סבא רבא

* 

נכד הבא לספוד אחר סבו - מה יעשה? הכיצד ישא דברי הספד, אשר עניינם תיאור הנפטר, דמותו ופעלו; הלא כאשר זקינו היה בשיא כוחותיו היה הנכד עול ימים, רך בחכמה, בעל עיני נער אשר קלטו הכל בטשטוש שכל הילדות, ואילו כאשר עמד על דעתו, כבר חמקה ממנו דמות זקינו, אף אם לא עברה מאיתו. את אחוריו יחזה ופניו לא יראה. אמנם ניצוץ עוז קומתו יראה וחזון ראיה מאחור - שמה ראיה, אך הכיצד ישווה לראיית תוקף גבורת הפנים.

ומה יעשה נכד הבא לספוד אחר סב מגדולי הדורות אשר את אישיותו הדגולה ביטא בעוז שכלו הלמדני ואת רוחב נשמתו הטהורה העסיק בחדירה לתוך זרועות עולם. למי יעמוד הכוח לתאר סב אשר הגדיר את מלאכת ההספד באלו המילים: "מחובתו של הספדן לתת תיאור שלם וממצה, בקטיגוריות הגיוניות, שאננות, של שיעור קומתו של הנפטר, להדגיש את כל הפלא השזור לתוך המציאות האישית המוחשית...הספדן הוא פדגוג מצוין, שלוחו של השכל הצונן והשוקט, וגם אמן, בא-כוח החווייה הטרופה...הספדן מסביר ומבאר, מצייר ויוצר"[1]. כיצד יעמוד הנכד באמות מידה חמורות אלו אשר השכיל הוא, גדול ספדני הדור, לקבוע עבורינו. ואם דל שכלו יתמכנו בנסיון זה, הכיצד יוכל לעמוד בפני פרץ רגשותיו לנוכח האבידה הגדולה. הלא בעת אשר יתארנו ייחם לבבו בזוכרו את האהבה אשר היתה קשורה ביניהם ואת השעות היפות שזכו להם יחדיו. ואם אף למול זאת יתגבר, עוד יעלו מתהומות הנפש רגשי אכזבה ואשמה על תורה שהחמיץ וחכמה שחסר.

ואף על פי כן!!! כיצד ניתן שלא להספיד סב כזה, חכם מחכמי המסורה, גדול מגדולי הדורות, אשר הכינוי "סבא רבא" לגביו איננו מליצה או מטבע לשון אלא האמת בפשטותה?! כיצד ניתן שלא לספוד אחר מיטתו של גאון בהלכה וענק במחשבה - הלא רצון אנושי טבעי ושורת הדין של כבוד הבריות וכבוד התורה תובעים את שלהם. ואם אין בי הכוח להשלים את מלאכת תיאור דמות דיוקנו של סבא, הרי כבר הורתה לנו המשנה באבות שלא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי ליבטל הימנה.

א

שנינו בגמרא בב"ב (נ"ט.):

"צינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו, בעל החצר מעכב עליו... איתמר: רבי אושעיא אמר מעכב, ר' חמא אמר אינו מעכב. אזל שייליה לרבי ביסא, אמר להו מעכב. קרי עליה רמי בר חמא, 'והחוט המשלש לא במהרה ינתק' - זה רבי אושעיא בנו של רבי חמא בנו של רבי ביסא".

מעירים על כך התוספות במקום:

"כמה היו שהן ואבותיהם ואבות אבותיהם היו תלמידי חכמים ולא קאמר עליהם החוט המשלש אלא הכא היינו טעמא לפי ששלשתן ראו זה את זה".

הרי שלא מעצם העובדה ששלושה דורות במשפחה אחת היו בני אוריין התרשם רמי בר חמא ולא באה קריאת התפעלותו לציין את היחודיות שבדבר. הלא כמה וכמה זכו לכך. אין זה אלא שרמי בר חמא ראה כאן משהו יחודי לנגד עיניו; תופעה מיוחדת במינה. ר' אושעיא אינו רק מכת החכמים שזכו להיות צדיק בן צדיק, אלא יש בו שילוב מיוחד המקפל בתוכו את סגולת הדורות. מן החדש והישן נזרקו בו. חוטו המשולש אורג ושוזר יחדיו את עוצמתה של תורת העבר, ממנה ינק ואותה הפנים, עם כוחות החידוש והיצירה הגדולים הגלומים בו. בצעירותו, עת ראה את אבותיו והעמיק עימם בסוגיות חמורות, קנה את דרך לימודם קניין של קיימא. בבגרותו, עת חזר לעסוק באותם עניינים, יצק לתוכם תכנים חדשים מתוך תורה דיליה שפיתח ושכלל במרוצת השנים. חוזקו של החוט המשולש אינו בא לו משום היותו עבה יותר אלא מפני היותו מורכב יותר. כל חוט מוסיף נופך חדש לחבל. האדם, הבונה את אישיותו ותורתו על ידי צירוף כוחותיו וסגולותיו עם אלה של אבותיו, מגיע לעוצמה נדירה הנעדרת מן אלה המתבססים על עצמם או על אבותיהם בלבד.

דרכו של עולם, בן נכנס תחת אביו. דור מוסר לדור. "תחת אבתיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ". הבן מקבל את תורת אביו, התלמיד את תורת רבו. כך עוברת שלשלת הקבלה ומסורת הלימוד והלמדנות. "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". אין ערוך לחשיבות תהליך זה אשר עליה כרת הקב"ה ברית עם ישראל. השינון וההודעה לבנים ולבני הבנים הינם יסוד המסורה והקבלה ולכן גם יודעת תורה לחזר על אכסניא שלה. כמה וכמה היו כאלה, אומרים לנו בעלי התוספות. נכד, אבא וסבא תלמידי חכמים הינם תופעה חשובה מאד אך לא נדירה ואינם משמשים סיבה לקריאת התפעלות. פעמים, שונים הם תכלית השינוי זה מזה; ופעמים, כפי שיקרה לרוב, ידמו איש לרעהו. המשותף לשני המקרים הוא בהיות כל אחד מהם שתול בעולם הלימודי של דורו. בין אם תורת אבותיו בידו ובין אם מביא הוא מן החדש, הריהו חוליה הנוספת לשלשלת המסורה כהמשך לדור שקדם לו. "פרץ הוליד את חצרון. וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב. ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד...". דור הולך ודור בא, והמסורה לעולם עומדת.

