולם כרוכה ב"והלכת בדרכיו" במספר רבדים: יצירה, הוראה, ויישום של חסד ללא תנאי וללא גבול. כאשר מקימים משפחה על אדני הקדושה והמחויבות הדתית, האדם עובד את אלוקיו ומתקרב אליו. ההורים מצרפים את ילדיהם לקהילת המסורה והופכים אותם לחלק מהמסורת ובכך מעניקים להם לא רק חיי שעה אלא גם חיי עולם (עמ' 53‑54, 78‑79).

 

          לאור דיוננו, אין זה מפתיע שמתוך שלושת החיבורים המרכזיים שאותם הוציא הרב לאור בעצמו, הראשון מוקדש לאביו ושני האחרים לרעייתו. אף שמקובל שמחברים יקדישו את ספריהם לבני משפחתם האהובים, ברצוני לטעון שהקדשותיו של הרב אינם רק מחוות שגרתיות, אלא מרכיבים בלתי נפרדים של החיבורים עצמם וגם הערות עליהם. כך או אחרת, כל אחד מהחיבורים הללו עוסק בחוויה הדתית, ובעיני הרב, חוויה זו מתוּוכת על ידי יחסי המשפחה.

            וכך כתוב בראש איש ההלכה:

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון (סוטה לו ע"ב).

כוונתו של הרב הייתה שחיבורו יהיה, בין השאר, דיוקן רוחני של אביו וניסיון לעמוד על השלכותיו.[18] כפי שציינתי בפרק 13, ההקדשה באיש האמונה הבודד היא מצד אחד הערה ומצד אחר ניגוד או קונטרפונקט למאמר. נוסח ההקדשה הוא:

לטוניא - אישה בעלת אומץ לב רב, הדר עילאי, מחויבות מוחלטת וכנות שאינה יודעת פשרות.

אף שהמאמר שם דגש על הבדידות, כפי שמבליטה הכותרת, ומציע נחמה לא רבה לאישיות הדתית, ההקדשה מהווה ניגוד לדכדוך זה. מההקדשה עולה שניתן להתגבר על הבדידות שחווה איש האמונה, בצורה חלקית לפחות, באמצעות חיים עם שותף לערכים ולמחויבות.

            ההקדשה של ובקשתם משם,

"כאיל תערֹֹג על אפיקי מים, כן נפשי תערֹג אליך אלקים" (תהילים מב, ב): לשמה ולזכרה של רעייתי העדינה, טוניא ז"ל,

שוזרת אף יותר את שני הרבדים שבבקשת הגאולה והשלמות האונטולוגית. כאשר הרב סולוביצ'יק מקשר בין ערגתו של משורר תהילים לאלוקים לבין ערגתו שלו לנוכחות אשתו, הוא מביע ברמז שבקשת הגאולה באמצעות האלוקים קשורה באופן הדוק וקרוב לבקשת שלמות באמצעות הנישואין. אכן, כל שלוש ההקדשות מדגישות את ערכם הדתי והאנושי של יחסי המשפחה, הגואלים כשלעצמם ומובילים לגאולה שלמה על ידי האלוקים.

 

1.אירוסין ונישואין: ראה "מה דודך מדוד", עמ' 71‑73, שם הרב מביא את חידושו של סבו, ר' חיים, כדי להראות שבעוד שאירוסין יוצרים קשר פורמאלי-משפטי בין האיש והאישה, הנישואין יוצרים אחדות קיומית.