דילוג לתוכן העיקרי

על המתירנות וספיחיה

ניגוד קוטבי יש בין היהדות למתירנות, ועל כך אין צורך לערוך סימפוזיונים. את הבעיה שאני מבקש לעסוק בה, אני מנסח כך: "כלום יש מגע כלשהוא, מבחינה רעיונית, בין היסודות הרעיוניים של המתירנות ובין היהדות". בדברי לא אוכל להתייחס לתרבות המערב ולמוסר המערב. פשוט אין לי ידיעות בהן. אני מכיר את תרבות המערב רק במידה שאני בא במגע איתה על ידי מיני כלים שוליים, במגע יומיומי עם כל מיני דברים שמגיעים אלי. אני חייב לומר גם את האמת, שלא קראתי על מתירנות, אני רק מכיר אותה כמו שהיא משתקפת ליהודי שמדי פעם בפעם פותח עיתון, או מטייל בחוצות ירושלים ונפגש עם טיפוסים שונים, המעידים על עצמם, שהם דוגלים בדגל המתירנות. וכן, אני מבין שכל זרם שמצליח להשתלט על בני אדם וכובש לבבות, הרי זה בא לו מכוח הקסם המוסרי שיש בו. אם אני מחפש את הקסם שיש במתירנות, שהודות לאותו קסם, נדמה לי, עלה בידה לרכוש לבבות, אז אני שואל את עצמי: כלום יש קשר ביסוד הרעיוני, בטרם שהסתלף, בין מתירנות לבין היהדות?

אנסח את דברי בצורה רבנית בעזרת הפסוק שחז"ל דורשים אותו, אולי כך יובנו הדברים יותר. הגמרא אומרת:

אמר רבי יוסי בר חנינא, מאי דכתיב: 'והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לא-להינו והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי' (זכריה ט, ז). 'והסירותי דמיו מפיו' - זה בית במיא שלהן, 'ושיקוציו מבין שיניו' - זה בית גליא שלהן (ראשי עבודה זרה הם - רש"י). 'ונשאר גם הוא לא-להינו' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' - אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. (מגילה ו, ע"א)

אחרי שהקב"ה מבטיח 'והסירותי דמיו מפיו' אז הם ישמשו מקומות, שבהם ילמדו תורה. הגמרא מדברת על בית מדרש מבחינה פיסית. הרב קוק זצ"ל מדבר גם על בתי מדרש של גויים, על אסכולות של גויים. יש זרמים רוחניים אצל גויים, אשר היום פיהם מלא דם ושיקוצים, אולם כאשר הדם יוסר 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו', יוכלו אף הם להיכנס לתוך היהדות. בזאת אני רוצה להתייחס למתירנות ולבדוק, אם נסיר את דמיו מפיו ואת שיקוציו מבין שיניו, כלום נוכל למצוא איזה קשר בינה לבין היהדות, והאם בכלל עדיין יישאר שם משהו שיוכל לשמש את היהדות?

אני, כפי הבנתי, ואני שוב חוזר ומדגיש, שלא קראתי, אינני יודע את מרקוזה ואיני יודע אם הוא נביא של המתירנות. אולם כפי שנראה לי אני רואה כאן שני רעיונות שעשויים להיות יסוד מוסרי של המתירנות. הרעיון האחד הוא שחרור אדם מכל כבלים חברתיים. חירות - כפירה בכוחה של החברה להטיל מרות על בני אדם. החברה מטילה מרות על בני אדם בדרכים שונות. הדרך המקובלת היא באמצעות החוק על ידי בית המחוקקים, הרשויות המבצעות והמשטרה. אולם למעשה יש חוקים בלתי כתובים, שתוקפם הרבה יותר חזק מן החוקים הכתובים. יש לחץ חברתי. החברה מתוך מוסכמות חברתיות לוחצת על היחיד, מעמידה דרישות בפני בני האדם ומטילה עליו הגבלות. החברה מנצלת חולשה מסויימת באדם, אשר נקראת "בושה". בשל בושה זו מגביל האדם את עצמו אבל הגבלה זו באה מתוך לחץ חברתי. באה המתירנות ואומרת: אין מקום לבושה. אדם צריך להיות משוחרר. למעשה משועבד האדם, הוא עבד לחברה, לכל מיני מוסכמות חברתיות, הוא מתבייש. ואת העובדה הזאת, את החולשה הזאת, שהוא מתבייש הם מנצלים. משום כך הוא מוגבל, הוא עבד. יש לשחרר אותו. רעיון החירות הוא רעיון כובש לבבות ויכול להדליק לבבות. הדבר השני הוא קדושת המתירנות - אם מותר להשתמש בביטוי "קדושה" ביחס למתירנות. כלומר, כל מה שטבעי הוא טוב ויפה ונכון. זה הקריטריון היחיד.