אך פעמים, תחת הרגל הדורות של חוט הנקשר לחוט בקצהו, בן תחת אב, מופיע חוט חדש ומיוחד - חוט משולש. ניצב בפנינו אדם המקפל בתוכו לא רק את סגולותיו וכשרונותיו אלא גם את אלה של הדורות שקדמוהו. שלושה דורות שלובים בו יחדיו. בקרבו חיים ופועלים כוחות מן ההווה והעבר. מצליח הוא לפרוץ את מחסום ההווה, לשאוב ולהחיות מן המסורה המפוארת שבעברו יחד עם החידוש המקנן בתוכו. אין בנפשו משום שחזור העבר ואין הוא דבק בתורת אבותיו בלבד. כללו של דבר, אינו חוט ארוך אלא משולש. אמנם, כל נימא ונימא מרבדי אישיותו יש בה כדי לעמוד לבדה, אך העוצמה והייחודיות נוצרים כאשר שוזרים יחדיו את שלושת החוטים; כאשר מופיע בפנינו גדול היודע לדלות מן העבר הגדול ולהחתימו בחותם חדש ומיוחד. בהתגלה החכם המשתמש בהישגי העבר ליצירת שיטה ודרך חדשים בתורה ובנתיבות עולם תעלוז קריה ותכריז בראש חוצות: והחוט המשולש - לא במהרה ינתק!

כזה היה ר' אושעיא. כשבא רמי בר חמא לבית המדרש ומצא את ר' אושעיא קובע שצינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו, בניגוד לדעת אביו, שלח לשמוע את דעתו של ר' ביסא הזקן. אמר להו מעכב. תמה רמי בר חמא, אם זו היא דעת זקינו מה בא ר' אושעיא להוסיף? וכי רבותא למיחשב גברי?! חזר, התבונן והבין; ר' אושעיא אינו חוזר ומשחזר את דעת סבו בלבד אלא מביע הוא דעה עצמאית. מביא הוא לשאלה זו זווית חדשה שלא היתה בה קודם. אמנם מסקנתו המעשית זהה לדעה הידועה משכבר, אך טעמו ונימוקו משלו הם. אמור מעתה, חברו בו החדש והישן יחדיו לבנין שיטה חדשה.

כזה היה גם זקיני מרן הגרי"ד זצ"ל. אף הוא נכד היה. תוצר מובהק לבית בריסק, כור מחצבת אבותיו. שליט בלמדנות הבריסקאית בכל מכמניה, הן בכושר הניתוח וההבנה והן בכוח החידוש. בכך היה לאחד מחבורת בניו ובני בניו של זקינו הגדול ר' חיים, ההולכים לאור שיטתו. עוד בצעירותו בעודנו נער, אב בחכמה ורך בשנים, התפאר ר' חיים עצמו בחידושי התורה ששלח אליו נכדו הבכור. עת בגר המשיך להשתעשע במכתבי תורה עם דודו הגרי"ז זצ"ל. ועל כולנה, הלימוד עם אביו הגאון ר' משה סאלאווייציק זצ"ל במשך שנים, עת ישבו יומם ולילה וליבנו רוב מנין ורוב בנין מן הסוגיות החמורות שבש"ס. קשר מופלא זה של אב ובן הקשורים יחדיו בלב ונפש, אשר החל בעיירתם חסלאוויטש שברוסיה הלבנה ונמשך עד יום פטירתו של ר' משה בניו יורק, הצמיח גדול בתורה, ברא כרעא דאבוה המחדש ומפלפל כעושה בתוך שלו על פי דרכי אבותיו.

ברם, אם נולד בליטא, נפטר באמריקה; אם פתח בחסלאוויטש, סיים בבוסטון; ואם מגזע בריסק יצא חוטר, אזי ברשות עצמו עמד, יחיד ומיוחד מכל מה שהיה לפניו. חוט משולש זוהר השוזר את העבר וההווה, הישן והחדש; את ברלין עם בריסק, את בוסטון עם וולאז'ין. יצירה מיוחדת כזו היה זקיני.

ב

דמות רב גונית היה זקיני. איש אשכולות אשר ידיו רב לו בהלכה ובאגדה, בלימוד ובמחשבה, בנגלה ובנסתר. ברם, בבואנו לשרטט את דמות דיוקנו ועולמו הרוחני, שומה עלינו להורות באצבע על עולם הלמדנות וההלכה כראש וראשון. אם תכונה אחת היתה מוטבעת בשורש נשמתו, אם חוויה אחת היתה קמאית אצל הרב, הרי זה עולמה של תורה לשמה. אם לצמד מלים בלבד נזקק, הריהם: "איש ההלכה". את עצמו ראה כמורה, כמלמד וכרב המוקף תלמידים כחלק מקהילת המסורה. לא פילוסוף או הוגה דעות, לא מנהיג ציבורי או מחבר ספרים היו דימויו העצמי, על אף שהתקיימו בו כל הדברים האלו, אלא מורה ורב המוסר תורה בפני תלמידיו. כשרצה לברך את התלמידים קודם הרגל היה מאחלם: "שתזכו לחוות את קדושת היום בלימוד הלכות היום". העיסוק בתורה שבעל פה הוא שסעד ותמך אותו בימים הקשים שעברו עליו בעקבות מחלת אשתו ובו מצא מקצת מנוח לנפשו השותתת. אותה אנרגיה עצומה שהפנה אז להרבצת תורה היא שגננתו והצלתו ועליה ניתן לומר "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי". כשלאחר ניתוח שעבר בשנת תשמ"ב נפרצו לשעה קלה שערי שפתיו והטפחיים מפנימיותו ששמר עליהם בקנאות כה רבה יצאו לרגע קט החוצה, הרי שהחל לתרץ רמבמי"ם בזה אחר זה! בקיצור, ממידותיו של איש ההלכה, שאותו כה היטיב לשרטט במסתו הגדולה, נטבעו בו בעומק נשמתו.

נפתח נא, אם כן, בתיאור מפעלו הלמדני. כאמור לעיל, למדנותו עומדת בסימן החוט המשולש, בעלת זיקה הדוקה לדרך הלמדנות הבריסקאית מבית מדרשו של ר' חיים ובניו. ביד אומן המשיך בשיטה הזאת, המוכרת היטב לכל תופשי התורה, בניתוח, ליבון ובירור ענייני הש"ס. עדי חתימה - עדי מסירה, יאוש, כדי סמדר, בוסר, הבאת שליש, תגלחת מצורע, קלוטה כמי שהונחה ועוד רבים הועברו תחת שבט הביקורת הלמדנית והוארו באור יקרות. מזרעים ועד טהרות למד, לימד וביאר באר היטב.

לאמיתו של דבר, לא היה יחיד בכך. דרכו של ר' חיים, אשר אף היא שילבה יסודות הקיימים מדורי דורות בעולם ההלכה עם העוצמה הטמונה בכלים החדשים של ניתוח וביקורתיות שיטתיים, הלכה וכבשה לעצמה את המקום המרכזי בעולם התורה הליטאי. למרות שרוב ימיו לא תפס ר' חיים ישיבה ולא ריכז סביבו אלא קומץ תלמידים בלבד, קנתה שיטתו שביתה בלבות הלומדים. אם בתחילת הדרך נתקלו תלמידיו בהתנגדות מצד זקני הרבנים, הרי שכעבור דור הוא המולך בכל ארץ ליטא. כל הבקי בחיבוריהם של בני דור "ראשי הישיבות" מכיר היטב את ההשפעה הבריסקאית.

ואכן, כן. במידה ידועה היה הרב שותף למפעל שאף רבים אחרים השתתפו בו. [חלק מחידושי התורה שרשם במגילות סתריו בצעירותו ואשר גנזם כיאה לבריסקאי מבטן ומלידה, הוקדם בפרסומם על ידי רבנים אחרים אשר אף הם הגיעו לחידושים דומים]. ובכל זאת, אף בכך היה משכמו ומעלה. להבהרת הענין ולהבנת גדלותו עלינו להתעכב קמעה על שיטתו של רבינו הגדול ר' חיים מבריסק והחידוש שבה.

כמה וכמה פנים לדרך לימודו של ר' חיים ואין הכוונה לתת כאן ניתוח מקיף וממצה. אך אם נמקד אותה בנקודה אחת, הרי שלב ליבה המתודי של השיטה הוא בהסטת הענין הלמדני מחיטוט בטעמי הדינים לביטוים בפועל. לא טעמים כמוסים או טעמא דקרא מהווים את נקודת המוצא לדיון אלא התופעה ההלכתית כפי שהיא. עניינו של הלומד בפרי ולא בשורש. בכך סילק את הלימוד מסברות פורחות באויר ביחס לדברים מכוסים ואת הלמדן מנע מספקולציה שאינה נתונה לביקורת התופעות. בכך הועמד הלימוד על קרקע בטוחה והבקרה הוכנסה למרכז שדה הלימוד. הסברא הטהורה הוכפפה ונדרשה לתת דין וחשבון בפני הביטוי ההלכתי בפועל. אין להסכים לעיקרון שאינו צומח באופן ישיר ואורגאני מתוך פרטי הדינים בסוגיא וברמב"ם ואינו ניתן לבחינה על פיהם. אם מצאת מחלוקת בראשונים עליך להסבירה, ואם חקרת חקירה עליך למצוא לה נפקא מינה. אין תופעה ללא הסבר ואין הסבר ללא תופעה.

דבר זה מקביל, כמובן, למהפיכה המדעית של ראשית העת החדשה. כשם, כן כאן, הוסט הענין מה"למה" ל"מה", מהסיבה התכליתית לסיבה הפועלת, מהמסובב למסובב. וכשם שהביקורת המדעית הביאה לידי תוצאות מעשיות מפליגות, כך אירע גם בשדה הלימוד. המהפיכה הבריסקאית היא היא המהפיכה הקופרניקאית של עולם ההלכה.

העמדתו של הרמב"ם במרכז הזירה קשורה קשר הדוק לתהליך זה. כל עוד התמקד הלימוד בטעמי הסוגיא, הרי נוצר נתק בין ספרי המפרשים שעל הדף לבין משנה תורה שביסודו הינו ספר הלכה למעשה. ממילא, אם פרשן אתה כלך אצל פרשני הסוגיא, ואם פוסק הינך כלך לספרות ההלכה. איש איש בתחומו יילך. [כמובן שהדברים נאמרים מבחינת הדגש ועל דרך הרוב ולא באופן מוחלט]. אך ברגע שמוקד הסוגיא מבחינה פרשנית פותח בבחינת ביטוייו המעשיים בתוך הסוגיא הרי שיש לבדוק באופן שיטתי בכל שמועה ושמועה את המסקנה המעשית העולה מתוכה. לכך, ספר כיד החזקה הוא אידיאלי מפני היותו משנה תורה להלכה הצומחת מתוך הסוגיא. להבהרת הענין, ברצוני להדגיש שאין המדובר בלימוד הלכה למעשה בבחינת לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא במובנו המקובל של הביטוי אלא במפעל פרשני טהור. אין עניינו של ר' חיים הלמדן בהתנהגות האדם אלא בהבנת המושג, ואף זה בדומה להסבר המדעי הגוזר חוקים ומושגים מופשטים מתוך התופעה, כפי שהדגיש הרב בכמה מכתביו; ברם, את מוקד הבנת המושג ופירוש השמועה יש לחפש בדרכי הביטוי המעשי שהסוגיא מכתיבה. לכן ישימה השיטה באותה מידה בקדשים וטהרות כבמועד ונשים. זהו, אליבא דשיטה זו, עומק משמעותה של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא", זאת אומרת לפרש את הסוגיא על סמך ביטויה בדרך ההלכה, בין אם נפסק כך ובין אם לאו.

זהו חידוש הדבר שבשיטת ר' חיים וממנו עוצמתה. ברם, יש בה גם מן הסכנה. מחד, אם מתרכזים ב"מה" ולא ב"למה", הרי נשארים נאמנים לעובדות ולא מפליגים מעבר להן. מאידך, אם מתרכזים בלוגיקה ההלכתית הצרופה הקיימת בפרטי הדינים, מבלי לבחון את סבירותן של המסקנות לאור טעם הענין ומהותו, אף זה מן החסרון. גם ה"מה" חייב לעמוד בביקורת ה"למה". לא ייתכן להעמיד שתי אפשרויות כשוות בחקירה של דין או הלכה אם אין מאחוריהם הגיון מסוים, אף אם פועלים הם כשני צדדים של חקירה. אין די בכך שיש בכוחה של חקירה להסביר מחלוקת זו או אחרת; עליה גם להיות הגיונית. את מערכת היחסים בין שני גורמים אלו יש לראות כמערכת גומלין בה כל אחד משני המרכיבים משגיח ומבקר את הגורם שכנגדו. כאן, בנקודה זו, נפתח הפתח לבעיתיות שבשיטה הבריסקאית. מפאת היותה מדגישה גורם אחד הדגשה מרובה קיים חשש שיופר האיזון, וכל חקירה שיש בה שני צדדים שסופם נפקא מינה תתקבל ללא שום בדיקה נוספת.