והנה, באשר לנקודה הראשונה שהעליתי אומרת היהדות:

"כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) - עבדי הם ולא עבדים לעבדים. (בבא מציעא י, ע"א)

כלום פירושו של דבר הוא, שהיהדות אומרת כי אין בני אדם יכולים להטיל מרות איש על רעהו ומכאן שאנחנו נוכל ללכת יד ביד עם רעיון המתירנות?! אכן באמת אין איסורים. שום בן אדם אינו יכול להטיל איסורים על רעהו. חברה אף היא אינה יכולה להטיל איסורים. יש רק מקור אחד של איסור - זה המקור הא-לוהי. מעבר לזה אין. במקום שאין אמונה המסקנה היא מתירנות אך במקום שיש אמונה - יש צורך לקבל עול מלכות שמים.

האם מביאים הרעיונות האלה את האנושות לכך שתכיר כי עליה לקבל עול מלכות שמים, משום ששום כבלים אחרים אינם קיימים בעולם? או שמא מתנגדת היהדות לעצם התפיסה הזאת? דומה שהיהדות כולה מכרזת ואומרת, כי החברה האנושית יכולה להטיל מרות על בני אדם. אין התורה נבנית על חורבנה של החברה האנושית. "אלמלא תורה" - אומרת הגמרא - "היינו לומדים צניעות מחתול, עריות מיונה, גזל מנמלה" - היינו מגיעים לאיסורים, גם ללא התורה. על עמון ומואב נאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". מה רעה עשו? אני לא מצאתי בין שבע מצוות בני נח מצווה זו, שצריכים לקדם בלחם ובמים. אין שום צו א-לוהי אבל זו הרגשה טבעית של בני אדם, וזה מחייב. ועם שאינו מקבל עליו את החובה הזאת - נדון לדראון עולם.

חז"ל מדגישים שיש משהו הקודם ליראת שמים וליראת החטא - זו הבושה. הגמרא אומרת:

לא חרבה ירושלים, אלא משום שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו, טו): "הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנפלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה". (שבת קיט, ע"ב)

עוד אומרת הגמרא:

תניא: "בעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו בושה. 'לבלתי תחטאו' - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. (נדרים כ, ע"א)

היסוד המחייב את האדם לקבל מוסכמות חברתיות, להטיל עליו הגבלות, הוא הבושה. "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח:) - אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו. והוא הדבר אשר נגדו נלחמת המתירנות, ואשר עליו הכריזה מלחמה. התורה מכירה שיש באדם צלם א-לוהי ומה שאדם מחייב ומה שחברה דורשת, יש בהם מן המחייב. מבחינה זאת אנו אומרים: הכל במתירנות שיקוץ ודם. "לא ידבק בך מאומה מן החרם" - אין לנו שום שפה משותפת עם המתירנות.

ובאשר לרעיון השני, האומר שכל מה שהוא טבעי הוא מותר, נביא דברי חז"ל מפי המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב'): שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם?" שהיה טורנוסרופוס סבור כי מעשי האדם פחותים ממעשי הטבע, באשר הטבע פועל א-לוהי. השיב לו רבי עקיבא "של בשר ודם!". מתפתח ביניהם ויכוח ולבסוף מקשה טורנוסרופוס ממצות מילה: "מדוע אתם מולין?" ואמר לו: "הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני והקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם הם נאים משל הקב"ה". הביא לו רבי עקיבא שיבלים וגלוסקאות ושאלו מה עדיף ממה? שוב חוזר טורנוסרופוס לשאלת המילה - אם השלמות היא באדם הנימול מדוע אינו נולד כזה? חוזר רבי עקיבא ואומר גמר הלידה אינו אלא בחיתוך חבל הטבור, שבלעדיו אין לידה.