נקודת מפגש זו של שני קטבי הלימוד מאפשרת לנו, כמדומני, לעמוד על האיכות, השלובה כשרון שכלי רב, האופיינית לתורת זקיני. אכן רבים רבים הלכו לאור תורתו המאירה של ר' חיים ואף הגיעו לידי הישגים רבים וגדולים. אך אף טובי תלמידיו אינם נמלטים, לפעמים, מליפול למלכודת החקירה הלא סבירה או מניסוח קיצוני האפשרי מבחינת ההגיון האפריורי אך מנוגד לכל חשיבה הלכתית פשוטה. לעומתם, אלו שלא הסתפקו בהסבר התופעה פרשו לגמרי לשיטות אחרות תוך כדי זניחת בקרתה של התופעה ההלכתית. מורי זקיני נהג לא כדברי זה ולא כדברי זה. ביסוד הדברים נשאר נאמן לשיטה וצמוד למקרה ההלכתי. לא העז להפליג למחוזות לא מבוקרים. ברם, גם את ממצאי העיון בביטוי ההלכתי העביר תחת שבט הסברה הפשוטה. כשאחד התלמידים הזכיר פעם חקירה ידועה ומתבקשת בהלכות תפילה הגיב: "איני יודע איזה משמעות יש לצד הב' ומה מובנו". זכורני היטב ביטוי מוחשי למתח זה מיומי הראשון בשעורו. למדנו באותה שנה ענייני גזילה בפרק הגוזל עצים. את השיעור הראשון פתח בהכרזה הבאה: "יש חקירה ידועה ביחס לחובת השבת גזילה; אינני אוהב אותה כי לדעתי אין כאן כלל מקום לומר כאחד הצדדים, אך מה אעשה וברי הדבר ששני צידי חקירה זו מיוצגים במחלוקת ראשונים" [בעה"מ ורמב"ן, סנהדרין ע"ב.]. על הסברה לומר את דברה, אולם אם הראיות שבסוגיא ובראשונים מכריעות אחרת, יש לקבלן.

לאמיתו של דבר, יסוד הענין הוא בכך שהשיטה הבריסקאית לא היתה אצל הרב משום טכניקה לימודית שרכש או מיתודה למדנית שקבל מרבותיו; זו פשוט היתה דרך חשיבתו. דפוסי חשיבתו יצוקים היו בהבנה וניתוח אנליטיים. מאליו ראה את ענייני הסוגיא כפי שביארם. קלוטה כמי שהובנה דמי. לא היה בלימודו משום יישום טכניקה או שימוש בכלים נרכשים אשר פעמים ייזכרו ופעמים יישכחו, פעמים יירצו ופעמים יידחו, וגם לא היה בחקירותיו וראיותיו משום הברקה או אינטואיציה פתאומית אשר כבואן כך צאתן. למדנותו התאפיינה והצטיינה בחשיבה שיטתית מופנמת; חשיבה וניתוח, לימוד והבנה בריסקאית כרוכים היו יחדיו בכריכה אחת. מה שראו עיניו ושמעו אזניו, בצורת חשיבה זו הם ראו ושמעו.

ממילא, לא הבחין זקיני בלימודו וגישתו בין דבר קטן לדבר גדול, בין דין פרוטה לדין מאה. את כל מה שלמד העביר תחת שבט ביקורתו הלמדנית, סוגיות גדולות ורחבות היקף כקטנות ומצומצות יותר. לא הבחין בין דין לדין ובין סוגיא לסוגיא; לכולם משפט הלמדנות. שעבודא דאורייתא כעניית אמן בקדיש, לשמה בקדשים כאמירת ויכולו או י"ב שורות בגט. דאורייתא כדרבנן, דין כמנהג.

בהקשר זה, מן הראוי לציין שאת מצודתו הלמדנית פרש על כל תחומי התורה. אין כוונתי לקבוע בזה שעסק הרבה במקורות הלכתיים נדחים יחסית דוגמת הירושלמי או הספרי ואינני בא בזאת לציין זכרון מופלג, אלא לומר שאף מקורות הנחשבים כלא הלכתיים העביר תחת שבט למדנותו. כך דלה פנינים מסידור התפילה, מן הפיוטים, הקינות ודומיהם ושיבצם במערכותיו הלמדניות. עדיין רענן בזכרוני שיעור של מלאכת מחשבת שהקדיש למבנה תפילת מוסף ברגלים תוך כדי שילוב הסוגיות עם הסידור, ספר המצוות ופרשיות התורה. את שיעור הזכרון שהעביר (ואשר פורסם בספר) בעניין מחיקת השם סיים בחילוק יסודי של שני דינים ביחס לשם י-ה, המבוסס בחלקו על דיוק בתרגום אונקלוס. בעינו החדה, הפקוחה על כל מה שראה, עשה כן פעם אחר פעם.

שיטתיות זו, הרואה הכל - קטן כגדול, סוגיות הש"ס כמקורות אחרים - בעיניים למדניות, היא שנתנה ללימודו את עוצמתה. משום כך היה שכלו מבהיל את העולם. מלבד עצם הכשרון השכלי והיצירתי שניתן לו במתת שמים ממעל, היתה שיטתיות יסודית במעשה לימודו. לא הברקות מזדמנות או חריפות פתאומית אלא צלילות שיטתית. מימיו נאמנים, צלילותם מובטחת.

אולם, לא רק שיטתיות וביקורתיות נאמרו כאן. נלוו להם כוחות חידוש ויצירה גדולים. לא רק מים צלולים אלא מים חיים הפורצים בעוז ממעמקי הסוגיא; תורת חיים הזורמת והולכת בנתיבות חדשות כפי שתדריכנה יוצרה ומחוללה. את אשר כתב: "איש ההלכה קיבל את התורה מסיני לא בתור מקבל פשוט אלא בתור יוצר עולמות"[2] - זכה לקיים בנפשו, ואת אשר הוסיף שם, ש"כוח החידוש הוא יסוד המסורה והקבלה" ניתן לראות כמגדיר את תורתו; תורה המחדשת ויוצרת יחד עם היותה המשך המסורת והקבלה.

ואמנם, אם בזהירות של הבקרה ההדדית בין סיבה למסובב ובין תופעה לשרשה ובשיטתיות האנליטית המאפיינת את לימודו מודגש מיקומו בהמשכת דרך אבותיו, הרי שאת החוט השלישי, הנוסף לחבל הכסף הקיים כחדש וייחודי, יש לראות בפריצה מעולם בו גורם וביטוי, סיבה ותופעה עומדים זה מול זה לעולם בו הינם אחוזים זה בזה כלהבה בשלהבת. בעולם זה, המשלב הלכה, טעמה וביטויה במכלול אחד, שילב בין כוחותיו הבריסקאיים לבין כוחותיו המחשבתיים. ככל שביסוד התחום הזיקה בין הלכה ואגדה הדוקה יותר, כן עשה בו כבתוך שלו. כך פרץ קדימה והניח יסודות חדשים בהלכות ברכות ואבילות, קריאת התורה וגירות, תפילה ומועדות, קידוש החודש ועוד רבים. פנים חדשות באו לכאן. כבר בספרו המשותף עם אביו, אשר נכתב בצעירותו, ניכרת מגמה זו היטב בכמה מקטעי הפתיחה (כגון אלה אודות מסע המחנות, אורים ותומים וכיו"ב), והיא הגיעה לידי פריחה מלאה לאחר מכן בשעורים שהרצה דבר יום ביומו בעוסקו בעניינים אלו ומצאה את ביטויה המובהק בשיעורי היאהרצייט שהעביר לזכר אביו. כל המעיין בשני כרכי ספרו "שעורים לזכר אבא מארי" שיצאו לאור על פי שיעורים אלו, רואה בעליל כמה התייחד בענין זה, הן מקודמיו בבית הלוי, והן מעמיתיו.

עם זאת, חשוב לחזור ולהדגיש שלא היה בפיתוח זה משום עזיבת השיטה הבסיסית, לא מבחינת הדימוי העצמי, וגם לא לגופו של ענין. תוספת וחידוש יש כאן, עזיבה ונטישה אין כאן; עדיין כפופים לכללי היסוד. זהו, כאמור, סודו של החוט המשולש.

ג

בעוד למדנותו היתה בבחינת חוט לבן הזוהר במלא תפארתו בחבל הדורות, הרי שהתקיים באישיותו ומפעלו של הרב גם פתיל תכלת; פתיל של תכלת הדומה לים, ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו'. התבוננות בחיי העוה"ז המביאים לידי היישרת מבט כלפי הנצח. גדלותם ורוממותם של חיים אנושיים מלאי משמעות יצירתית תוך כדי צניעות וענוה יתירה. דו שיח חרישי בין האדם לבין קונו ובין כנסת ישראל לדודה. על כל אלה כתב ואת כל אלה חי. אשרי אדם שככה לו !

פתיל התכלת של העיסוק המחשבתי וההגות הפילוסופית הכרוך על חוט הלבן הלמדני יצרו הן אישיות מופלאה והן הגות ייחודית. אפרש את שיחתי. בבואנו במסגרת המספד לדון בהגותו, אין עניינינו לדון בתכנים ובמשמעויות ספציפיים, אשר מקומם יכירם בהזדמנות אחרת, אלא בעצם הגישה ובמטרותיה. ובכן, יש לראות בשילוב שבין עולם ההלכה והמחשבה, העולם הכללי והיהודי, הן מבחינת מקורות היניקה והן מבחינת נושאי הדיון ותוכן ההגות, את הבריח התיכון של משנת הרב. היא הנותנת לה את עוצמתה והיא המיחדתה לעומת אחרים. היות אדם מראשי המדברים בהלכה ובמחשבה הינו ענין הראוי לציון בפני עצמו במסגרת הערכת פועלו. לאו מילתא זוטרתא היא. בל נשכח שבמקרה דידן מדובר אף בשליטה במכמניה של הפילוסופיה הכללית. הרוצה לתהות על עומק קנקנו של הרב אל ימנע מלהטריח עצמו לספרו האנגלי "The Halakhic Mind" ולעיסוקו בתורתה של חסידות חב"ד, שכלל אף העברת שיעורים ב"ליקוטי תורה".

ברם, אין כאן רק ההזדמן יחדיו בתוככי נשמת אדם גדול גדלות מחשבתית והלכתית, אלא יש כאן צירופם יחדיו תוך כדי הרכבה והפריה הדדיים. הרב אינו תלמיד חכם החסר מודעות לבעיות העולם הכללי ואיננו פילוסוף השומר תורה ומצוות. שולט הוא בשני העולמות ואת שניהם מאיר באור תורתו. לא ניתן כלל להעלות על הדעת פיצול מלאכותי בין הרב שבו לפילוסוף שבו; שניהם כאחד קיימים. למעשיו ולבטיו של היהודי המאמין החי את חייו בתוככי העולם יש בחכמת העמים בכדי לסייע, ללבן ולעזור, אם נעשה בו שמוש הגון, ויש בכוחה של התורה לתת מענה לבעיותיה הפנימיות של הפילוסופיה.

"איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים. תורה שלמה של הלכות ודינים מורה לו את הדרך המוליכה אל ההוויה"[3]. מלבד עיסוקו של איש ההלכה בבעיות יהודיות מקוריות ובבעיות דתיות כלליות, נזקק הוא גם לשאלות אודות ההכרה, מעמדם של חוקי הטבע, תכונות העצם ושאר לבטיו של איש הדעת. המענה לשאלות כלליות אלה נמצא בתורה שניתנה מסיני. לא רק חוקים ומשפטים צדיקים לעם נבחר אלא באור ההוויה לכלל האדם. "הדרך המובילה אל ההוויה". באמתחתו, אמתחת התורה והמצווה, יש מזור אף לשאלות אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות. אין כאן ניצול החכמה למטרות התורה בלבד, דוגמת מפעלם של חכמי ישראל בימי הביניים, אלא טיפול משולב המאיר את שני התחומים. חכמה בגוים - האמן, תורה בגוים - אל תאמן, אך החכמה מאין תימצא ואין בכוחה להושיע אף את עצמה ללא סיועה של תורה מסיני. לנקודה זו נדרש הרב בסיום ספרו The Halakhic Mind, וכך כתב שם[4]:

To this end there is only a single source from which a Jewish philosophical Weltanschauung could emerge; the objective order - the Halakhah... Problems of freedom, causality, God-man relationship, creation, and nihility would be illuminated by Halakhic principles. A new light could be shed on our apprehension of reality. Out of the sources of Halakhah, a new world view awaits formulation.