מכאן - "אין בטבע ההשלמה בעצמה"; הטבע כשלעצמו הוא ערל, כשאינו מתורבת בידי אדם. בגולמיותו הריהו עיוות. אין קדושה לטבע כמות שהוא. הטבע מתעלה ומתקדש כשהוא משתכלל בידי האדם ומתקדש על ידו. את צרכיו הטבעיים יכול האדם למלא רק תוך ריסון והכוונה.

לדעתי אין במתירנות שום רעיון חדש. זה רעיון ישן נושן, כבר היה לעולמים. הרעיון של בעל פעור. כיצד עבדו לפעור? מספרים לנו רבותינו ז"ל:

מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם הביאו לי פר אחד, שאנו מקריבים לו, או איל אחד. אמרו ליה אין אנו נזקקין לך בכך. (ילקוט שמעוני, בלק, כ"ד)

לאותו שליט מובן מאליו היה, שכל עבודה לאליל צריכה לקרבנות. וכוהני פעור העמידו אותו על טעותו. כל תמציתה של עבודת פעור היא נגד קרבנות. וזהו תיאורו המדהים של רש"י :

פעור - על שם שפורעין לפניו פי הטבעת ומוציאים רעי וזו היא עבודתו. (רש"י על במדבר כד, ג)

אכן דרך עבודה של חזרה אל הטבע עצמו, אל כל המכוער שבו, אל הפסולת שבטבע, אל מה שבדיוטות התחתונות שבנפש. זאת היא עבודת הפעור! וזו היא בעצם המתירנות בגילגולה הקדמוני. אין צורך בקרבנות, עשה הכל בלי מעצורים.

הרמב"ם, כשהוא בא להסביר את מצוות לבישת מכנסיים של הכהנים, הבאים לכסות בשר ערווה, כותב:

וכבר ידעת פרסום עבודת 'פעור' בזמנים ההם אשר היתה בגילוי הערווה - ומפני זה ציווה הכהנים לעשות מכנסיים "לכסות בשר ערווה" בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות - 'אשר לא תגלה ערותך עליו'. (מורה נבוכים ג, מה)

האם בעריות כשלעצמן אין פסול? מדוע נזקק הרמב"ם לעניין זה של עריות, בהרחבה כזאת, בהזכרת פעור. אלא שמלחמה נגד יצרים היא מבחינה רעיונית מלחמה קלה. מלחמתה העיקרית של התורה אינה באדם המכיר בכך שיש לכבוש את היצרים אך בהפקרות ניחא ליה מכיוון שאינו שולט ביצריו. התורה נלחמת בעיקר נגד האידיאולוגיה של תאוות יצרים, באידיאולוגיה של מתירנות. מלחמתה של היהדות היא נגד פעור, נגד עירטול פיזי והתערטלות נפשית. ועדיין אנו רואים יהודים העובדים לפעור בגילגולו בעידן המודרני. ומלחמת תמיד זו בפעור מסמלת לנו קבורתו של משה: "ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" (דברים לד, ו). המקובלים מדברים על כך הרבה ואומרים, שכל הזמן קיים עימות בין משה רבינו לבין הפעור. שני ניגודים הם. ועל זה נאמר: "שקץ תשקצו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברין ז, כו). אין לנו איפוא שום שפה משותפת עם המתירנים והמתירנות. זו אידיאולוגיה של הפקרות. לבוש מודרני של עבודה לבעל פעור.

ומכאן יש לזכור: כל אותם ביטויים של מתירנות העוברים אלינו, אפילו בצורה מתורבתת, גם לכך יש השלכות עמוקות. כל מי שמבין קצת בפסיכולוגית המעמקים יודע שאי אפשר להשתחרר מזה. כל ביטוי של הזדהות, גם אם אדם איננו מזדהה מבחינה רעיונית עם המתירנות, אבל הוא מחקה מעשיהם מבחינת הופעתו החיצונית -בסופו של דבר מחדיר בתודעתו הזדהות.

ישנן הופעות מרושלות ותופעות של רישול. וניתן לומר מה ערך יש להופעה, כשאפשר ללכת בצורה חופשית! אבל כשמתלווה לכך תופעה של הכרזת תגר, מלחמה נגד מוסכמות החברה, הרי זאת עבודה זרה! נגד זה יש להילחם. כל היהדות היא מסגרות. ולא מצאתי שום לימוד זכות למתירנות ולספיחיה.


פורסם ב"עלון-שבות" גליון 73 ובדף קשר 59 .

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)