(ההדגשות הינן שלי. מ. ל.). אמנם, כיוון זה כלפי הפילוסופיה הכללית נוסה גם על ידי כמה הוגים יהודיים אחרים בראשית המאה עשרים (עיין מ. שוורץ, הגות יהודית נוכח התרבות הכללית, עמ' 11-9), אך אלה לא היו מיושבי בית המדרש, ואילו יושבי בית המדרש, אף אם הכירו את החכמה הכללית, לא ראו בתלמודם משום מתן מענה לחכמה בתחומה.

זהו פן אחד במפעל ההגותי אותו ניתן לכנות מוולוז'ין עד ברלין. ישנו, כמובן, פן נוסף והוא הפן הדתי הטהור. לא רק בעיות מטאפיזיות אונטולוגיות טורדות את מנוחתו. ראש וראשון לעניינו הינם בעיותיו הקיומיות של האדם הדתי. לאמיתו של דבר, אף אם יש בכוח תורתו לתרום לפילוסופיה, הרי שעניינו בשאלת מעמד ההכרה ודומיה הוא מפאת משמעותם לחוויה הדתית. איש ההלכה, ובקשתם משם ואיש האמונה הבודדThe Lonely Man of Faith) ), כולם הינם מסות הזועקות את זעקת המשמעות הקיומית של האדם המאמין הניצב לפני ה' בבדידותו, גדלותו, קטנותו ומבוכתו. לא רק הענקת מעמד אונטולוגי להכרה הדתית כב - The Halakhic Mind אלא הענקת חוויה ומשמעות קיומית לאמונה. וכך כתב באיש האמונה הבודד[5]: "החולשה בכל ההוכחות הרציונליות למציאות האלוקים, המצויות בשפע בתולדות הפילוסופיה, היא בכך שהן בדיוק מה שהפילוסופים התכוונו בהן: הוכחות הגיוניות מופשטות המנותקות מחוויות החיים היסודיות, אשר בהן נעוצות ההוכחות הללו. למשל, החוויה הקוסמית הוחלפה בהוכחה הקוסמולוגית, החוויה האונטית הוחלפה בהוכחה האונטולוגית וכו'... המונח "לידע" (יסודי התורה א', א'), שהרמב"ם משתמש בו, חורג מן הגבולות של ההגיון המופשט ועובר לתחום החוויה האינטימית והרגשנית שאינה יודעת גבולות". זהו, במשפט אחד, תמצית כל גישתו - הענקת מימד קיומי לאדם הצמא לדבר ה'.

סיכומו של ענין, מחשבת הרב מתאפיינת בשזירתה יחדיו את בעיותיהם ומקורות יניקתם של איש הדעת והדת עם אלו של איש ההלכה, למתן משמעות וחוויה קיומיים לחייהם הדתיים. איש ההלכה והאמונה ניזון מהישגיהם של אחיו הכלליים לליבון וחידוד ענייניו, בעוד אישי הדעת והדת מוצאים סיפוק לנפשם בגבורתם ועוז רוחם של אישי ישראל ותורתם. הרוצה לעמוד על היקף ועוצמת התופעה ידפדף לו בהערות שבשולי איש ההלכה. שוכנים שם, תחת כנפיו של הרב המקבצם, זה בצד זה, שלומי אמוני ישראל עם פרופסורים גרמניים, הרמב"ם ווויליאם ג'יימס, ר' יצחק מקארלין וי. ל. פרץ, קונטרס קרקע של המלבושי יו"ט עם ספרו של רודולף אוטו אודות הקדושה ועוד. ובל יחשוב החושב שהיה זה ענין לכתיבה הגותית המנותקת מנימי הנשמה; אינו כן. כמה פעמים שוחח, המליץ, הטיף ודיבר עמי ועם אחי על חשיבותם של לימודים כלליים לאדם ולחייו הדתיים, וכמה היה חשוב לו להעביר לנו מסר זה של סב לנכדיו.

עוד היום גדול להאריך בפנים נוספות ומגוונות של יצירת הרב, כגון שימושו בקבלה וחסידות חב"ד, יכולת הפשטתו המדהימה בעניינים חמורים אלו, כושרו הריטורי המחשמל, דרשות מלאכת המחשבת שהעביר ביד אומן וכיוצא באלו. אך תקצר היריעה וקצר הכוח מלעסוק בכל אלו. תחת זאת, אמסור לקורא רושם אישי השמור עמי. בקיץ האחרון שזכיתי ללמוד עם סבא, למדנו יחד רמב"ן על התורה לספר במדבר. היתה זו חוויה כבירה. עקבנו והתחקינו, בידו הבטוחה של זקיני, אחר כל פיתוליו ומהלכיו של רבינו הרמב"ן. אם היה זה דיון הלכתי בטומאת מת או יין נסך, התמודדנו עימה. כששאלה פרשנית או לשונית טהורה עמדה על הפרק, היו את הכלים לבחון אותה. במידה והרמב"ן נטע אהלו בענין מחשבתי, אף אנו תקענו שם יתד. וכאשר עלה הפירוש על דרך האמת, הפשיט, הסביר וביאר זאת סבא. לא אשכח איך בן רגע נהפכו רמיזותיו העלומות של הרמב"ן לשפה ברורה, והקטע החתום התחוור כשמלה. חשתי אז בבטחה שהרמב"ן ידע, כביכול, שכעבור שבע מאות שנה יהיה מחכמי ישראל אדם המסוגל להבינו ולהשתעשע עמו במלא המכלול של פירושו, ואליו, ולחכמים שכמותו בדורות הקודמים, כיוון את דבריו. במשך כל זמן הלימוד קלטו אזני דו-שיח חרישי של אהבה מסותרת המקפץ מעל מאות השנים. משתתפי ירחי הכלה שהיה מעביר בקיץ, ושומעי לקחו בשיעורים ובמסגרות דומות, יודעים לבטח על מה הנני שח. בהקשר זה אין לי אלא להליץ: נח נפשיה דמו"ז ואנן רמב"ן עה"ת לא גמרינן!

ד

זקיני קיפל בתוכו תקופות ועולמות שונים. מבני דור המעבר היה. נולד בעיירה קטנה באירופה המזרחית לתוך עולם שרוב מנין ובנין שלו עדיין שמר אמונים לקדשי ישראל. עולם אליו טרם הגיעו רבים מחידושי המדע והטכנולוגיה. במרוצת השנים וטלטולי הזמן עבר דרך וילנא ווארשה היהודיות, נטע אהלו לשנים מספר בברלין ומצא לבסוף את מקום מושבו בבוסטון וניו יורק שמעבר לים. את רוב חייו חי במקומות בהם קומץ קטן של יהודי המקום נשארו נאמנים לתורה ולעבודה. בעיותיו ולבטיו של האדם המאמין בעולם של חולין, של איש הרוח בעידן הטכנולוגי, היו נושאים שנדרש להם, כאמור, בדרשותיו ובכתביו. אך כמקור השראה והדרכה לבני דורו, עצם דמותו והליכותיו מילאו תפקיד לא פחות חשוב מזו של ההגות המופשטת. מעורה היה בדרכי המדינה. את שפתה ותרבותה הכיר על בוריין. איש מודרני היה ואת העולם המודרני חי. חיים של חיי תורה ועבודה לשמה חי בתוככי העולם שמסביבו ולא תוך כדי הסתגרות או בריחה ממנו. האדם הנבוך למול הסקפטיזם והרלטאוויזם של הפילוסופיה החדשה ראה ומצא בו אדם הבטוח באמונתו אף לאחר בחינת התרבות הכללית. לדור הצעיר היתה דמותו לא רק זיקה וקשר עם עולם שחלף אלא גם דוגמא ואב טיפוס ללימוד תורה אינטנסיווי על ידי אדם השייך במקום ובזמן לחייהם בהווה. בעוד רבים אחרים מרבני הדור נתפסו בעיני הנוער כמציגים אלטרנאטיווה בין העולם הקודם לבין ההווי האמריקני, בין מה שדמה בעיניהם כעולם האתמול לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הראה הוא את הדרך לקיים את הלימוד תוך כדי חיים המעורים במקום החדש.

חלק מכוח זה היתה אמונתו הפנימית העמוקה בעניין הזה. וכך דרש בעוז ובבטחון באמצעיתם של שנות האימה: "גם אני, שזה עכשיו ראיתי את הישנה בכל דמות תבניתה ושכלולה, רואה אני את החדשה בוקעת ועולה;... ועוד תצלח הרוח על כנסת ישראל, רוכבת שמים וכובשת ארץ, ותתנבא. ומעבר לאוקינוס, דרך מבוא השמש, על יבשת חדשה, בארץ רבת החפש והדרור, יעשה ישראל חיל, יפרה וירבה ויעצם מאד מאד; בין חומות גבוהות ונשואות, בצלם של מגדלים, מרקיעי שחקים, יפלפלו בהלכות יוחסין, בדיני קדשים, טומאה וטהרה; שמה על גדות נהר הודסון יאמרו שמועות בשם רבן גמליאל וחבריו וכו'." [הדברים נאמרו "ביום שבת קדש, פ' בהעלותך, תש"ג" ופורסמו במוסף של כתב העת "הפרדס" שנה י"ז חוברת י"א. הציטוט לקוח מעמ' 19-20]. אם הדברים והמציאות נראים לנו עתה, בשנת תשנ"ד, כמובנים מאליהם, מעיד הדבר כאלף עדים על הצלחת מפעלו. באמריקה של שנות השלושים והארבעים לא היה זה דבר פשוט; אף לא כלל הרבנים בטוחים היו בביסוס התורה ב"טרייפע מדינה".

בהספדו על ידיד נפשו, ר' חיים העליר, כתב מורי זקיני על "פליטת סופריהם"; אותן דמויות, דוגמת ר' חיים, החיות בתוכנו בהווה אך שייכות לעבר. מרחיב הוא שם בתאור התופעה ובחשיבותה לשלשלת המסורה והקבלה. ראויים הם הדברים למי שכתבם, ולמי שנכתבו עליו. ברם, הנני להוסיף שאין תשועה בפליטת סופריהם ללא סופריהם, ולא יועילו לדור הצעיר דמויות העבר ללא ההנהגה הרוחנית והתורנית של רבני ההווה. אם מרביצי התורה ורועי העדה מעורים הינם בהווה ותורתם חודרת ללבבות משום כך, הרי שיש משום הוד קדומים וחן מסורת העבר באותן נשמות-קדומים המצויות בקרבנו. ואולם, ללא סופרי הדור עצמו, נמצאים שרידי הדור הקודם מחוץ לזמנם ומקומם, אובדי עצות כנגד החדש. אמור מעתה, עיקר העבודה בידי הסופרים. באישיותו של זקיני היו אף ניצוצות מן עברו בעולם אחר, אך בעיקרו של דבר, מן הסופרים היה ולא מפליטתם. אפילו בכוח הענין הפעוט של השפה יש משום המחשת הענין. הלא כמה וכמה אנשים גדולים לא הצליחו לצלוח את מחסום לשון המדינה והתמעטה אפשרות השפעתם בשל כך. לא כן הרב. רהוטה היתה השפה בפיו, למרות שלמדה בגיל מבוגר. כשהתעורר הצורך ללמד בלשון המדינה, עשה את המעבר משפת אמו ללשון לעז ללא מאמץ. כך הגיע לקהל רב, בישיבה ובבית הכנסת, בעלי בתים ובני תורה, יהודים וגוים, קהל שחסום היה בפני אחרים. זהו, אמנם, דוגמא מעשית אך שורש הענין מהותי הרבה יותר.

איש צנוע ועניו היה. הליכותיו נעדרי גינונים היו. דאגתו לבריות ומעורבתו עמם הביאוהו לשמש בתפקיד רב בית כנסת ורב בית ספר באופן מלא תוך כדי הזדהות נפשית עמוקה ביותר, מבלי למצוא מפלט בד' אמות של בית המדרש. בתוך עמו ישב ואותם אהב. כל הרוצה להכיר את סבא צריך היה לראותו בתוך קהילתו בבוסטון; לא די היה בראית פניו בישיבה בניו יורק. שם, במקום מושבו בפרברי בוסטון, רקמו הוא ובני הקהילה מערכת יחסים של חום ואהבה הדדיים. תורתו תורת חסד היתה. תחילת רבנותו בבוסטון העיר במאבק קשה - מלווה התקפות אישיות קשות והלשנות שווא לשלטונות - לשיפור תנאיהם של שוחטי העיר קשי היום וקשי השבת, שנאלצים היו אף להחשיך על התחום לצרכי פרנסתם. מזמנו הקדיש לקטן כגדול, לפשוטי עם כלשועי עולם. אם רדה בתלמידים וזרק בהם מרה, עשה זאת מתוך עומק זיקתו לתורה ודאגה ללימודם. דוגמאות אלו ואחרות הינן בבחינת סימנים לנועם הליכותיו ותורת חסד דיליה שניתן עוד להאריך בהם.

ה

ההספד, אף כעבור י"ב חודש, עניינו תיאור הנפטר ודמותו על מנת לעורר על האבידה ולחדד את תחושת החסרון וההעדר. לא הניתוח וההערכה הינם עיקר אלא הגברת המעורבות האישית, הן אצל הספדן המשמיע והן אצל ציבור השומעים. ברצוני לסיים את דברי במעבר לנימה אישית יותר. ימחל נא לי הקורא אם השכל הצלול יפנה מקומו ללב הרוגש. השכל, בכוחו לבקר את עצמו. בודק הוא אם האהבה קלקלה את השורה או שמא יצאו הדברים מחוץ למחיצתם. משתדל הוא להישאר בתחום הכלליות בו הדברים שוים לכל נפש, רחוק כקרוב. הפרדת רשויות חמורה מפריד השכל בין רשות הרבים לרשות היחיד. אל יצא איש ממקומו בעולם זה, ואל יוציא את צערו הפרטי מחוץ לאהלו. לא כן הלב; פורץ וגועש הוא. אין הוא מכיר גבולות ואין הם עומדים בפניו. שוטף הוא מעל למחיצות רשות היחיד בשצף קצף, ומכריז בראש חוצות: לבי לבי על חללי, מעי מעי על אבידתי. לא ינוח ולא ישקוט הלב עד אשר את צערו יודיע לרבים. אין הוא נמנע מלזעוק את זעקתו, למרות שיודע הוא היטב שאין כל חדש או מיוחד באבלותו. רבים שתו את כוס היגון, רבים ישתוה ואין האבל אלא דרכו של עולם. אלה החשבונות מילידי השכל המה; לב יודע מרת נפשו ואותה יזעק. עירוב והוצאה כתובים כאן. עירוב של טירוף הדעת ובלבול הרגשות, הוצאה של בכי וצעקה כפי התגברות פרץ הרגשות.

מורי ורבותי, עד עתה הרצה השכל את משנתו; עתה יאמר הלב את דברו. לאורך כל ההספד קראתיו זקיני אך לא כך הכרתיו; כיניתיו הרב אך לא כך ידעתיו. עבורי הוא היה זיידע. יפה הוא התואר זקיני, מכובד הוא התואר מרן או הרב. ברם, כמה מדלות הרגש יש בשניהם לעומת המלה הפשוטה סבא או זיידע. שום תואר כבוד לא ישווה למלים פשוטות ועצומות אלה. יודע ומכבד, מוקיר ומרגיש אני את האבלות המרה שהפגינו תלמידיו ממעמקי לבבם הדואב ואת תחושת האבידה שהיתה בציבור הרחב. אך מה אעשה ומתעקש הוא הלב לקלקל את השורה ולזעוק: אבד לי סבא! לא רק רב וגדול אלא גם שב וישיש. עימנו היה, ואיננו.

ודאי, למדתי עמו; את שיעוריו שמעתי ותורותיו האזנתי. ברם, לא רק למדנו יחדיו אלא חווינו יחד. לא רק לאסוקי שמעתתא אליבא דאמת אלא גם כאב ושמחה משותפים. בדרכו המיוחדת, לפי נטיות נפשו, ידע לבטא תחושות אהבה ודאגה עזים של סב לנכדיו. מרגלא בפומיה היתה שיטת הרשב"ם(ב"ב קכ"ח.), שאבות ובני בנים פסולים לעדות עד אלף דורות מפני הקירבה המיוחדת שביניהם. בזמן מלחמת לבנון, עת שירתתי במחנה ישראל, יצר קשר עם אחד מראשי השלטון, מוקיר רבנן שמכבד היה דעת תלמידי חכמים, ובקש שדעתו תישמע; לא כרב או מנהיג אלא כסבא. כיוסף בשעתו, אף הוא זכה לראות בני שלושים נולדים על ברכיו. כשנולד נינו הבכור צירף את תמונתו הצבעונית המחייכת לשורת תמונת אבותיו הרבנים חמורי הסבר שקישטו את חדרו. שם, בקירות החדר, פגש העבר את העתיד ונכד העבר, גדול ההווה הפך לסב הגאה בעתיד.

כאן הגיעה עת הנכד הסופד לכלות את דבריו. פתח בתיאור הנפטר הגדול כנכד לאבותיו וסיים בהיותו סב לנכדיו. בין בתרי קצוות אלו למד ולימד הרב, קיים ועשה. מורה היה לאלפים בהלכה, רב היה לריבואות באגדה. טעמו וראו כי טוב. יותר ממה שכתוב כאן מצוי היה בו. עתים הסתיר פניו מעימנו והתעטף בפנימיות נפשו; עתים גילה לנו פנים שוחקות. ילמד סתום מן המפורש. על סודותיו רמז, אך אותם לא גילה.

נשבה הארון ונלקח מאתנו. נסע למקומו בעולם שכולו טוב. לנו השאיר אחריו ברכה את אש התמיד - האש הגדולה של תורת מורנו יוסף דב הלוי. אש תמיד היוקדת על המזבח, יומם ולילה לא תכבה. אש גדולה המאירה את מחשכי הזמן, משואה בראש הר גולת המערב. מצטרפת היא לשאר משואות חכמי ישראל הדולקות בעוז בהררי קדם, מהר ה' ועד סוף הגולה. לאורה ניסע ונלך, ממנה ניקח ועליה נשמור. שמירה שיש עמה שעשוע ועיסוק, שמירה של פלפול והבנה, פיתוח והרחבה, שמירה של ויכוח והשגה. כללו של דבר, זכירה ושמירה שתהא תורה חיה ותוססת, שמחה כיום נתינתה בידי יוצרה הגדול, חוט משולש שלא במהרה יינתק. דבריו הן הן זכרונו, במיתתו קרוי חי. מתפעלים אנו על מה שהיה בינינו, בוכים אנו מרורות על רתוק חבל הכסף ורצוץ גולת הזהב, ומתפללים אנו שלא תמוש התורה מפי זרעו וזרע זרעו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד עולם.

 

---